ממשנה זו מתחיל קובץ משניות העוסק בדיני ספקות של אכילת מוקדשים. אכילת דם ואכילת מוקדשים, פיגול ונותר נזכרת במשנה א, והמשניות שלנו מפרטות. עם זאת הסדר אצלנו (דם, מעילה, חלב, מעילה, חלב, נותר) שונה מהסדר במשנה א (טמא, חלב, דם, נותר, פיגול). הקובץ בפרקנו אינו מלוכד ומכיל כפילויות, כפי שנראה להלן.
לפי כתב-יד קופמן
רבי עקיבה מחייב על ספק מעילות – מעילה היא שימוש בנכסי הקדש, ובראש ובראשונה אכילת קרבנות המותרים לאכילה לישראלים. אשם תלוי – כדין כל ספק. עד עכשיו עסקה המשנה בספק חטא וקבעה שספק כוודאי (לעיל פ"ג מ"א; פ"ד מ"א), אבל שם לא דובר על ספק מעילה. וחכמים פוטרים – לא נמסר טעמם של חכמים, אך בפשטות הם סבורים שדין מעילה שונה מכל לאו אחר. בוודאי על מעילה (בשוגג) מביאים אשם ולא חטאת, ואכן למעילה מוקדשים פסוקים מיוחדים בויקרא פ"ה שציטטנו לעיל.
על כן יש לשאול עד כמה זהות זו תופסת, האם לכל הדינים אשם מעילה כאשם רגיל, גם לעניין ספק? רבי עקיבא, בעל הכללים ואבי השיטתיות, מניח שדינם זהה, וחכמים מחלקים ומפרידים מבלי לקבוע מה עונשו של ספק מעילה. על הגדרת ספק מעילה נדון להלן.
דין מועל שונה מחטא סתם בכך שבנוסף לקרבן הוא משלם את ההנאה שנהנה (או את הנזק שגרם) ועוד קנס, חמישית מערך המעילה. זאת כדין אוכל תרומה בשוגג (תרומות פ"ו מ"א). הבבלי מציע דרשה להסבר ההבדל בין התנאים, שרבי עקיבא מדייק: "ואם נפש – לחייב על ספק מעילות אשם תלוי" (כב ע"ב), אבל מיד אחר כך אין הוא מסתפק בדרשה זו ומציע הסבר נוסף, והוא ההסבר שהצענו, אלא שבמקום לדבר על השוואת מקרים הגיונית הוא מנסח זאת בדרך של דרשה: "למדין עליון מתחתון", כלומר שמעילה שהיא בסדר התורה "עליון" חלים עליה דיני התחתון10ובהמשך, באותה רוח, האם ניתן לגזור "גזרה שווה" בין מעילה לאשם רגיל. אבל בזבחים מח ע"א הטיעון הפוך: הגמרא מציעה ללמוד מעליון לתחתון, ומעירה שדרך לימוד זו היא במחלוקת ומציעה במקומה את הדיוק מ"ואם כל נפש". בהמשך הסוגיה בזבחים נעשה ניסיון אחר לגזרה שווה. הניסוח "למדין עליון מתחתון" הוא דרך מדרש הנזכרת רק בבבלי. היא איננה במסורות תנאיות ובמקורות ארץ ישראל, כולל כמובן הברייתא של יג מידות. מידה דומה היא דרשת "סמוכין", כלומר לימוד הלכה מעצם הקִרבה שבין הפרשות. גם מינוח זה הוא בבלי בלבד, אבל דרשות המסתמכות על סמיכות פרשיות מופיעות כבר בספרות התנאים (ספרא, בהר פרשה א הלכה א, עב ע"א; אמור פרשה ט ה"ז, ק ע"א ועוד). רוב הדרשות הללו הן על הגבול בין מדרש הלכה למדרש אגדה. הוויכוח המפרש הוא במדרש תנאי: "רבי עקיבא אומר כל פרשה שהיא סמוכה לחברתה למידה הימנה. רבי אומר הרבה פרשיות סמוכות זו לזו ורחוקות זו מזו כרחוק מזרח ממערב" (ספרי במדבר, קלא, עמ' 169). אלא שמי שאומר שדורשים פרשות סמוכות לומד מכך שהדינים בשתי הפרשות זהים, או שלפחות דין אחד מועבר מפרשה אחת לשכנתה, ואילו אצלנו הקִרבה דווקא מלמדת על הבדלים בין הנושאים. הרחבנו בכך מעט כדי להדגיש עד כמה הדרשה אינה יכולה לשמש כבסיס הגיוני ליצירת הלכות, ואין לפרש חילוקי עמדות כאילו היו מחלוקת בשיטת פרשנות המקרא. . זו דרכו של הבבלי להעדיף דרשה על פני טיעון הגיוני, או אולי להפך, לנסח את הטיעון ההגיוני בשפת הדרשה, כלומר להעניק דמות של שיח מדרשי להשוואה הגיונית-משפטית.
