ברפת שאינה מתעה שאם היא מתעה. צריכה להיות נעולה. כך נראה לי.
הטמא להשיב אבדה. ואע"ג דהוו להו תרי עשה. נ"ל.
כרמ"ז ה"ה אם היה הולך למול בנו ולשחוט פסחו. ואני אומר אינו הדין. אטו לא שני ליה בין לעבור בקום עשה. או בשב וא"ת. דהא אפילו מפני שבות נדחין פסח ומילה. והעמידו דבריהם במקום כרת בהזאה ואזמל ושארא. ומ"מ ודאי לא אתי עשה שאין בו כרת. ודחי עשה דכרת.
או שאמר אל תחזיר (עמ"ש בחי"ג פ"ק דקדושין) פירוש אלא עסוק בדבורי. הה"מ תי"ט. צ"ע דהא ודאי עשה דכבוד אב עדיף. אע"פ שי"ל. לפי שדבורו של אביו יכול להתקיים אחר כך. ובמקום שאתה יכול לקיים שניהם. אין העוסק במצוה. פטור מן המצוה העוברת. מ"מ דוחק הוא בעיני. חדא מאי פסקא. מי לא עסקינן דעוברת. ועוד מפני שכבוד או"א חמור. שהוקש כבודם לכבוד המקום. ואיתא נמי למצוה בכל שעה. ובכל גוונא דעוסק במצות אביו. פטור הוא ממצוה אחרת. ואיך לא ישמע לן כה"ג. איברא בגמרא משמע. משום דבהשבת אבדה עשה ול"ת הוא. וכבוד או"א עשה גרידא. משו"ה מידחי. וכן הר"מ הביא טעם זה.
לפי זה משמע ודאי. שאף בשעה שיש לו לקיים מצות אביו. מניחה. אע"פ שעוברת. ועוסק במצוה זו. מ"מ אינו נ"ל. מדשתיק תלמודא מלפרושי כה"ג. דאפילו בביטול מצות אביו. יקיים השבה. וכן הר"מ אין דרכו לסתום בכזו.
ודפריך תלמודא למאי צריך מיעוטא דכולכם חייבין בכבודי. ת"ל דהאי עשה ול"ת. היינו דווקא כשאומר לו אביו עבור על ד"ת. ולא חשיב דומיא דהטמא. וס"ד דאפ"ה ישמע לו משום דהוקש כבודו לכבוד המקום. להכי אתי קרא ומיעטיה. משא"כ בשאינו מכוין להעבירו על ד"ת. אלא שצריך הוא לו בעת הזאת. ועסוק הוא בכבוד אביו עתה. כי האי גוונא מסתברא דאלים כבוד אב ודאי. אע"ג דאיכא נמי ל"ת גבי אבדה. מאחר שאינו עובר עליה אלא בשב ואל תעשה. דוק.
ולא ידעתי מה חסר לו בפשוטו. שמוחה בידו מלקיים המצוה. משום איבה דאב. ושנאתו לבעל האבדה. וכיוצא. ולא משום דבר הצריך לו.
אבל לא לטעון אם נפל המשא. אבל נפלה הבהמה עם המשא שעליה. משמע בגמרא. דבכלל פריקה הוי. ולכ"ע צריך להקים בחנם. וצ"ע.
יתר ממשאו אינו זקוק לו נ"ל אפילו לפרוק פוטרו ריה"ג. משום דס"ל צב"ח אינו מ"ה. ומשום השבת אבדה נמי פטור. דאבדה מדעת היא.