אָמְרוּ לֵיהּ: מַאי גַּוָּן טַלִּיתָךְ? אָמַר לְהוּ: כִּתְרָדִין עֲלֵי אֲדָמָה. כתב הרב פ"מ ז"ל להיות דעסקיהם הכל ביראת ה' היו רומזים עניני מוסר גם בדברים שמרבים לצרכם עיין שם.
ונראה לי בס"ד דידוע כל פניות זרות וגשמיות לא מטוהרות נמשכים מיסוד העפר, והאדם צריך להתגבר לסלק עצמו מיסוד העפר כדי שלא יהיה במצות שלו תערובת פניה זרה אשר איננה טהורה, ולכן כששואלין על גַּוָּן טַלִּיתוֹ הרומז על חלוקא דרבנן הנעשה מתורה ומצות משיב כִּתְרָדִין עֲלֵי אֲדָמָה, רצונו לומר מסולק מיסוד העפר שהוא האדמה וגובר עליו שאז הוא נקי מן פניה זרה. ואמר כִּתְרָדִין, כי תְרָדִין הוא אותיות 'דָּת נֵרִי' רמז לתורה שנקראת דת דכתיב (דברים לג, ב) מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ, ורמז למצוה שנקראת נר דכתיב (משלי ו, כג) כִּי נֵר מִצְוָה.
מִנַּיִן שֶׁמָּחַל לוֹ (לְשָׁאוּל) הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל אוֹתוֹ עָוֹן? וְכוּ'. פירש רש"י ז"ל 'עון דנוב עיר הכהנים' ולפי דבריו קשה מה שייכות יש להאי מימרא דרבי יוחנן הכא?
ונראה לי בס"ד כיון דאמר 'שָׁאוּל לָא גָּלִי מַסֶּכְתָּא' ולהכי כתיב ביה (שמואל א' יד, מז) 'וּבְכָל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַרְשִׁיעַ' אפשר שיחשוב אדם שטעה בהוראה למעשה שהתיר את האסור! לכך הביא מימרא זו דקאמר שֶׁמָּחַל לוֹ עַל אוֹתוֹ עָוֹן ממה שמצינו שאמר לו שמואל הנביא ע"ה עמי במחיצתי, וכיון דזכה לישב במחיצה של שמואל הנביא ע"ה, ודאי לא יצא תקלה מידו בהוראה של טעות לענין מעשה, כי שמואל הנביא ע"ה היה שופט אמיתי שלא טעה בהוראה.
מיהו נראה לי יותר ד'אוֹתוֹ עָוֹן' קאי על ענין מלחמת עמלק, שלא הרג הכל מפני שדן קל וחומר וטעה בו. וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (יומא כב:) על הפסוק (שמואל א' טו, ה) 'וַיָּרֶב בַּנָּחַל' והיינו דכתיב: וּבְכָל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַרְשִׁיעַ, דלכך טעה בקל וחומר זה.
אָמְרוּ לֵיהּ: גְּלִילָאָה שׁוֹטֶה, 'חֲמַר' לְמִרְכַּב? אוֹ 'חֲמַר' לְמִשְׁתֵּי? וְכוּ'. נמצא במילה אחת שהוציא מפיו נסתפקו בה בארבעה דברים. ובזה יובן (קהלת י, יד) 'וְהַסָּכָל יַרְבֶּה דְבָרִים' ולהכי קרי ליה גְּלִילָאָה שׁוֹטֶה שהוא סָּכָל.
