בכוונה גדולה לשמה. וקודם שיתחיל לכתוב יתודה על מה שעבר. ויאמר אנא בכח וכו' בכוונה גדולה. כתב בשע"ת סי' ל"ב סק"ג קודם שיתחיל לכתוב יתפלל ויאמר יהר"מ ה' או"א שתשרה שכינתך במעשי ידי ותצליחני בכתבי זאת שאני כותב תפילין אלו לשם קדושת מצות תפילין שצונו ה' אלהינו (ס"ת זה לשם קדושת ס"ת. מזוזה זאת לשם קדושת מזוזה) ותצילני מטעות הכתיבה ומטעות הכוונה אמן כן יהי רצון. עכ"ל וע"ל סי' א' ססק"א. עוד כתבו כי טוב הוא שיהי' להסופר חדר מיוחד לכתיבה כדי שלא יבלבלו אותו בשעת כתיבה:
לשם קדושת ס"ת. בט"ז הוסיף לומר וכל האזכרות שבו לשם קדושת השם. שאם ישכח אח"כ לקדש את השם במקומו די בזה. ולמד זאת לפ"ד מן הסמ"ג. אבל לקמן בסי' י' סק"ה אכתוב אי"ה שהבאים אחריו חלקו עליו בזה ע"ש:
ומספיק לכל הספר. היינו מה שהסופר הזה כותב. אבל אם בא סופר אחר לגמור את הספר או שבא לתקן בו איזה טעות. לא מהני מה שהסופר הראשון אמר לשמה. אלא זה צריך לומר מחדש שכותב לשם קדושת ס"ת. ברכי יוסף בשם תשו' בית יהודה:
וכן נראה עיקר. ביו"ד סי' רע"ד צריך שיאמר וכו'. וכתב הש"ך היינו שיאמר כן בפירוש ולא סגי לי' במחשבה כדלעיל בסי' רע"א עכ"ל. משמע מדבריו דעיבוד וכתיבה שוים ולהסוברים דבעיבוד לשמה די בדיעבד אף במחשבה ה"ה בכתיבה. וגם בס' בני יונה כתב דבדיעבד סגי בחישב אף בכתיבה. אבל בפרמ"ג סי' ל"ב א"א ס"ק י"א צדד לומר דבעיבוד די בדיעבד אף במחשבה ובכתיבה פסול אף בדיעבד וע"ש גם בס"ק ל"ב. וכן כתב הגאון מוה' שניאור זלמן זצ"ל (בעל התניא) בש"ע שלו. וכן משמע לכאורה דעת הטור דגבי עיבוד כתב טו"ב שיוציא בשפתיו. ובכתיבה באו"ח סי' ל"ב כתב שאין די במה שחישב בלבו וכן ביו"ד סי' רע"ד כתב צריך שיאמר הסופר וכו' ואם לא עשה כן פסול (כן כתבתי במהדורא קמא): ובס' מלאכת שמים כלל ט' ס"ק א' השיג עלי בזה וכתב שזה נדחה כבר מדברי הב"ח סי' רע"ו. ובאמת דברי הב"ח תמוהים לפע"ד ודעת הטור נראה בבירור דס"ל דבתחלת הכתיבה צריך לומר דוקא בפיו שהוא כותב לשמה ורק בשעת כתיבת השם דכיון שכבר נתקדשה כל הכתיבה לשמה אלא דבשם צריך קדושה יתרה לזה סגי במחשבה: ומ"מ לדינא נראה לפע"ד העיקר כהמקילין. מהטעם שאכתוב אי"ה בחקירה א' (אות כ"א ואות כ"ג) ועכ"פ נראה דכשחישב לשמה אף שלא הוציא כן בשפתיו יש להקל בדיעבד. וע"ל סי' ב' סק"ח:
דכתב העליון לא מהני. ולהיפוך אם היה האות כתוב כהוגן ונפל עליו טפה דיו שלא בכוונה והאות נשאר בצורתו כמו שהיה. כתב הפרמ"ג במשבצת ס"ק ט"ו דתליא בפלוגתא שבאהע"ז סי' קל"א ס"ה. אבל בס' מלא"ש כלל ו' בינה ס"ק ט"ז כתב דבזה י"ל דגם הרמב"ם מודה דפסול כיון דכתב התחתון מכוסה ואינו נראה כלל. וכן נראה לפע"ד מצד הסברא דעד כאן לא נחלקו אלא אם כתב העליון הוי כתב אבל כתב התחתון המכוסה לכ"ע לא הוי כתב: ואם נפלה דיו לחה על גוף האות שהאות נתיבש כבר. והסיר את הדיו הלחה לדעת הלבוש שהביא הב"ש בסי' קכ"ה ס"ק י"א כשר משום דדמי לעפרות זהב שהעבירו דכשר משום דלא הוי אלא כסוי בעלמא. והכא נמי הדיו הלחה לא נתערבה עם היבשה והוה כמו כסוי בעלמא. אבל הב"ח באעה"ז שם חולק על הלבוש ופוסל גם בדיו לחה שהעבירה משום חק תוכות. ולפי דעתו צריכין לחלק דשאני עפרות זהב שאינו ממין הדיו ואין לו התיחסות כלל עם הדיו ולכן לא חשיב רק כסוי בעלמא. משא"כ דיו אפי' לחה ע"ג יבשם מין במינה היא. ובטלה העליונה את התחתונה ולכן אפי' אם מסירה פסול משום חק תוכות (ובעפרות זהב הב"ח בעצמו מכשיר לאחר שהעבירו באו"ח סי' ל"ב) וכן היא דעת הט"ז שם (הגם כי דמות ראי' שכתב מכסוי בור יש להשיב עלי' דבע"כ לא דמי דא"כ גם בעפרות זהב נימא הכי) וכ"כ שם הפר"ח דהעיקר הוא כדעת הב"ח. וכן נראה לפע"ד להחמיר. אך מה שדעת בעל מלא"ש להחמיר גם בעפרות זהב לא נהירא לפע"ד ואכתוב בזה אי"ה בסי' ח' ס"ק י"ג:
