ובביאה שמוסרה לביאה כו' לכל מי שירצה.
ובלבד הכשר לה. עתי"ט מ"ש על מפרש הירו'. שלא כדת רדף אחריו ולא השיגו. כי הדבר פשוט שהדין עם המפרש. שכוונת רש"י דהיינו זכותו דאב. דאי בעי מסר לה כו' ומקבל מעות בשביל כך. וזכות גדולה הוא זה לאב העני ודאי. וכמו שפירש"י עצמו ספא"נ. ואייתי להו תי"ט גופיה לחובתיה. ובאמת דברי התי"ט קטי הציור וחסרי הבנה הם בכאן. מה רצה בהביאו לשון רש"י הנ"ל ומה חשב בו ותו לא מידי.
וחייב במזונותיה נ"ל. פשוט דלא נקט תנא אלא הנהו מילי דשייכו בתרווייהו, ר"ל באב ובעל כי הדדי. ולא שוו בחיובא דידהו. דכל הני תלתא דקחשיב. בעל חייב בהן. יתר על האב. שאינו חייב במזונות בתו (וכסות בכלל) ולא בפדיונה ובקבורתה. דהוה איכא למיטעי בהו. כיון דזכאי בכל שבח נעורים. אימא פשיטא דחיובי מיחייב בכל הני מילי דבעל חייב. שאינו בדין שיאכל גם אכול את כספה. ויחשבה כשבוית חרב. קמ"ל דלאו מילתא היא. אלא יתר הוא בבעל מה שאין באב. אבל מידי דלא שייך בגויה דאב. כגון עונה צריכא למימר דיתר עליו הבעל. בהא ודאי לא קמיירי. זה ברור ופשוט. לחנם האריך בתי"ט בכאן.
בפרקונה מה שנשתמש התנא בלשון ארמי כאן. נ"ל שעשה זה להבדיל ענין ההצלה מן השביה, מענין פדיית שפחות מישראל. ואיברא דאיכא למידק הא אב נמי חייב מיהא בפדיונה כשמכרה לאמה. כדאיתא פ"ק דקדושין. ומפדין אותה בע"כ. ואמאי לא תני לה (וליכא למימר דשיירה, דמאי שייר דהאי שייר) מי נימא דמסייעא לפירוש התו' התם, דאבני משפחה קאי. ותיובתא לרש"י דפריש לאב כופין וי"ל במאי דכתיבנא לעיל. דלא נסיב תנא דידן הכא אלא מאי דאיכא בין אב לבעל במידי דשייכן בגווייהו. מיתרצא הא נמי שפיר. דכיון דפדיית אמה. בבעל לא משכחת לה. באב נמי לא צריכא להו. אי נמי משום דלא דמי חיובא דבעל, דמילתא פסיקתא היא. בין יש לו בין אין לו. דאפילו עני שבישראל חיובי מיחייב בכל הני. דתנאי כתובה ככתובה. דאפילו מגלימא דעל כתפיה מגבינן. משא"כ חיוב האב לפדות את בתו משפחות. דבדאית ליה הוא דמחייב. ואי לית ליה לא כייפינן. לא פסיקא ליה. משו"ה לא תנן לה. ועמ"ש בס"ד בשי"ע (ס"ג).