אַמְהָתָא דְּבֵי רַבִּי, כִּי הֲוָה מִשְׁתַּעיִין בִּלְשׁוֹן חָכְמָה. כן הגרסא בעין יעקב. ונראה לי דהשפחות ההם מפני שהיו חכמניות ביותר היה מוסר רבי הנהגת הבית בידם, אך ודאי היתה אחת גדולה ביותר שהיא נשיאה על כולם, והאמה הקטנה בעת שתראה שהיין נשלם מן החבית שואלת מהאשה הגדולה הנשיאה מה לעשות, ואומרת אם יִדְאוּן נִשְׁרַיָּא לְקִינֵיהוֹן, או יַעְדִּי בָּתַר חֲבֶרְתָּהּ מִינָהּ, ואז אותה האמת הנשיאה אם רצונה דליתבון הות אמרה יַעְדִּי בָּתַר חֲבֶרְתָּהּ מִינָהּ, ואם רצונה דלזלון אמרה יִדְאוּן נִשְׁרַיָּא לְקִינֵיהוֹן ואז הם שומעים קולה ועושים כחפצה ורצונה.
ודע כי רבינו הקדוש שהיה נשיא היו חכמים רבים אוכלים בביתו בכל יום, והוא לא היה יושב עמהם בעת אכילה דהוא היה מסגף עצמו ואוכל דבר מועט לבדו, ועל שלחנו לפני האורחים יביאו מינים רבים של מאכל כְּיַד ה' הַטּוֹבָה עָלָיו. ונודע דעל אמהותיו אמר רבינו האר"י ז"ל שהיו מאותם שאמרו רבותינו ז"ל (מכילתא דשירה ג, ד"ה זה אלי) ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא ע"ה.
עַלַת נָקַפְתְּ בְּכַד, יִדְאוּן נִשְׁרַיָּא לְקִינֵיהוֹן. נראה לי בס"ד על דרך הרמז 'עַלַת' אותיות 'תלע' בסוד (במדבר כח, ו) עֹלַת תָּמִיד הָעֲשֻׂיָה בְּהַר סִינַי, שהוא רמז לתולע הקדוש המתגלה בכל בקר להכניע את התולע הטמא שבסטרא אחרא וכנזכר בשער הכונות, וז"ש עַלַת רמז לתלע שבקדושה נָקַפְתְּ לשון ניקוף בְּכַ"ד זיני דמסאבותא, ועל ידי זה יִדְאוּן נִשְׁרַיָּא אלו ישראל לְקִינֵיהוֹן עיר האלקים, ואומרם יַעְדִּי בָּתַר חֲבֶרְתָּהּ עיקר הגרסא היא באות כ"ף דהכסוי של החבית הוא כמו כתר להחבית.
עֲשׂוּ לִי שׁוֹר מִשְׁפָּט, בְּטוּר מִסְכֵּן. נראה לי בס"ד כשהיה מדבר בצורך הגשמיות הוה משתעי בלשון חכמה להלביש בדבריו דברים נסתרים, והיינו שׁוֹר רמז ליסוד הנקרא שׁוֹר בסוד יוסף שקרוי שׁוֹר, וּמִשְׁפָּט רמז לתפארת הנקרא מִשְׁפָּט, וחיבורם יהיה על ידי עסק התורה ומעשים טובים, וְטוּר מִסְכֵּן רמז לסוד המלכות כנודע. והכי קאמר שׁוֹר מִשְׁפָּט, רצונו לומר יסוד דתפארת תקנו אותו בְּטוּר מִסְכֵּן סוד המלכות שנקראת דלה שישפיע בה.
וגם אם הדברים לפי פשוטן בלבד הוצרך לדבר בלשון חכמה כדי שלא יבינו השומעין איך היא אכילתו בביתו, ויעשה בזה רמאות וכהך עובדא דכידור, וכן בענין האושפיזא מדבר בלשון נסתר כדי שלא יבינו השומעין וקופצים עליו, וכמו שנאמר (משלי כז, יד) מְבָרֵךְ רֵעֵהוּ בְּקוֹל גָּדוֹל בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּים קְלָלָה תֵּחָשֶׁב לוֹ.
ונראה לי בס"ד כַד הֲוָה שָׁאִיל בְּאוּשְׁפִּיזָא, רצונו לומר שואל דבר שהוא צרכי עולם הזה הנקרא 'אוּשְׁפִּיזָא' הוה אמר גְּבַר פּוּם דִּין חַי, רצונו לומר עסק ועמל ויגיעה של האדם בעולם הזה הוא בעבור פיו, וכמו שנאמר (קהלת ו, ז) 'כָּל עֲמַל הָאָדָם לְפִיהוּ' ודא עקא שלא תעמוד בו ההנאה אלא לשעה קלה, ולזה אמר גְּבַר פּוּם דִּין חַי, כלומר שואל צרכי עולם הזה שהם צרכי הפה אם הם עומדים בטוב והוא מוסר דק ללבבות המשכילים.
רַבִּי אַבָּהוּ, כִּי הֲוָה מִשְׁתָּעִי בִּלְשׁוֹן חָכְמָה. הא דהוצרך לדבר דבריו אלו בלשון חכמה ולא היה אומר בפירוש להביא? נראה לי בס"ד שהיו תלמידים לפניו ואם היה אומר שיבערו הפחמין כדי להתחמם בהם היו קופצים ועושים לו הם בעצמם, אך הוא לא היה רוצה שיהיה להם ביטול תורה, לכך מדבר בלשון רמז שלא יבינו התלמידים ורק אנשי ביתו שהם מלומדים בכך יבינו וישמשו אותו כרצונו.
אַתְרִיגוּ לְפֶחָמִין, אַרְקִיעוּ לִזְהָבִין. נראה לי בס"ד שהיה רומז לפי דרכו דברים יקרים ומוסר השכל, אַתְרִיגוּ לשון הידור, כי תרגום של הדר אתרוג, וּפֶחָמִין רמז לשחור שבעינים שבו חוש הריאות, רצונו לומר תהדרו את מקום השחור שבעינים אשר מתוכו תהיה הראיה, שלא תראו בו מראה רע אלא מראה טוב, וכמו שנאמר (שיר השירים ה, יב) 'שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב עֵינָיו כְּיוֹנִים עַל אֲפִיקֵי מָיִם'.
אַרְקִיעוּ לִזְהָבִין על דרך מה שאמר מונבז המלך כשחילק אוצרותיו לצדקה, אני גנזתי למעלה ואבותי גנזו למטה (בבא בתרא יא.) דהנותן צדקה יהיה אוצרו ברקיע. וזהו שאמר הזהובין שלכם תניחו אותם ברקיע על ידי שתחלקום לצדקה ודבר מצוה.
גם אַרְקִיעוּ לשון תגבורת, כמו 'מאן ספין ומאן רקיע' (במועד קטן כח.) וגם הוא לשון התרוממות כמו תַּרְקִיעַ עִמּוֹ לִשְׁחָקִים (באיוב לז, יח) ושני משמעות אלו ישנם בזהובין שנותן האדם לצדקה וד"מ.
ואמר עוד וַעֲשׂוּ לִי שְׁנֵי מַגִּידֵי בַּעֲלָטָה רמז לשתי כליות היועצות שיש באדם שדרכם להיות א' לטובה וא' לרעה, והצדיק עושה את שניהם לטובה, והם עומדים במחשך הגוף לפנים. גם שְׁנֵי מַגִּידֵי הם קול ודיבור בעלמא בעולם הזה שדומה ללילה.
הַצְפִּינֵנוּ, הֵיכָן רַבִּי אִלָעִאי צָפוּן. הדקדוקים רבים במאמר זה, ונראה לי בס"ד דהחכמים שאלו מרבי אבהו על שורש נשמת רבי אלעאי ובחינתו למעלה, ועל מקום השגתו ועלייתו, וכן שאלו מרבי אלעאי על רבי אבהו, מפני ששניהם גדולי הדור ויודעים בסוד ה', ולכן תפסו השאלה בלשון הצפנה שאמרו הַצְפִּינֵנוּ הֵיכָן צָפוּן? והמשיב השיב ברמז רק על שאלתם, והודיעם שורש נשמתו ובחינתו, אבל בני אדם השומעין שאינם חכמים לא ידעו ולא הבינו כונת השואל וכונת המשיב, ולכן החכמים עשו פירוש לדברים של התשובות בדרך פשוט כדי להסביר להשומע שאינו בקי בסוד ה', ולכן עשו שני פירושים לתשובת רבי אבהו שהוא איכא דאמרי על מַסֶכְתָּא ואיכא דאמרי על אִשָּׁה.
אַמְרֵי לָהּ: אִשָּׁה. פירוש רש"י ז"ל 'מתה אשתו הראשונה וזו אחרונית' ויש להקשות מנא ליה דמתה, ודילמא עודנה בחיים ונשא אשה אחרת בשביל שלא ילדה לו הראשונה?
ונראה לי בס"ד דאם כן היה קורא אותה שניית, ולשון אַחֲרוֹנִית משמע יותר דאין הראשונה בחיים וזו היתה אחרונה.
או נראה לי בס"ד דאם לא מתה הראשונה ועודנה בחיים, לא היה עושה עגמת נפש לראשונה להראות חיבה יתירה כל כך לשניה.
אי נמי י"ל בס"ד כיון דא"ל גם כן שהיא אַחֲרוֹנִית רצונו לומר 'כהנת' לא היה נושא אשה שניה כהנת כי משורת הדרך ארץ צריך שתהיה השניה כפופה לראשונה, ואין מן הכבוד לכהונה שתהיה הכהנת כפופה לישראלית.
ומאן דאמר מַסֶכְתָּא, נראה לי בס"ד דלימוד המסכתא הוא בשלשה פנים, הא' על דרך הסוד, והב' הפשט, והג' פלפול, וזהו אַהֲרוֹנִית רמז לסוד, שהוא בסוד חסד, וידוע כי החסד יתייחס לכהן שהוא אהרן, וְאַחֲרוֹנִית רמז לפשט שהוא אחוריים של חלק הסוד, וְעֵרָנִית רמז לחלק הפלסופיא שהוא עמוק ומעורר לומדהו.
"נִתְיָעֵץ בַּמַּכְתִּיר, וְהִנְגִּיב לִמְפִיבֹּשֶׁת". עיין פירוש רש"י ז"ל והוא דוחק, דאמרו רבותינו ז"ל כלאב הוה חכים טפי שמכלים למפיבשת. ונראה לי בס"ד לִמְפִיבֹּשֶׁת אותיות מלי"ף בשת, רצונו לומר יכול ללמד בשית סדרי משנה.
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָא: מִיָּמַי לֹא נִצְּחַנִי אָדָם, אֶלָּא אִשָּׁה, תִּינוֹק וְתִינֹקֶת. הנה בודאי מעשים אלו לא נזדמנו ממש, אלא רבי יהושע בן חנניא סידרם בדרך משל ללמד בהם מוסר, וכבר הרב פ"מ ביארם על דרך המוסר, ונראה לי דסידר ג' משלים אלו כנגד נר"ן [נפש רוח נשמה] דמשל האשה כנגד נשמה, ומשל התינוק כנגד הרוח, ומשל התנוקת כנגד הנפש, כי כל אדם אפילו יש לו נפש בלבד היא כלולה מן נר"ן והם המלמדים דעת ומוסר לגוף. Certainly, these anecdotes were not presented here in mere coincidence. Rather Rabbi Yehoshua ben Chanania arranged them in the style of parables to offer moral lessons from them. And Rabbi P. M. already explained these according to the teachings of Musar (Jewish Ethics). And it seems to me that [Rabbi Yehoshua] arranged these three parables to correspond to the three divisions of the soul known as NaRaN [Nefesh, Ruach, Neshama]. And the parable of the woman corresponds to the soul level of Neshama. The parable of the small boy corresponds to the soul level of Ruach. And the parable of the small girl corresponds to the soul level of Nefesh. For every person, even those [who appear to only have a lowly soul on the level] of Nefesh, actually contains the entire NaRaN and they enable the soul to teach knowledge and ethics to the body.
נְשַׁקְתִּיו עַל רֹאשׁוֹ, וְאָמַרְתִּי לוֹ: אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל, שֶׁכֻּלְּכֶם חֲכָמִים אַתֶּם, מִגְּדוֹלְכֶם וְעַד קְטַנְּכֶם. י"ל מאחר דנתן שבח לשלשתם באומרו שנצחוהו, למה לא שבח לאשה ותנוקת בפניהם כמו ששבח לתינוק שאמר לו אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל? כי בשלמא נשיקה לא אפשר לעשות להם מפני שהם נקבות, אבל הוי לי למימר אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל!
ונראה לי בס"ד כיון דהיו נקבות וקיימא לן דעת נשים קלה לא רצה לשבחם בפניהם כדי שלא תזוח דעתם עליהם.
או נראה לי בס"ד כיון שהם התריסו כנגד כבודו דתנוקת אמרה לו 'לִסְטִים שֶׁכְּמוֹתְךָ' ואשה הוכיחתו בדברי שחוק באומרה 'שֶׁמָּא לֹא הִנַּחְתָּ פֵּאָה בָּרִאשׁוֹנָה' לכך לא רצה לשבחם בפניהם, אבל התינוק לא התריס כנגד כבודו כלל לכך נתן לו שבח בפניו.
או נראה לי דהתינוק נשקו וגם שיבחו בפניו דכבדו ביותר כדי לפרוע לו על אשר זלזל בו קצת, שחשב עליו תחלה שאינו פקח ולא אמר דבריו בהשכל, ואחר כך בירר התינוק שהוא השיב לו בתחלה תשובה בהשכל ותפס דבריו בדקדוק.
הָיָה לְךָ לוֹמַר: בְּאֵיזוֹ לְלֹד. קשיא לפי זה רבי יהושע בן חנניא למה אמר 'בְּאֵי זֶה דֶּרֶךְ נֵלֵךְ לָעִיר' לימא 'בְּאֵיזוֹ לָעִיר' דלשון קצר הוא משובח אפילו בין אדם לחברו?
ונראה לי בס"ד כי בתחילה לא חשב רבי יהושע בן חנניא שאותו תינוק פקח ולכך חש אם ידבר עמו בלשון קצר לא יבין, מה שאין כן הכא דרבי יוסי הגלילי מדבר עם ברוריה שהיתה חכמנית מפורסמת כאחד מן התנאים לא היה לו להאריך כל כך דודואי יספיק לה לשון קצר.
והא דאמרה לו 'לֹא כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים' והוי לי למימר 'וְהַלֹּא אָמְרוּ'? נראה לי דרמזה לו שישים לב על לשון חכמים שאמרו (משנה אבות א, ה) אַל תַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה בה"א הידיעה, לומר אפילו שהיא חכמנית ומחזקת בכשרות אל תרבה שיחה עמה, ולזה אמר 'לֹא כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים' כָּךְ דייקא, רצונו לומר בלשון זה אָמְרוּ.
ועוד נראה לי בס"ד דטענה עליו בתרתי, חדא שהאריך בדברים, ועוד שאמר 'נֵלֵךְ' ולא אמר 'אֵלֵךְ' דגנאי לדבר בלשון זה עם האשה, דמשמע שהוא מדבר בעדו ובעדה דמערב אותה עמו באומרו נלך שנינו יחד. ואף על גב דהוא כונתו על עצמו דוקא, כי דרך בני אדם לדבר על עצמן בלשון רבים, וכן מצינו שאמר (בראשית א, כו) 'נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ, ללמדך דרך ארץ' אך עם האשה לאו אורח ארעא לדבר בלשון זה, משום דמשתמע כאלו אומר נלך אני ואת, ועל כן אמרה 'לֹא כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים' כָּךְ דייקא, כלומר דקדק בלשונם שאמרו וְאַל תַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה, כלומר אל תרבה לדבר בלשון שִׂיחָה דמשתמע שתהיה אתה מתערב ומתחבר עם האשה.