שיקרא כל תיבה בפיו. בס' שנות חיים ספר סת"ם סי' פ"ו נשאל בתיבה שהוא קרי וכתיב איך יקרא. אם כפי הקרי או כפי הכתיב. ואם יקרא כפי הכתיב מה יעשה בשם הוי"ה ב"ה. והשיב כיון דהב"י בסי' רע"ד הביא בשם הסמ"ג הטעם כדי שלא יטעה (לא הוצרך לזה דגם ברש"י ותוס' במנחות דף ל' מבואר טעם זה) א"כ ודאי צריך לקרות כפי הכתיב. ובשם הוי"ה ב"ה כיון דאי אפשר אינו קורא כלל דכיון דעיקר מילתא דרבנן היא אין דנין אי אפשר מאפשר. ולפע"ד ממקומו הוא מוכרע. דהא הב"י הביא שם גם מ"ש המרדכי דרש"י גריס ומשה אומר וכותב מכאן ואילך הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע וכתב המרדכי מכאן יש להוכיח דס"ת תפילין ומזוזה הסופר צריך להוציא בפיו לקרות הוא עצמו פן יטעה רק בדברי פורענות כגון מן וימת ואילך לא היה קורא אלא כותב (וכ"כ שם בתוס') וכן ברוך בן נריה לפי שהן קינות וכו' עכ"ל. הרי דאפי' משום דבר שהוא פורענות יכול למנוע מלקרות מכ"ש בשם הוי"ה ב"ה דמשום איסורא יכול למנוע:
או החסר מלא פסול. ומשמעות הפוסקים דה"ה אם כתב תיבה אחת כפולה ג"כ פסול בין בס"ת בין בתו"מ. וראיתי בס' טוב טעם ודעת סי' רל"ה שאלה בס"ת שבפ' קדשים היה סיום עמוד א' ועשיתם אותם אני ה' ונשאר שם שיעור פתיחה. והעמוד השני היה לו להתחיל וידבר ה' אל משה לאמר. וטעה הסופר וכתב שם עוד הפעם את השם ושייר יתר השיטה לפתיחה. ובשיטה שני' התחיל וידבר ה'. וכתב שם כי לדעתו אם ישאר כך אין קפידא וכשר מדינא דהרי דעת הראב"ד הובא במג"א סי' ל"ב ססק"ג דאין פסול בתיבות כפולות ואף דבא"ר מחמיר בתיבות כפולות הפרמ"ג חולק בזה. ואף לדעת הא"ר הרי פסול מטעם יתר כנטול דמי. וקימ"ל בטרפות דלא אמרי' יתר כנטול אלא כשעומדין זה אצל זה. והכא הרי אחד בסוף העמוד ואחד בראש העמוד לא שייך יתר כנטול וכשר. אתו"ד. אמנם בס' שערי אפרים בפתחי שערים שער ה' סעי' ח' כתב כי מה שהכשיר הראב"ד תיבות כפולות בתפילין לא אמר להכשירן כך. אלא לגרוד התיבה השני' וקמ"ל דליכא בזה משום שלא כסדרן. אבל כל זמן שלא גרד היתר מיסתבר לפסול הס"ת שהרי משתנה הענין עי"ז וכמה דרשות דרשו חז"ל מתיבות כפולות כגון איש איש וכיוצא בו (גם בשמו ית' נדרש הכפל אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא האדם ועשה תשובה) עוד כתב כי מ"ש הא"ר יתר כנטול לישנא בעלמא נקט לצחותא ור"ל דכיון שאין כאן מקומה מקלקלת הענין. ע"ש ודבריו נכונים מאוד. ולפע"ד י"ל עוד דאפי' אם נאמר דהראב"ד מכשיר בתפילין תיבות כפולות אף שישארו. מ"מ בס"ת י"ל דמודה דפסול דס"ת ודאי בעינין כתיבתו כנתינתו. ונראה לפע"ד ראי' מהא דאיתא במ"ס פ"ה הל' א' הכותב שם של שני שמות מקיים את הראשון ומעכב (פי' מקדר) את האחרון ר' יהודה אומר אם הראשון בסוף הדף מעכב את הראשון ומקיים את האחרון שני שמות של חול מקיים את הראשון ומוחק את האחרון ר' יהודה אומר וכו'. ואם היה הס"ת כשר כמות שהיא ודאי לא היינו מתירין לא לקדר ולא למחוק: