במתניתן התקין ריב"ז שאפילו ראש ב"ד: לא ראיתי לרמב"ם שהביא תקנה זו כמו שהביא שאר תקנות של ריב"ז ואולי י"ל כיון שהרמב"ם לא הביא רק דינים שנוהגים בזה"ז או שינהגו לכשיבנה ביהמ"ק ב"ב והך תקנה לא נתקנה רק מטעם נמצאת אתה מכשילן לע"ל לכן לא הוי רק צורך שעה דדלמא לא יהי' זה חשש לעתיד כשיבנה ביהמ"ק ועל כן לא ברור שתתנהג תקנה זו גם לע"ל וראיה לזה שגם מה דאמרינן לעיל (דף כ"א) שלח ר"ג וכו' שלא יתעכבו העדים שבאו זוג אחר זוג בשבת מטעם זה נמצאת אתה מכשילן לע"ל לא הביא הרמב"ם:
בגמרא אבל הכא עבד לוה לאיש מלוה: היום תרועה והט"א הקשו דשני טעמים סותרים זא"ז מדקאמר לענין קידוש החדש הטעם דאתה מכשילן לע"ל משמע הא לאו הכי צריך לילך אחריו והדר קאמר לענין לוה הטעם דעבד לוה לאיש מלוה משמע הא בלא"ה אין צריך לילך אחריו ולענ"ד י"ל דמה דקאמר אבל הכא עבד לוה אין זה טעם לעצמו אלא לומר למה לא שייך גם בזה דאתה מכשילן לעתיד לבא דאפילו אתה מצריכו לילך אחר ראש ב"ד חוץ למקום הועד עכ"ז לא ימנע מללות דעבד לוה לאיש מלוה ומיד כשלוה על מנת כן לוה שיהיה הולך אחר המלוה בכל ב"ד שירצה:
צריך שיפריש רובע לקינו: הט"א הביא כאן קושית התוס' בכריתות (דף ט') למה גם בשאר מחוסרי כפרה לא תקנו כן ועיין מה שכתבתי שם בספרי ע"ל בישוב קושיא זו:
רובע לקינו: עיין מה שכתבתי בזה בספרי ע"ל בכריתות (דף ט') בישוב שיטת רש"י שהקשו התוס' עליו:
ואידך פלוגתא: בט"א הקשה הא משנה שלמה שנינו בסוטה (דף מ"ו) משרבו המנאפים פסקו המים המרים וריב"ז הפסיקן ולימא דהיינו אידך התקנה ומה שתירץ דתקנה זו לא היה דבר חדש לגמרי דכבר קודם שהפסיקן ריב"ז לא היה משקים לאשת המנאף. לענ"ד דוחק הוא דהיכן מצאנו כן אכן לענ"ד יותר נראה דבזה לא שייך תקנה דעשה על פי הכתוב דכתיב לא אפקוד על בנותיכם וגו' וכנראה ג"כ מהלשון של המשנה דקאמר שנאמר משמע מזה שריב"ז לא הורה רק מה שצוה הכתוב כשראה שהגיע העת לזה כשרבו המנאפים וכמו שהעיר הט"א בעצמו רק שהשיב על זה שהרי רנב"י אמר לעיל שריב"ז כר' יהודה ס"ל דקאמר יום הנף מן התורה הוא אסור וריב"ז דרש והתקין וא"כ גם בתקנה זו נימא הכי אבל לענ"ד זה אינו דשם קאמר דרש והתקין דהיינו שדרש דעד ועד בכלל והתקין על פי זה דיום הנף כולו אסור וכיון דמצאנו בזה פלוגתא דתנאי אי עד ועד בכלל או לא שייך בזה שהתקין ריב"ז על פי מה שדרש אבל במה שהפסיק מים המאררים לא היה צריך דרשה כיון שמפורש בפסוק. ולכן לא שייך לחשוב את זה בכלל תקנותיו:
הלבין היו שמחים: הי"ת כתב שיש לספק מפני מה לא רצו שיהיה מציצין אם בשביל שלא יהיו שמחין כשילבין ויחדלו מלהתפלל ולשוב בתשובה כראוי או שלא יהיו עצבים כשלא ילבין וריעא מזלייהו ע"י כן והניח בצ"ע. ולענ"ד יש לפשוט דהיה הטעם שלא יהיה שמחים מדפריך לקמן בימי ריב"ז מי הוה לשון של זהורית מלבין ומאי קושיא דילמא ה"ק כיון דהיו מציצין קודם עת ריב"ז ואם היה מלבין דוקא היו שמחים אבל כשלא הלבין היו עצבים לכן כשראה ריב"ז בארבעים שנה שתמיד היה מאדים לא רצה שיראו וריעא מזלייהו על כן תיקן שיהיו קושרים בסלע במקום שלא יראו אלא ודאי משמע דעיקר הטעם שרצו שלא יראו היה מפני שהיו שמחים כשהלבין ולכן פריך שפיר כיון דבימי ריב"ז לא הלבין לא הוצרך לתקנה זו וכן משמע דלא משום שהיו עצבים תקנו שביומא דמייתי ברייתא זו איתא לא הלבין היו עצבים ומתביישים והרי במה שהיו מתביישים ודאי ליכא חשש לרעה אע"כ דה"ק דאע"ג דבלא הלבין היו עצבים ומתביישים וטוב להם מכ"מ כשהלבין היו שמחים ולא שבו כראוי ולכן התקינו שלא יהיו רואים:
