הגבורה והחולשה ההיסטוריות שלנו
ולכשתמצא לומר, מכאן באה גם הגבורה והחולשה ההיסטוריות שלנו.
מחד גיסא, מי כעם ישראל גוי אחד בארץ שיש לו גבורה עצומה כל כך להתקיים בגלות כה ארוכה, ומאידך גיסא מי כעם ישראל שחלש כל כך להתקיים בארצו. בגלות הננו מתקיימים - ואמנם אוי ואבוי לקיום שכזה, אבל סוף סוף גם קיום שכזה טוב ממות - זה כאלפיים שנה, ובארץ ישראל גם אם נצרף את תקופת הבית הראשון ותקופת הבית השני ביחד לא יגיעו ימי-השלוה באמת גם למאות שנה. וקשה לכאורה לבאר אופיה של אומה זו מה הוא, גבורה היא או חולשה?
אבל באמת יש לנו שתי התכונות הללו גם יחד. ע"י החרות המוחלטת של היחיד, שכאמור גרם זה גם לכך שהרצון הפרטי משל אצלנו על הרצון הכללי, באנו גם להגבורה וגם להחולשה הנ"ל.
בגלות מועיל לנו הצד הטוב שיש בתכונת קשיות העורף שלנו, שאין אנו מתבטלים כלל מפני הרוב העומד לנגדנו, ובארץ ישראל סובלים אנו להיפך מהצד הרע שיש בהתכונה הנ"ל, היינו שכל פרט ופרט אינו מתבטל גם מפני רצונו של הכלל שלו, כלל ישראל גופו.
בגלות למעלה תחשב מה שכל אחד מאתנו, או לכל הפחות כל חלק ציבורי, חושב את עצמו "לעולם קטן", ובהתמוטט שאר החלקים הוא ממשיך בכל זאת את קיומו הלאה, אבל בארץ ישראל ב"מדינת היהודים" גופה, נהפכה לנו המעלה הזו לחסרון בלתי ניתן להימנות.
כי באמת לאו דוקא מלוכה, אך גם מדינה סתם, אי אפשר לה להתקיים רק כשכל אחד חושב את עצמו וגם את חברו לחוליות קטנות בתוך המכונה הגדולה של המדינה, והוא נכון בכל עת ובכל שעה ברצון או באונס לההרג או להרוג בשביל טובתה, אבל אי אפשר לה בשום אופן להתקיים בזמן שכל אחד חושב את עצמו "לעולם קטן" מיוחד, היונק את חיותו מעולמו הקטן לבד. כי כל העולמות הקטנים האלה כשמתכנסים יחד, המה מביאים רק מהומה ומבוכה ולא יותר.
הסיסמא של כל מדינה ומדינה שהיא נשענת עליה היא הסדר והמשטר השורר בכל. אבל כפי האמור בהפרקים הקודמים, ע"י השקפתנו על "הפרט והכלל", שנתנו את משפט הבכורה להראשון, באנו גם ל"אין סדר לישראל" במדה מסויימת, כי כל סדר בא מתוך הכלליות של החברה, מה שהפרטיות מתנגדת בטבעה לכך. ובאין סדר - אין מדינה. כל מדינה עומדת בעיקרה על מדת הדין, וכאמור בהפרקים הקודמים (עיין פ"ו), שמזה אולי נגזר השם מדינה, אבל אי אפשר לה למדינה להתקיים כשהיא כולה רחמים כי אז השתות יהרסון...
ואמנם כבר הבאנו בהפרקים הקודמים את טענת רשב"ג נגד ההפרזה במדת הרחמים, שמטעם זה כמעט שנתבטלו אצלנו לא רק עונשי מיתה אך גם כל שאר העונשים בכלל, ואמר "אף אתם מרבים שופכי דמים בישראל", ודעתו נשארה דעת יחיד, שאין הלכה כמותו בזה. ובאמת ע"י מדת הרחמים שלנו לא נתרבו חלילה שופכי דמים אצלנו, אך אדרבא נתמעטו לעומת כל העמים, אבל מאידך גיסא, אי אפשר להכחיש שע"י זה נתרבתה "שנאת חנם" בישראל, שכל עיקרה לא באה אלא מחוסר משמעת, שלא רק שהגדולים לא נשמעו להקטנים, אך גם הקטנים לא נשמעו להגדולים. כי ע"י החרות המוחלטת של כל פרט, שפט כל אחד את שופטו ובנה במה לעצמו, מבלי לקבל כלל את מרותו של הכלל. וכמובן, שמדינה אי אפשר לה להתקיים בחוסר משמעת, וכה נתבטלה אצלנו "מדינת היהודים".
וגם את זאת צריך להדגיש, שלא הרי הדימוקרטיה שלנו כהדימוקרטיה של זמננו. זו האחרונה פירושה רק שעבוד, שיעבוד הפרט להכלל, היחיד להציבור, המעוט להרוב, ולאמתו של דבר אין זה אלא שיעבודם של הכלל והפרט יחד למספר יחידים-דימגוגים שסוחבים את ההמון אחריהם, בעוד שהדימוקרטיה שלנו משמעה שויון מוחלט וזכויות שוות לכל אישי האומה מבלי שום יוצא מן הכלל. על הכלל אמרו "הכל": "הכל שוחטים ושחיטתם כשירה" (חולין ב, א), "הכל תורמים ותרומתם תרומה", "הכל כשירים לכתוב את הגט, אפילו חרש שוטה וקטן" (גיטין כב, ב), "הכל יורדים לפני התיבה", ולא עוד אלא ש"הכל כשירים לדון" (סנהדרין לב, א).
ואם כי היו גם מלך וגם כהן גדול וכל אחד עם כתרו בראשו, כתר מלכות וכתר כהונה, אבל מה הועילו להם כתריהם אלה, אם על גביהם התנוסס כתר התורה, שלעומתו היו הכתרים הראשונים מעין שרגא בטיהרא. ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ (הוריות יג), עם כל שמונת בגדי הכהונה שלו, ומכל שכן שהוא קודם למלך עם הארץ עם כל הגדולה והגבורה שלו.
ואם הניחו לכלל "דינא דמלכותא דינא" (בבא בתרא נד, א), הלא כבר הבאנו בהפרקים הקודמים דעת הראשונים דב"מלכי ישראל לאו דוקא הוא". ובנוגע לכהונה הגדולה, לא היה בכל זאת הפולחן מסור בידה במונופלין מיוחד, וכאמור כל התפקידים הדתיים היה יכול כל אחד מישראל למלאות. ולא עוד אלא שאף דיני ממונות של כהן גדול בשלשה, ושלשה הדיוטים היו יכולים לחייב אותו, ועליו היה מוטל לקיים מבלי שום טענה ומענה. ואף את המלך גופו היו יכולים מצד הדין לדון ולהעיד עליו, באופן ששני אנשים פשוטים מישראל - "על פי שני עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר" (דברים יט, טו) - יכולים לחייב את המלך והכהן גדול אף בדיני נפשות, ו"אמר לו שמעון בן שטח לינאי המלך, עמוד על רגלך ויעידו בך, ולא לפנינו אתה עומד, אלא לפני מי שאמר והיה העולם, שנאמר, ועמדו שני האנשים אשר להם הריב" (סנהדרין יט, א).
בקיצור, הדימוקרטיה שלנו הגיעה עד לידי קיצוניות עקבית, מה שאין אנו יכולים כלל לתאר זאת עכשיו בדמיוננו.
וגם מכאן, מהדימוקרטיה הקיצונית הנ"ל, אפשר לבאר גם גבורתנו וחולשתנו הנ"ל, כי דימוקרטיה זו הביאה לידי כך שבאמת לא היתה לנו הנהלה ראשית גם בשבתנו על אדמתנו, לא מהצד החילוני ולא מהצד הדתי. שותפים היינו כולנו בארץ באופן שגם להמלך ולהכהן גדול לא היה כאמור חלק אחר גדול מלאיש אחר. וכמובן, שהשותפות הזו היתה מעין קדירא דבי שותפי "שלא חמימא ולא קרירא", ולא יכולנו להחזיק מעמד עד שגלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו.
אבל המכה הזו שוב היתה לנו לרפואה בגלותנו, והסיבה הזו גופה שהביאה לנו את החורבן היתה לנו לסם חיים אחרי חורבננו. כי כל קיומו של עם תלוי באיזו נקודה מרכזית, וכשהנקודה הזו תחדל להתקיים, יעבור ויבטל מן העולם גם העם התלוי בה, אבל הדימוקרטיות שלנו הביאה אותנו לידי כך, שכל יהודי ויהודי נשא בקרבו את מרכזה של האומה כולה.