בהרת כגריס ובה מחייה פחותה מכעדשה – יש למנוגע רק בהרת, ללא סימני טומאה נוספים. המשנה אינה אומרת מה דינו. נושא זה יידון בתוספתא, אבל מההקשר משתמע שמסגירים אותו להמשך בדיקות. רבת הבהרת – "רבתה" הוא המונח של חז"ל במקום "פסה הנגע". במבוא ריכזנו את תרומת תורה שבעל פה לתורת נגעים, וזה אחד המונחים שהתפתחו במסגרת התורה שבעל פה. טמאה – זו הלכה פשוטה: אם הבהרת גדלה יש כאן פסיון ויש להחליטו לטומאה; ניתמעטה טהורה – הבהרת קטנה מגריס ובוודאי טהורה, רבת המחייה טמאה – יש כאן פסיון, ניתמעטה רבי מאיר מטמא – כנראה הבהרת תפסה את מקום המחיה. רבי מאיר רואה בכך פסיון (גידול הבהרת), וחכמים מטהרים שאין הנגע פוסה לתוכה – חכמים רואים בכך חלק מתהליך הריפוי. המשפט "אין הנגע פוסה לתוכה" איננו תיאור עובדתי; אם הוא לא פסה גם רבי מאיר יטהר. אין זאת אלא שהבהרת תפסה את מקום המחיה, אך חכמים רואים בצמצום המחיה ריפוי, וגם אם הבהרת גדלה עדיין מצב הנגוע השתפר.
בתוספתא מצויה השלמה של הדין במשנה: "1. בהרת ובה מחייה פחותה מכעדשה, רבי מאיר אומר יסגיר וחכמים אומרים אין נזקקין לו. 2. רבתה בהרת יסגיר, ונתמעטה טהורה. רבתה מחייה טמאה8בכתב יד ערפורט "טהורה", והיא טעות., ונתמעטה טהורה. רבתה מחייה טמאה, נתמעטה, רבי מאיר מטמא, שהנגע פושה לתוכה, וחכמים מטהרין, שאין הנגע פושה לתוכה" (פ"ב ה"ח, עמ' 620). ההלכה הראשונה עוסקת בבהרת שכנראה יש בה כגריס ומחיה קטנה מעדשה. חכמים אומרים שהמנוגע טהור, והכוהן פוטרו, ואילו רבי מאיר תובע להסגיר, להמתין ולראות אם הבהרת גדלה. לא נאמר בתוספתא שהבהרת יש בה כגריס, ואנו מציעים להשלים לפי המשנה. אם אכן זו כוונת רבי מאיר זו החמרה, אך כנראה זו גם עמדת סתם המשנה. ההלכה השנייה היא חזרה על משנתנו.
העיקרון שאין הנגע פוסה לתוך מחיה שנתמעטה הוא עיקרון אופייני לתורה שבעל פה. הוא נמסר תוך שימוש במונח חדש, פרי רוחם של חכמי תורה שבעל פה. ברם המונח החדש וההלכה המחודשת מרוכזים כולם בפרק שלנו, בסדרת משניות וברייתות בתוספתא, ולמען האמת המידע סביב עיקרון זה מצומצם.