על פתח האולם: ביומא (דף ס"ח) אמר ר' ישמעאל שהיה קשור על פתחו של היכל ולא מצאנו שיש פלוגתא בזה וגם אי נימא דר' ישמעאל פליג וס"ל דלא על פתחו של אולם אלא על פתחו של היכל היה קשור קשה דלדידיה למה התקין ריב"ז לקשור בסלע דעל פתח ההיכל ודאי לא היו יכולים להציץ כיון שפרכת של אולם היה מפסיק ועיין בירושלמי דיומא (פ"ו) שהובא שם ג"כ הך מעשה ושם נאמר שהי' קשור בפתח ההיכל וצ"ל דאע"ג דהפרוכת של אולם היה מפסיק מכ"מ כשנכנס ויצא הכה"ג היו מגביהים לו את הפרוכת כדאמרינן (תמיד פ"ג) והיו מציצין כשנכנס לק"ק להוציא הכף והמחתה ולהיכל להקטיר קטרת שהיה כשכבר נשלח השעיר למדבר:
ברש"י ד"ה אלא למקום הועד. של ישיבה: בירושלמי איתא כינו מתניתן למקום הועד של חדש והמפרש שם הקשה מזה על דברי רש"י אמנם לא ידעתי מאי קושיא דהיכן מצאנו שהמקום ועד של חדש אינו מקום ועד של ישיבת ב"ד ומפני שמתניתן קאמר סתם למקום הועד הוצרך רש"י לפרש איזו ועד וכתב שהוא מקום ישיבת ב"ד והירושלמי ג"כ לזה נתכוין וקאמר מקום הועד של חדש דהיינו במקום ישיבת ב"ד שמקדשים שם את החדש. הן אמת שלפי מה שכתבו התוס' לעיל (דף כ"ה) הי' עין טב המקום שקדשו שם את החדש אבל רש"י לשיטתו אזיל דפירש שם דרק מפני גזירה לא רצה רבי לקדש החדש במקום ישיבתו ומזה נראה דעתו דלעולם מקום ישיבת הב"ד הגדול היה מקום קידוש החדש ולכן לשיטתו אין סתירה לדבריו מהירושלמי:
בתוס' ד"ה רובע. מוכח בהדיא דהוי רובע דינר: כבר העיר הי"ת על מה דאמרינן בכמה דוכתי דשקל דילן הוא מחצית השקל וכן כתב הרמב"ן בחומש הביאו התוס' יו"ט (שקלים פ"ג מ"ו) שהעם קורין שקלים למחצית השקל ששוקלין בכל שנה ולהכי תנן שם הנותן סלע ונוטל שקל ע"ש ולפ"ז אין כאן סתירה דבכריתות איירי מסלע דקאמר כבש בסלע וסלע הוא שקל של תורה ומזה הוא רובע דהיינו רובע דינר של תורה החלק ששה עשר אבל רש"י כתב הכא רובע שקל דהיינו מה שקורין העם שקל וכיון דשקל של תורה הוא סלע של ד' דנרים גם לשקל שקורין העם כן מחשבין ד' דנרים וא"כ הוי רובע דינר של תורה חצי דינר של העם ועוד יש לומר דהנה רש"י בכריתות (דף ח') ד"ה קנין כתב קנין ברבעתים ב' קנין בשני רביעי דינר כסף ל"א רבעתים לשון חצי הוא עכ"ל ולכאורה משמע דל"א מפרש דכל קן עמד בחצי דינר וא"כ יקשה על מה דאמר שם (דף י') דלא מייתי אלא חד משיתסר בעשירות דמשמע דקן מחירו רובע דינר אבל י"ל דהל"א מפרש כיון דיולדת בעשירות מביאה כבש ועוף ובדלות ב' עופות דהיינו קן שלם א"כ הוי חד פרידה שמביאה תחת כבש אחד מט"ז דהפרידה האחרת היא מביאה שוה לקרבן של עשירה אבל לעולם קן שלם דהיינו ב' פרידות מחירו חצי דינר ולכן הגר דצריך להביא קן שלם צריך להפריש חצי דינר ומה שפירש רש"י בכריתות (דף י') דרובע הוי מחיר של קן שלם פירש על פי פירושו הראשון של (דף ח') והכא פירש על פי פירושו השני שם:
ד"ה וביקש. הוי מצי פריך ליה: לענ"ד י"ל דלא פריך ליה דהוי קאמר מערימין דהיינו לכתחלה והרי לכתחלה לא יכול לחללו על ש"פ גם בהקדש לא בלבד למ"ד דחללו בדיעבד דוקא אלא אפילו למ"ד לכתחלה הרי כתבו התוס' שם בב"מ (דף נ"ז) דזה דוקא בטעה אם צריך להשלים אבל לכתחלה במזיד לכ"ע אסור להונות להקדש ע"ש וא"כ ה"ה למעשר שני: