לפי כתב-יד קופמן
אמר רבי עקיבה ניראין דבריך במעילה מעוטה הרי שבא על ידו ספק מעילה במאה מנא – הוא ספק מעל בחפץ יקר ביותר, לא יפה לו שיביא אשם בשתי סלעים – מכיוון שיש כאן ספק הרי שעליו להביא אשם תלוי שערכו שתי סלעים, והוא סכום קטן ביותר. במשפט זה בא לידי ביטוי ההבדל בין הלכות חכמים המבוססות על לשון המקרא לבין המציאות של ימי בית שני. התורה אומרת שאשם מעילה הוא שקל, וממנו לומדים שאשם תלוי הוא שתי סלעים. אבל בימי חכמים כבר היה זה סכום קטן, הרבה פחות מערך בהמה. הסכומים הללו הם בלשון ובמדד הכלכלי של תקופת המקרא, והעברתם למסגרת הלכתית של חז"ל הופכת אותם לבלתי רֵאליים. ואל יביא ספק מעילה במאה מנא – ניסוח המשפט אינו ברור. משמעו שאין זה נאה שיהא הקרבן דל ותשלום הנזק כל כך גבוה. הא – מסקנה. המילה ארמית, והיא עדות לתהליך חדירת השפה הארמית ללשון המשנה העברית. מילה זו מופיעה במשנה פעמים מספר. הא מודה רבי עקיבה לרבי טרפון במעילה מועטה – אם כן כל המחלוקת בין רבי טרפון לרבי עקיבא היא רק במעילה גדולה. זו מסקנה של העורך, ולא דברי רבי עקיבא עצמו. מסקנה זו אינה הכרחית, וניתן לטעון שרבי עקיבא סבור שההלכה צריכה להיות תמיד זהה, ואם היא אינה ראויה במעילה מרובה אין היא מתאימה למעילה מועטת. מעבר לכך יש לשאול: נניח שאדם מעל בוודאות מעילה מרובה (מאה מנה) – גם אז יביא דמי מעילה מאה מנה וחומש (120 מנה) ואשם דל של "שקל אחד"? בקושי ניתן לפרש שבמקרה זה אין אדם מביא כסף אלא בהמה, ואין כאן בסיס להשוואה כספית בין גודל החטא (והתשלום הכספי עבורו) לבין מחיר הבהמה. אבל בשיטת רבי טרפון מביא גם אשם וגם מעט כסף, ומעט הכסף צורם את העין.
במשנתנו האפשרות של התניה נראית כמקובלת, ואפילו רבי עקיבא מסכים עקרונית שהיא אפשרית, אבל לעיל במקרה של ספק (פ"ד מ"א) לא עלתה אפשרות של התניה. הבבלי שם (יח ע"א) מציע פתרון של התניה. בפירושנו לבכורות פ"ח מ"א עמדנו על כך שהתניה מוצעת רק במקרים של הסתבכות מיוחדת וכדי למנוע הוצאות מיותרות, ובמקרים אחרים אין היא מוצעת. דומה אפוא שהתניה כדרך משפטית בקרבנות לא נתפסה כדרך ראויה, אלא במקרים מיוחדים, ולכן אין היא בחזקת פתרון אחיד. בהחלט ייתכן שזה הוא שורש המחלוקת בין התנאים.
מקרה נוסף של התניה מצוי בהלכות דמאי: "היו לפניו שתי כלכלות של טבל, ואמר מעשרות זו בזו, הראשונה מעושרת של זו בזו ושל זו בזו, הראשונה מעושרת. מעשרותיהן מעשרות כלכלה בחברתה קרא שם" (משנה, דמאי פ"ז מ"ו). אם כן גם כאן התנאי תקף, וכן פעם אחת במסגרת הלכות הרמת תרומה (תוס', תרומות פ"ח הי"ז). עם זאת לא תמיד מוצעת אפשרות זו, וקשה להכריע האם חכמים ראו בכך הערמה לשעת דחק, או פתרון רצוי בדרך המלך. ההלכה שבמשנה חוזרת בספרא (ויקרא דבורא דחובה, פרשה יב ה"א, כו ע"ב), אלא ששם דעת חכמים אינה מופיעה, ורק רבי טרפון חולק על רבי עקיבא. את ההיגד שרבי עקיבא מודה הספרא מציג לא כמסקנה אלא כעובדה: "מודה רבי עקיבא...".
האשה שהביאה חטאת העוף – אישה מביאה חטאת על לידה, וספק חטאת אם ספק ילדה, כגון אותם מקרים שהם ספק לידה ספק הפלה לפני הזמן (לעיל פ"א מ"ג ואילך). [ב]ספק – הביאה מתוך ספק, אם עד שלא נימלקה נודע לה שילדה וודיי – האמת התבררה בדרך כלשהי לפני המליקה, כלומר לפני ביצוע הקרבן, תעשינה [וודיי] – המילה האחרונה נמחקה. ניתן להשתמש באותו עוף לקרבן ודאי, שמימין שהיא מביאה על לא הודע מביאה על הודע – משפט זה נאמר לעיל והשתמש בו רבי טרפון. אמנם האישה ייעדה את העוף לקרבן ספק, אך בעקבות שינוי המידע ניתן להסבו למקרה של קרבן ודאי, שכן אלו אותם קרבנות והייעוד (ההקדשה) אינו מהותי.
ראשית המשנה עסקה בספק מעילה. רבי טרפון העלה נושא חדש: מה קורה כאשר הקרבן הוקרב מספק ולאחר מכן התבררה האמת הוודאית? כפי שראינו, רבי טרפון ועורך המשנה מניחים שעניין זה עלה כבר בדברי רבי עקיבא, אך לא בניסוחם במשנה, ובעצם גם לא בניסוחם בתוספתא, אבל בתוספתא נרמז עניין גילוי האמת והקרבן הכפול. משנתנו אינה ממשיכה את המקרה, מה הדין אם הוודאות התבררה לאחר שנמלק הקרבן. בכך תעסוקנה המשניות הבאות.
בתוספתא מתקיים דיון במקרים החסרים: "1. האשה שהביאה חטאת העוף על ספק לידתה, ונודע לה שלא ילדה. הרי זה חולי תתננה לחברתה. 2. ושילדה ודאי תעשנה ודאי שממין שמביאה על לא הודע מביאה על הודע" (פ"ב הכ"א, עמ' 565)14לעניין זה ראו להלן פ"ו מ"ה.. המקרה השני הוא משנתנו, והראשון הוא הפוך, שנודע לה שהיא פטורה ומותר לה לתת את הקרבן לחברתה, שכן העוף הוקדש אמנם לקרבן לידה אך מותר לזקוף אותו לזכות אישה אחרת החייבת בחיוב דומה15המילים "הרי זה חולי" אינן ברורות (כך הגרסה גם בכתב יד וינה), ואולי יש להשלים "הרי זו תולה" או "הרי זה חולין", כלומר שרשאית להחליף. "תולה" הוא הפתרון של רבי טרפון שתתנה: "אם ילדתי הרי הקרבן בשבילי, ואם לא ילדתי הרי הקרבן לחברתי".. בהמשך התוספתא שנינו: "מי שמלקתה16נודע לה לאחר שמלקה את העוף. ונודע לה, תמצה דמה כיפורה אסור באכילה משמיצה17בכתב יד ערפורט: "משמונה". דמה כפרה אסור בהנאה18משפט זה כופל את הקודם. שעל הספק באה מתחילתה19בכתב יד ערפורט: "מתחלת". כיפרה ספיקה והלכה לה" (פ"ב הכ"ב, עמ' 565). אם נודע לה לאחר המליקה הרי מיצוי הדם הוא כפרתה, והעוף קרבן ואסור באכילה. כלומר העוף בא על ספק, והוא מכפר גם על ודאי, ואם נודע לה שלא ילדה (ופטורה מהקרבן) קרבנה נרצה כנדבה.