לפי כתב-יד קופמן
רבי אליעזר אומר מיתנדב אדם אשם תלוי בכל יום ובכל שעה שירצה – אשם תלוי בא על ספק. עד עתה הובן שהספק חייב להיות מוגדר, על חטא מסוים. רבי אליעזר סבר שאפשר (חייב) להביא אשם תלוי גם במקרה שעשה מלאכה (בשבת או ביום הכיפורים) ואינו יודע איזו מלאכה עשה, אבל ודאי שעשה מלאכה (פ"ד מ"ב). אבל במשנתנו הוא נוקט עמדה מרחיקת לכת וקובע שאפשר להביא אשם תלוי גם אם אין עילה מידית לספק אלא על ספק כללי. בכך מתנתקת הזיקה בין הקרבן לבין החטא. קרבן הספק הוא על התנהגות כללית, מעין רשת ביטחון כללית, ואינו בא לכפר על חטא נתון. על כן רשאי אדם להתנדב אשם, כלומר להביא מרצונו הטוב עולת חובה, ולא רק קרבן נדבה. לאור עמדה זו הרי שעמדתו של רבי אליעזר לעיל (פ"ד מ"ב) מוצגת בצורה חלקית, או ליתר דיוק היא מוצגת בצורה מצומצמת מאוד, שלא במלוא היקפה, וכאילו רבי אליעזר מקבל חלקית את עמדת מתנגדו (רבי יהושע). זאת ועוד, המסכת ברובה מניחה שהקרבן צריך להיות על חטא מוגדר. מכאן ההתחבטות על גורלה של תמורת עולה (במסכת תמורה), ולד עולה ואף דיני הספקות שבפרק הקודם. דומה, אפוא, שבבית המדרש התקבלה הדעה שהקרבן אינו חופשי, אלא מובא על חטא מוגדר. להבאת קרבן יש אפוא כללים וכללי כללים, ומן הסתם גם מנגנון שאמור לפסוק ולהדריך בנושא. רבי אליעזר מצדד בגישה חופשית הרבה יותר, וההלכה המאוחרת צמצמה את חידושו. אפשר לנסח זאת שחידושו נמהל ואיבד מחריפותו. לתולדות ההלכה נחזור להלן.
הוא היה נקרא אשם חסידין – אשם כזה שהובא כנדבה נקרא "אשם חסידים", שכן החסידים הביאוהו. בחסידים עסק בהרחבה ספראי בסדרת מאמרים, ומשנתנו תפסה בהם מקום מרכזי8ספראי וספראי, חסידים; ספראי, משנת חסידים; ספראי, חסידות.. נפתח בסקירה קצרה על ה"חסידים".
החסידים
החסידים הם חבורה של אישים שמייחסים להם חסידות מיוחדת ומעשי נסים9בין הדמויות הבולטות: חוני המעגל, חנינא בן דוסא, אבא חלקיה ואחרים.. החסידים פועלים בדומה לאנשי הקודש המוכרים גם בחברה הנוצרית בכלל, ובחברה הנוצרית הכפרית בסוריה בפרט. הם מרפאים חולים, מורידים גשמים ומחלצים את בני העם מצרות שונות. הם אמנם נזכרים בספרות חז"ל, אך עם זאת אין הם חכמים לכל דבר. יש מהם רק מעט דברי הלכה והם אינם שותפים בלימוד בבית המדרש. יש להם הלכות מיוחדות. כך, למשל, במשנת ברכות מסופר על חנינא בן דוסא שאינו מפסיק בתפילתו אפילו כשנחש כרוך על עקבו, בניגוד להלכה, משום שהוא סומך על הנס, ובמקביל אינו מקבל את הנחיית חכמים באשר לפיקוח נפש. יש להם גם משנה מיוחדת, "משנת חסידים", באשר להסגרת אנשים לשלטונות (ירו', תרומות פ"ח ה"ד, מו ע"ב ועוד). לעתים הם מתוארים כמי שאינם שומרים את פרטי ההלכות כפי שדרשו חז"ל (אבות דרבי נתן, נו"א פי"ב; נו"ב פכ"ז, עמ' 56), ואין הם מכונים בדרך כלל בתואר "רבי", אם כי עדי נוסח תנייניים השתבשו בכך. נוהגים מיוחדים שלהם מובלטים במקורות10ראו בעיקר ספראי וספראי, חסידים. . חכמים מכירים בכוחם כמחוללי נסים, ואף אינם נמנעים מלפנות אליהם בעת צרה וצוקה. עם זאת בספרות נמצאת ביקורת על החסידים, והסתייגות מהם וממעשיהם שזורה בהערצה להם ולכוחם.
החסידים מתוארים כמי שמקפידים מאוד בעיקר בדינים שבין אדם לחברו, מרבים בתפילה ודוגלים בעניות כאידאולוגיה. תופעת החסידים הייתה בשיאה בתקופת התנאים ואילו בתקופת האמוראים הידיעות עליהם מתמעטות, ומצד שני עולה דמותם של כמה מהחכמים המתוארים כחכמים-חסידים, כגון רבי פנחס בן יאיר ורבי יהושע בן לוי. אלה כבר חכמים לכל דבר, אלא שמיוחסת להם התנהגות "חסידית". את העדויות על החסידים יש לקרוא וללמוד מזווית מיוחדת. החסידות מהווה נתיב אלטרנטיבי לעבודת ה', נתיב שחכמים העדיפו על פניו את נתיב עבודת ה' וקיום פרטני ונורמטיבי מדוקדק של מצוות11מרכיב זה מודגש אצל ספראי וספראי, חסידים.. על כן המסורות על החסידים יש בהן גם ביקורת סמויה. המדיניות הכללית היא לא לפקפק בכוחם של חסידים אלא להדגיש שלימוד תורה הוא תנאי לחסידות, כפי שנדגיש להלן. אנו מציעים לקרוא חלק גדול מאזכורי החסידים כחלק ממגמה זו. עם זאת, ספרות חז"ל משמרת גם ידיעות אותנטיות ומסורות חסידיות שאין עמהן פולמוס נגדי. זאת אחת העדויות למידה שבה ספרות חז"ל משקפת קבוצות שהיוו אופוזיציה מסוימת לדרכם של חכמים ולמנהיגותם.
כל הידיעות, המעשים וההלכות שנשתמרו על אותם החסידים מהוות חלק מספרות חכמים. הגם שניתן לזהות פרקים ממשנת חסידים שנשתקעה לעתים כלשונה בתוך הספרות12ספראי וספראי, חסידים., עדיין אין זה קולם העצמאי של החסידים עצמם, בדומה לספרות הסוד שהדים לה בספרות חז"ל אך נמצאו גם כתביהם של אנשי הסוד עצמם13ראו הנספח למסכת חגיגה. . אינה דומה ספרות עצמאית לספרות מעובדת על ידי השכבה המתחרה והמנצחת. בקריאה שטחית בספרות חז"ל קשה להבחין במתחים, וקשה עוד יותר לאבחן ולהעריך את מלוא משמעותם החברתית כשבידינו רק הראי הרבני. עם כל זאת, מן החומר שנשתמר ניתן לייחד לקבוצה זו כמה מילות מפתח וכינויים המאפיינים את חבריה, וכבר מנינו מתוכם שניים: "חסידים" ו"אנשי מעשה". ביטויים מובהקים אחרים המאפיינים אותם הם "יראי חטא", "דרך ארץ". בהקשרים מסוימים אין ספק שאכן אלו ביטויים מאפיינים, דא עקא שהם משמשים גם בלשון בית המדרש כתכונות חשובות, שלא בהקשר החברתי המובהק של החסידים. לעתים האבחנה בין שני תחומים אלה קשה או אף בלתי אפשרית, והספק מרובה על הוודאי. שתי מימרות תדגמנה היטב את הבעיה. הראשונה מופיעה בדיון אמוראי בתלמוד הבבלי משמו של רבי שמואל בר נחמני הארץ-ישראלי: "אוי להם לשונאיהן של תלמידי חכמים שעוסקין בתורה ואין בהן יראת שמים" (בבלי, יומא עב ע"ב), והשנייה, מימרתו של רבי הושעיא הארץ-ישראלי: "כל מי שהוא יודע ואין בידו יראת חטא אין בידו כלום, כל נגר שאין בידו ארגלייא שלו אינו נגר, שקפליות (חנות-אוצר) של תורה ביראת חטא, שנאמר: יראת ה' היא אוצרו" (שמות רבה, מ א). האם המימרות הללו במקורן הן חלק עלום ממשנת חסידים התוקפת את עולמם של חכמים, עולם של תורה שאין בו יראת שמים ויראת חטא? או שמא זו קריאה של חכמים לנהוג ביראת שמים ויראת חטא, ואולי השפעה של ספרות חסידים על ספרות החכמים?
לבסוף, ספק באיזו מידה היוו החסידים כקבוצה עילית חברתית בחברה היהודית. הם היו קבוצה מלוכדת ומובחנת, בעלת ייחוד פנים, אך לאו דווקא קבוצה מנהיגותית. עם זאת, בחלק מהמקורות אפשר להבין שאכן היו שראו בהם קבוצה מנהיגותית המורה לרבים את דרכם, כגון "צפה הקדוש ברוך והראהו (למשה) דור דור וחכמיו, דור דור ונביאיו, דור דור ודורשיו, דור דור ופרנסיו, דור דור ואנשי מעשה" (תנא דבי אליהו זוטא, ו, עמ' 183)14למדרש זה סדרת מקבילות ארוכה. באבות דרבי נתן (נו"א פל"א, עמ' מו) נזכרים החסידים, ובכל יתר המקבילות החסידים נעדרים (סדר עולם רבה, פ"ל; בבלי, סנהדרין לח ע"ב; עבודה זרה פ"ה ע"א; בראשית רבה, כד, עמ' 231; ויקרא רבה, כו ז, עמ' תרז; במדבר רבה, כג ה; דברים רבתי, ואתחנן, ועוד), ללמדך שמי שגרס כאן גם "דור דור וחסידיו" הדגיש, או רצה להדגיש, שחסידים הם חלק משכבות ההנהגה, בניגוד ליתר מדרשי ארץ ישראל. בתנא דבי אליהו זוטא במקום החסידים מופיעים "אנשי מעשה"; זו תוספת ייחודית לתנא דבי אליהו זוטא. בקשר המיוחד שבין חיבור זה לספרות החסידים נדון בנספח לפירושנו למסכת ידים.; הרשימה כוללת חלק מקבוצות המנהיגות הדתית, והחסידים הם אחת הקבוצות הללו. החיבור "תנא דבי אליהו זוטא" מקורב לספרות החסידים, או שמשוקעים בו רבים מדבריהם, ולפיכך ספק אם מותר לראות במשפט המצוטט תיאור רֵאלי של החברה היהודית או תביעה מצדם של חסידים לראות בהם קבוצת מנהיגות.
מאחר שהחסידים כבר זוהו כקבוצה מוגדרת בעלת השפעה בציבוריות היהודית בסוף ימי הבית, אין עניין לחזור ולהעלות את כל הקווים המאפיינים אותם, ונסתפק בסיכומם של הקווים החשובים למסגרת הדיון שלנו. חסידים מדגישים במשנתם את דרך הארץ, הווה אומר התייחסות לצורכי החברה ודאגה לנזקקים15כגון תוס', פאה פ"ג ה"ח; אבות דרבי נתן, נו"א פ"ג, עמ' 16-17; בבלי, ברכות יח ע"ב; ירו', שקלים פ"ה ה"א, מח ע"ג ועוד; ספראי, משנת חסידים, עמ' 523-526; ספראי וספראי, חסידים.. משנתם החברתית עומדת ללא ספק בניגוד מודע למשנת החכמים שחרטה על דגלה את קידומה של התורה ותלמודה. אין לנו מדברי חסידים דברי תלמוד והלכה אלא נוהגי חסידות, משנה מוסרית ומעשי מרפא ומסירות נפש. תלמוד תורה תופס בעולמם מקום משני, אם כי איננו שומעים על הסתייגות מפורשת מלימוד תורה.
במעשים מספר חכמים מדגישים ש"אנשי מעשה", "יראי חטא" ו"חסידים" מסוגלים להגיע ל"מקומם" רק על בסיס לימוד התורה: "אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד" (משנה, אבות פ"ב מ"ה). מעשים אחרים מספרים על חסידים שנהגו בחומרות יתרות אך נכשלו מתוך שלא למדו די ולא עמדו על דברי תורה. כזה הוא הסיפור בחסיד מרמת בני ענת, הבא כהרחבה למשנת אבות, "ודלא שמש חכימייא קטלא חייב" (מי שלא שימש חכמים חייב מיתה): "מעשה (באחד כהן) [בכהן אחד] חסיד ברמת בני ענת, והלך רבי יהושע לדבר עמו, והיו עוסקים בהלכות חסידים. וכיון שהגיעה עונתה של סעודה אמר לאשתו הביאי טיפה של שמן לתוך הגריסין. הלכה ונטלה את הפך מתוך הכירה. אמר לו (רבי יהושע) רבי! וכי הכירה טהורה היא. אמר לו (החסיד) וכי יש כירה טמאה ותנור טמא. אמר לו והרי הוא אומר תנור וכירים יותץ טמאים הם (ויקרא יא לה) הא שיש תנור טמא וכירים טמאים... אמר [החסיד לרבי יהושע] רבי! כך הייתי נוהג כל ימי. אמר לו אם כך היית נוהג כל ימיך לא היית אוכל קדשי שמים כתקונן. אמרו חכמים ודלא שמש חכימייא קטלא חייב"16אבות דרבי נתן, נו"ב פכ"ז, עמ' 56-57. כן יוצא ממימרה אחרת המיוחסת לרבי שמעון בר יוחאי: "עם הארץ אפילו חסד, אפילו ישרן, אפילו קדוש ונאמן ארור הוא לאלוה ישראל" (פרקי רבינו הקדוש, מהדורת שענבלום, כא ע"א). בתחילת הסיפור שצוטט רבי יהושע פונה לחסיד בפניית הכבוד השמורה למורה: "רבי!", והחסיד פונה אליו ללא תואר כבוד. בסוף "השיעור", כאשר בורותו של החסיד מתבררת, הלשון מתהפכת. החסיד פונה לחכם בתואר "רבי", והחכם פונה אליו ללא תואר כבוד. דרך אגב החסיד טעה, אך טעותו מובנת, שכן לפי הכללים המקובלים אם התנור או הכירה מחוברים לקרקע אין הם מקבלים טומאה, אלא שחז"ל קבעו אחרת. ספראי, משנת חסידים, אסף סדרת עדויות המעידות על אי ההקפדה של החסידים במצוות, ועל אי ידיעתם את החומרות והקולות שהתחדשו בבית המדרש.. ביטויים אלו של חכמים מוכיחים שהחסידים לא היו אנשי תורה מובהקים. הם הקפידו על שמירת הלכות, ואף החמירו בחלק מהן יותר מכפי שחכמים תבעו, אך הם מואשמים בכך שאינם חובשי הספסלים של בית המדרש.
אחד מן המאפיינים המובהקים של עולם החכמים במאות הראשונות הוא טיפוחן של הלכות טומאה וטהרה. מסיפורי החסידים מתברר שהחסידים, אם כי לא רק הם, לא היו שותפים מלאים לפעילות זו של חכמים17כך יוצא גם מהמעשה בחסיד מרמת בני ענת שהבאנו, וממעשים נוספים.. יתר על כן, הסתייגותם מהלכות מתחדשות של טומאה וטהרה מהווה מאיץ למעורבותם בין חלכאים ונדכאים. שכן המקפיד בטהרה חייב להיזהר במגעו עם כל ארחי פרחי, ואילו החסידים נמצאים מטפלים בכל נצרך, עני וחולה. הסתייגותם מדיני טומאה וטהרה מהווה גורם במעמדם המוכר כעושי נסים ומתפללים בעלי שאר רוח בציבוריות העממית.
חסדים מתירים לעצמם שלא לקבל את ההלכה בדבר פיקוח נפש. הם מסתכנים לשם קיום מצווה וסומכים על הנס. הראיות הברורות לכך הובאו בפירושנו לברכות (פ"ה מ"א ומ"ה). במסגרת זו הם גם מחמירים ואוסרים על קיום יחסי משפחה בשבת, משום שיש בכך חשש פציעה, או מתוך רצון להתקדש בשבת18על כך ראו בהרחבת מה במבוא למסכת שבת..
בספרות חכמים כמה וכמה עדויות על מעורבותם של חסידים בתפילה, ועל תפילתם החריגה. בידוע שבית הכנסת וסדרי התפילה מהווים נושא בעל חשיבות בעולמם של חכמים, והם מעורבים בהלכות בית כנסת ותפילה. נוהגי התפילה של חסידים משמשים מקור השראה לנוהגי תפילה לכלל הציבור19ראו ברכות פ"ה מ"ה, וראו פיתוח הדברים בתנחומא בובר, וירא ט, עמ' 90-91; מדרש תהילים, קח א, עמ' 463; ילקוט מכירי, תהילים קח א, עמ' 176.. המאפיין המובהק של חסידים בתפילתם הוא ההתעלות המופלאה בתפילה, והתחושה שתפילתם בוקעת שערי שמים ומשיגה את מטרותיה בדרך ישירה ובלתי אמצעית, הווה אומר שבתפילתם הם מחוללים נסים, מרפאים חולים ומורידים גשמים. תחושה זו יש למתפלל החסידי (להלן), אך מבחינה חברתית חשובה יותר העובדה שהציבור מכיר בכוחם המופלא להתפלל ולהיענות מידית. ההתעלות בתפילה נושאת בכנפיה את עדיפותו של החסיד על פני החכם בשעת משבר ומצוקה, כך שכשכלו כל הקִצים, וכל הלכות תענית המקובלות על החכמים והציבור לא עזרו, הציבור פונה לחוני המעגל שיתפלל על עצירת גשמים20ראו פירושנו לתענית פ"ג מ"ח ומקבילות..
אנו מכירים דמויות חסידיות אחדות, רובן מסוף ימי בית שני, כגון חוני המעגל וחנינא בן דוסא. מאוחר יותר אנו מוצאים חכמים שהם גם חסידים, כרבי יהושע בן לוי, וחסידים הקרובים לחכמים, כגון רבי פנחס בן יאיר. בהמשך ימי התנאים ובתקופת האמוראים העדויות על חסידים מתמעטות ונראה שהתופעה דעכה, או שלפחות הם נדחקו לשוליים וחז"ל התעלמו מהם. אולי מותר לנסח ולומר שהם השתקעו בתוך עולמם של חכמים, וחדלו להיות קבוצה בעלת מאפיינים ייחודיים.
המרכיב האחרון שנציין הוא הקשר המיוחד בין החסידים להבאת קרבנות במקדש. החסידים מגלים בין השאר תפיסה מקדשית מובהקת ויש להם זיקה יום יומית למקדש. לפי משנתנו הם מביאים קרבן אשם בכל יום, מתוך רצון משולב להביא קרבן ולכפר על החטא. מרכיב זה בולט מאוד להלן. עם זאת במקרה זה החסידים נוהגים כרבי אליעזר (בית שמאי): הם מאפשרים ואף ממליצים להביא קרבנות אשם תלוי בהתנדבות.
אמרו עליו על בבא בן בטא – בבא בן בטא או בוטא הוא חכם קדמון הקשור עמוקות למקדש: "והיה שם בבא בן בוטא, שהוא מתלמידי בית שמיי ויודע שהלכה כדברי בית הלל בכל מקום21זו כמובן תוספת של העורך. ההלכה כבית הלל נקבעה רק מאוחר יותר, ואם הוא הסכים שהלכה כבית הלל כיצד זה היה תלמיד בית שמאי?, הלך והביא את כל צאן קידר והעמידן בעזרה, ואמר כל מי שצריך להביא עולות ושלמים יבוא ויטול ויסמוך. באו ונטלו את הבהמה והעלו עולות וסמכו עליהן. בו ביום נקבעה הלכה כדברי בית הלל ולא ערער אדם בדבר" (תוס', חגיגה פ"ב הי"א; ירו', חגיגה פ"ב ה"ב, עח ע"א; בבלי, ביצה כ ע"א). בבא בן בוטא הוא אולי ממשפחת בני בבא שעמדו בהתנגדותם להורדוס, וכשנלכדה ירושלים ברחו לאדום והתחבאו שם שנים מרובות22קד', טו, 282-266.. מסורת אחרת בתלמוד הבבלי (בבא בתרא ג ע"ב) מספרת על מפגש חשאי של הורדוס עם בבא בן בוטא, ועל היוועצות של המלך עמו על שיפוץ המקדש. אם כן, לפנינו חכם פרושי שהמסורת מתארת אותו כמנהיג לאומי מקורב לבית שמאי, אך נוקט גם עמדות עצמאיות. כאמור, המסורת הבבלית רואה בו חכם שנפגש עם הורדוס, אך לולא הסיפור הבבלי על פגישתו עם הורדוס אפשר היה לפרש שבבא בן בוטא היה מנהיג פוליטי, שכן אין ממנו דברי תורה אלא מעשים ציבוריים בלבד. בבא בן בוטא הוא תלמיד בית שמאי, אבל גם חסיד, שהבאת הקרבנות עבורו היא צורך אישי ולאומי. במקרה המתואר במשנת חגיגה הוא הכריע בין נאמנויות שונות.
האגדה הבבלית הכירה כנראה את המסורות על בבא בן בוטא וזיהתה אותו כחכם התומך באופן מובהק במקדש ובעבודת הקרבנות, וייחסה דווקא לו התייעצות של הורדוס על שיפוץ המקדש.
שהיה מיתנדב אשם תלוי בכל יום – מתוך ספק בלתי מוגדר שמא חטא. חוץ מאחר יום הכיפורים יום אחד – בבא בן בוטה מהלך בדעה שיום הכיפורים עצמו מכפר23ראו פירושנו ליומא פ"ח מ"ח. בנושא זה מצינו כמובן דעות שונות. , לפיכך היום שלאחר יום הכיפורים אין בו חטא. כלומר לפי הסבר זה הוא דורש שיהיה אבק ספק, אך אינו מצריך ספק מוגדר. הוא גם מתנגד לזיקה המובהקת שבין חטא מסוים לקרבן חטאת, עמדה שהנחתה את המשניות הקודמות בפרק ד. הוא אשר הצענו בדברינו שלחסידים הלכה משלהם. אמר המעון הזה אילו היו מניחין לי הייתי מביא [אלא] אומרים לי המתן עד שתיכנס לספק – בבא בן בוטי מצטער ומתנצל שאינו מביא קרבן באותו יום יחיד (שלאחר יום הכיפורים). הוא רוצה להביא קרבן כל יום, אך אין נותנים לו. ספק רב אם היה במקדש מנגנון שמנע ממש הקרבות יתר. "אילו היו מניחין לי" הוא ביטוי ספרותי שזו הדעה המקובלת. אין גם להסיק שהוא עצמו חולק על כך, אלא שהוא מקבל את הדין ומצטער על הצער שהדבר גורם לו. יש להניח שבסיפור נפל גם שמץ הגזמה, ואין כאן בהכרח תיאור רֵאלי, אלא תיאור של אידאולוגיה ותפיסה דתית. כבדרך אגב נעיר שגם המסורת במשנתנו וגם המסורת במשנת חגיגה מציגות חסיד בעל אמצעים כספיים, בניגוד לתיאור הרווח של החסידים כעניים מרודים (חוני המעגל, חנינא בן דוסא ודומיהם). וחכמים אומרים אין מביאין אשם תלוי[י] אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת – כלומר לא רק שהחטא צריך להיות מוגדר, אלא גם רק על חטאים מסוימים. ההלכה והתפיסה חוזרות בתוספתא (פ"ג ה"ד, עמ' 566), ושם מוגדר הספק הנדרש "בית הספק", כלומר אפשרות תאורטית שיש כאן ספק.
חסידים וקרבנות
על עמדה דומה של חסידים אנו שומעים ממקורות נוספים: "שחסידין הראשונים היו מתנדבין נזירות, שאין המקום מספיק להביא שגגה על ידיהן, היו מתנדבין נזירות בשביל שיביאו קרבן" (תוס', נדרים פ"א ה"א). התפיסה ההלכתית שבבסיס הברייתא היא שאין להביא קרבן שגגה אלא על ודאות, ומן הסתם גם אין להביא קרבן אשם תלוי אלא על ספק מוגדר (כהלכה הרווחת במשנתנו). על כן החסידים נודרים בנזיר, כדי שיתחייבו קרבנות רבים. נראה שהעובדה ההיסטורית היא שחסידים גזרו על עצמם נזירות, והדבר מתבקש לאור אופייה של קבוצה אסקטית זו. הנימוק של הבאת הקרבנות הוא אליבא דחז"ל, לפי ההלכה המאוחרת, ומן הסתם החסידים הקדומים נהגו כרבי אליעזר ובבא בן בוטא והביאו קרבנות חובה מתוך נדבה, אבל המסורת המאוחרת עיצבה את סיפורי החסידים קרוב יותר להלכה הנוהגת.
כן שנינו: "מעשה בחסיד אחד ששכח עומר בתוך שדהו ואמר לבנו צא והקריב עלי פר לעולה ופר לשלמים. אמר לו אבא מה ראית לשמוח במצוה זו מכל מצות האמורות בתורה? אמר לו כל מצות שבתורה נתן לנו המקום לדעתנו, זו שלא לדעתנו. שאילו עשינוה ברצון לפני המקום, לא באת מצוה זו לידינו. אמר לו הרי הוא אומר כי תקצור קצירך וגו' קבע לו הכתוב ברכה. והלא דברים קל וחומר, מה אם מי שלא נתכוון לזכות וזכה מעלין עליו כאילו זכה, המתכוין לזכות וזכה על אחת כמה וכמה" (תוס', פאה פ"ג ה"ח; מדרש תנאים לדברים, כד יט, עמ' 161). החסיד "סבור" שאין להביא קרבן שגגה אלא על עוון מוגדר (כהלכה המקובלת של חז"ל) ולכן הוא שמח שנפל לידיו חטא קטן שאפשר לתקנו בקלות (להפריש עומר לעניים לאחר הקציר), וגם להקריב קרבן, ועל כך הוא מקריב עוד קרבן כתודה. שוב עולה הרצון של החסיד להקריב קרבן ו"ההלכה" המתנגדת להבאת קרבנות חטא ואשם ללא סיבה, בבחינת "הטרחת יתר" של הקב"ה. כמובן החסיד אינו חוטא, וגם אינו מגיע לספק חטא, ולכן לצערו אין הוא יכול להביא קרבן. גם כאן אין לדעת האם הרקע ההלכתי כולו קדום, או שעוצב כבר לפי ההלכה המאוחרת. ייתכן שהחסיד הביא קרבנות אשם מתוך נדבה, אך שמח כפל כפליים להביא קרבן מתוך חובה. מן הראוי להדגיש ש"שכחה" אינה מהדברים שחייבים על זדונם כרת ועל שגגתם חטאת, והחסיד חולק על משנתנו, לפחות בהיבט זה.
נסיים בסיפור אגדי המעיד גם הוא על הזיקה של החסידים למקדש, וגם על עוניים הרב. העוני העולה מהסיפור מפריע לנו לראות בכל סיפורי נדבת הקרבנות של החסידים מעשה תדיר ורֵאלי מבחינה היסטורית. ברם לא האמת ההיסטורית המדויקת עולה מהסיפורים אלא האמת האידאולוגית, מה האמינו החסידים, וכיצד סברו שמן הראוי לנהוג. מכל מקום, המעשה הבא מלמד גם על זיקה למקדש, גם על עוני, וכמובן גם על מעשה נסים הנעשה לחסיד הטיפוסי: "מעשה ברבי חנינא בן דוסא שראה בני עירו מעלין נדרים ונדבות לירושלים. אמר הכל מעלין לירושלים נדרים ונדבות ואני איני מעלה דבר. מה עשה? יצא למדברה של עירו וראה שם אבן אחת ושבבה וסיתתה ומירקה, ואמר הרי עלי להעלותה לירושלים. בקש לשכור לו פועלים, נזדמנו לו חמשה בני אדם, אמר להן מעלין לי אתם אבן זו לירושלים? אמרו לו תן לנו חמשה סלעים ואנו מעלים אותה לירושלם24ברור שהמספר חמש כאן הוא ספרותי, כינוי לקבוצה.. בקש ליתן להם ולא נמצא בידו דבר לשעה. הניחוהו והלכו להם. זימן לו הקב"ה חמשה מלאכים בדמות בני אדם, אמר להם אתם מעלין לי אבן זו? אמרו לו תן לנו חמשה סלעים ואנו מעלין לך אבנך לירושלים, ובלבד שתתן ידך ואצבעך עמנו. נתן ידו ואצבעו עמהם ונמצאו עומדים בירושלים. בקש ליתן להם שכרן ולא מצאן. נכנס ללשכת הגזית ושאל בשבילם? אמרו לו דומה שמלאכי השרת העלו אבנך לירושלים, וקראו עליו המקרא הזה, 'חזית איש מהיר במלאכתו לפני מלכים יתיצב' " (קהלת רבה, א א).
איננו יודעים מה הניע את החסידים, אך נראה שבאופן כללי הייתה להם הלכה משלהם שאפשרה להביא קרבנות חובה ללא עילה מוגדרת, גישה שמיוחסת לרבי אליעזר (בית שמאי?). יש להניח שהחסידים התנגדו לכל ההגבלות הפורמליסטיות. עבורם הקרבת קרבנות הייתה צורך דתי ונפשי, וייתכן שפקפקו בכל האבחנות הטכנו-הלכתיות. ייתכן כמובן שאנו משליכים על החסידים תובנות שצמחו רק בעת המאוחרת.
שאלה נוספת המתבקשת היא מה הגרעין ההיסטורי בסיפורים, ובמה יש לחשוד שהוא תוספת מאוחרת. לדעתנו ההלכה המאוחרת תבעה שקרבן יהיה על עוון מוגדר (או על ספק עוון מוגדר). בדור יבנה הייתה זו מחלוקת, וייתכן שקודם לכן שררה הדעה שלימים ייצגו אותה בית שמאי (רבי אלעזר), שניתן להביא קרבן אשם נדבה. מאוחר יותר עומעם החידוש בדברי רבי אליעזר, ודורות מאוחרים התקשו לחשוב שהייתה פעם דעה כה חריגה. גם העדויות על הזיקה שבין החסידים למקדש הן ככל הנראה היסטוריות. קשה להניח ש"הומצאה" (ויוחסה להם מאוחר יותר) אידאולוגיה כאשר לא היו פעילים, ובניגוד מה להלכה הרווחת. אנו מתחבטים לגבי העדות על החסיד שלא רצה להביא קרבן סתם ללא עילה (בתוספתא פאה שצוטטה לעיל). האם יש בסיפור התאמה לנורמה ההלכתית המאוחרת? או שמא גם בין החסידים היו נוהגים שונים? היו כבבא בן בוטא שהביאו אשם בכל יום (היו מוכנים להביא אשם בכל יום), והיו שלא הביאו אשם (או חטאת) אלא על חטא מוגדר. הוא הדין גם בסיפור על החסידים הנודרים בנזיר. גרעין היסטורי אמין אחד הוא הקשר בין חסידות לנזירות, קשר "הגיוני" ו"טבעי" (בעיניים חסידיות). אנו מתחבטים האם גם מסורת זו הותאמה ו"גויסה" כך שתתאים להלכה המאוחרת, או שבאמת היו חסידים שסברו שאין להביא קרבן חטאת ללא חטא מוגדר.
אם כן הייתה מחלוקת קדומה, מימי הבית, האם ניתן להביא קרבן אשם תלוי (קרבן חטאת הבא על ספק חטא) כנדבה כלומר ללא חטא מוגדר. בית שמאי מאפשרים זאת וממליצים על כך, ובית הלל מסתייגים. בין החסידים היו שנהגו כבית שמאי והיו שנהגו כבית הלל. כפי שטענו במבוא למסכת קידושין אחד מקווי ההיכר של מחלוקות בית שמאי ובית הלל היא בדבר הגישה העקרונית לחיי העולם. לבית שמאי גישה במכונה תיאוצנטרית, לפיה מצוות האל הן העומדות במרכז המוחלט ובראש סדר העדיפויות. בית הלל לעומתם דוגלים בשיטה יותר אנתרופוצנטרית, שבה האדם (החייב לעבוד את האל) עומד במרכז, וכל צרכיו האישיים בטלים. נראה שלפנינו ביטוי נוסף לאותם הבדלים פילוסופיים. בית שמאי סבורים שיש להרבות בקרבנות לתארת רבון עולמים, ובית הלל מצמצמים את קורבן החטאת למקרי עוון מוגדרים (ספק קונקרטי ומוחשי).