בספרא מוצעת הדרשה שהיא כנראה המקור לתלמוד הבבלי: "ואם הרי מוסיף על ענין ראשון. לומר שספק מעילות באשם תלוי דברי רבי עקיבא" (ספרא, ויקרא דבורא דחובה, פרשה יב ה"א, כו ע"ב). אם כן, בדרך המדרש מוצע הבסיס להשוואה בין הפרשיות, ולפי רבי עקיבא יש ללמוד מהפרשיות לא את הניגוד אלא את השוויון, שבמקרה של ספק יביא אשם מעילה תלוי. הבבלי הסב את הדרשה לדיוק מהמקרא כדי לאפשר את הבאת הדרשות האחרות שהוצעו בסוגייתנו ובסוגיית זבחים.
לעיל (פ"ג מ"ט) טען רבי עקיבא שדין מעילה שונה מדין אכילת חלב או חטא אחר, משום שיש למעילה דינים נפרדים, ואילו במשנתנו הטיעון הפוך, והוא מציע ללמוד מזה על זה.
ומודה רבי עקיבא בשאינו מביא את מעילתו עד שתוודע לו – את דמי המעילה אין הוא משלם אלא על מעילה ודאית, שמביא עימה אשם וודיי – על מעילה ודאית (שיודע שמעל) מביא אשם ודאי. מעילה ממשית היא אפוא מעילה ודאית, אך על ספק מביא אשם תלוי.
אמר רבי טרפון מה לזה מביא שני אשמות – רבי טרפון הבין את דברי רבי עקיבא שמדובר במקרה אחד, שאדם היה בספק אם מעל, ואזי הוא מביא אשם ספק, ואז נודעה לו המעילה בוודאות ומביא עוד אשם תלוי, וכמובן גם את דמי המעילה. על כך הוא שואל כיצד ייתכן שאדם יביא שני אשמות על אותו חטא. כפי שעולה מההמשך הוא מציע פתרון אחר, ברם לכאורה אין אלו דברי רבי עקיבא; כל שהוא אמר הוא שמשלמים את המעילה (והחומש) רק אם מביא אשם ודאי. אבל בתוספתא שנינו: "המביא אשם תלוי על ספק מעילה כדברי רבי עקיבא, ונודע לו שחטא ודאי. שממין שמביא על לא הודע מביא על הודע" (פ"ב ה"כ, עמ' 565). אם כן אכן מדובר על מצב של ספק שהתבהר, וכבר הובא קרבן אחד, ועליו להביא עוד קרבן מאותו סוג.
מכאן לכאורה שעורך המשנה ורבי טרפון הכירו את הניסוח שבתוספתא. ברם יש לדחות הסבר זה. המשפט בתוספתא כשלעצמו קשה: ההלכה העיקרית חסרה מהספר (שמביא קרבן נוסף). יתר על כן, המשפט השני (שהקרבן על ודאי הוא מאותו מין) מנותק מהרישא. החידוש הוא בעצם הבאת שני קרבנות, ולא בטיבם, שכן טיבם כתוב למעשה בתורה במפורש (לפחות לפי פרשנותו של רבי עקיבא). זאת ועוד, הקישורית "שממין..." אין לה כל משמעות11המשפט מופיע גם בהמשך משנתנו, לעניין אחר. אם נפרש שהתוספתא התייחסה להמשך המשנה, הרי שדברי רבי עקיבא הם משפט בפני עצמו החוזר על המשנה, והמילה "כדברי" מודגשת בכ' ההדגשה.. אין זאת אלא שהתוספתא הוסיפה את החסר במשנה. הווה אומר, בעל התוספתא חש בקושי והשלים את כל החסר כדי להניח תשתית לדברי רבי טרפון. בעל התוספתא משמש כאן, אפוא, כפרשן משלים. עדיין יש לשאול האם זו פרשנות מדעתו של בעל התוספתא, או שמא בידו מסורת שכך אמר רבי עקיבא, ועל כך הגיב רבי טרפון. מכל מקום לאור זאת יש להבין שרבי טרפון מציע לומר את התנאי בעת שמביאים קרבן על ספק, שאם יתברר הספק אזי יחול התנאי, וייחסך תשלום כפול.
אלא יביא מעילה וחומשה – זה תשלום ההנאה או הנזק שגרם, ויביא אשם ושתי סלעים – כך בכתב יד פרמא. אבל ב-מל, מנ ועדים מאוחרים נוספים: "בשתי סלעים". לכאורה כתב היד מבטא את העובדה שבכתיב הארץ-ישראלי מתחלפת האות ב' כשהיא בלתי דגושה באות ו', כמו שם העיר "יבנה"-"יוונה". אם כן, הוא מביא אשם בערך היקר יותר. ברם כפי שנראה מההמשך אין לפרש את המשנה אלא שמביא גם אשם וגם שתי סלעים בכסף. ויומר – יתנה, אם מעלתי וודיי זו מעילתי וזה אשמי – קרבן אחד ודמי מעילה. אמנם האשם הוא אשם בשקל אחד, אבל עמו באים שני שקלים בכסף מזומן והכול שפיר. ואם ספק – מעלתי12הרמב"ם מציע שאלו דברי רבי טרפון: אם זה מצב של ספק אזי לדעת רבי טרפון זה הדין. לפי דברינו לעיל המשפט הוא מדברי המקריב עצמו, והקרבן הוא על תנאי שמעל, ולשון התנאי היא "אם ספק...", והרמב"ם יפרש שהכוונה שאם נשאר מצב הספק אזי ייעוד המעות הוא לנדבה, והאשם הוא אשם תלוי., המעות13מכאן השתמר נוסח כתב יד קופמן, והבסיס לטקסט הוא כתב יד זה. נדבה והאשם תלוי – האשם (האיל) הוא לאשם, והכסף כנדבה, כלומר יקנה בו קרבן עולה. שמימין שהוא מביא על הודע מביא על לא הודע – התניה זו אפשרית משום שבמעילה מביאים על ספק ועל ודאי אותו קרבן, אלא שערכו שונה. לכן ניתן להתנות ולהסתפק בקרבן אחד ועוד כסף שני שקלים. מדובר אפוא במקרה שיש כאן גם ספק מעילה וגם ודאות של מעילה. על כן פירשו המפרשים שמלכתחילה המשנה מדברת על מקרה שהייתה כאן ודאי מעילה, והשאלה רק האם נהנה (ספק נהנה ספק לא נהנה), כלומר שלקח מן המוקדשים אבל ספק אם אכל.
כפי שהערנו בהערה, מכאן ואילך מובא נוסח כתב יד קופמן.