ויהי בשלח פרעה

הטעם שלא רצה ה' להכניסם לארץ מיד בצאתם מארץ מצרים. כי רצה ה' שהאמונה והביטחון בה', יהיו מושרשים בישראל וטבועים בהם כדי שלא תקיא אותם הארץ. על כן הוליכם דרך המדבר, כדי לנסותם ולחזק בהם את מידת הבטחון, שהוא שורש האמונה. על ידי כך נבדלו ישראל מן העמים, ונעשו ראויים לקבלת התורה והארץ. כי בעת שהלכו ישראל במדבר ארבעים שנה, סמכו על ה' שימציא להם מידי יום ביומו מן לאכל, מים לשתות ושלו להתעדן. על ידי הציפיה היומיומית לחסדי ה', נתחזקה אמונתם בה' למרות קיטרוגי יצר הרע והערב רב. לפיכך, נעשו ראויים להיות לעם התורה וארץ ישראל. שנאמר, זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה (ירמיהו ב'). ז. (אין מקור)


עברית

ויהי בשלח פרעה את־העם ולא־נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא כי אמר אלהים פן־ינחם העם בראתם מלחמה ושבו מצרימה
Now when Pharaoh let the people go, God did not lead them by way of the land of the Phillistines, although it was nearer; for God said, “The people may have a change of heart when they see war, and return to Egypt.”
(א) ויהי בשלח וגו'. צריך לדעת למה אמר לשון צער במקום גילה ורנן. עוד למה כינה הענין בפרעה ולא באדון המעשים כי הוא המוציא אותנו מארץ מצרים. אכן הכתוב יגיד הסיבה שגרמה כל הצער שנצטערו ישראל ברדיפת פרעה, כפה אותו עד שנתרצה ושלחם ואמר להם קומו צאו מזה חשב מחשבות לרדוף אחריהם כאשר אבאר בעזרת השם, ובזה גרם צער לישראל, וגם לעצמו גרם איבוד לו ולאומתו. וצא ולמד כי הקב''ה יקפיד על כליון הנבראים כמובא בדבריהם ז''ל (מגילה י':) מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה. וכנגד כל זה אמר הכתוב ויהי לשון צער, ומי גרם כל צער זה בשלח פרעה, שאם היה ה' מוצאים שלא לרצונו הגם שלא היה חפץ לשלחם לא היה לו מקום לרדוף, אלא עינו הטעתו שהיה הדבר תלוי בו ולזה חשב לשוב לקחתם. ואומרו ולא נחם בוא''ו בתחלת הודעת ענין, יכוין תוס' על הגדת צער הקודם הרמוז בתיבת ויהי כנזכר:
עוד ירצה על דרך אומרם ז''ל (זהר ח''ב מ''ה:) כי כל מקום שיכנה ישראל בשם עם ירמוז על ערב רב, ולזה תמצא בענין זה לפעמים מזכיר שמם העם ולפעמים מזכירם בני ישראל דכתיב וחמושים עלו בני ישראל וגו' הרי זה מראה באצבע כי העם לא מבני ישראל המה. ואמרו ז''ל (שמות רבה פמ''ב) כי השחתת ישראל במדבר זה הוא סיבתו, הם אמרו נתנה ראש וגו', הם אמרו עשה לנו וגו', וזה הוא אומרו ויהי צער גדול לשונאיהם של ישראל בשלח פרעה את העם פירוש ערב רב ששלחם פרעה לא ה' ברוך הוא הוציאם כי לא בא אלהים לקחת לו אלא גוי גדול נחלתו יתברך אלא פרעה שלחם, וטעמו היה לכוף את ישראל לשוב מצרים, והם מצאו מקום להדבק בישראל וסובב בתכליתם צער לישראל כנזכר. ולדרך זה ידוייק על נכון אומרו ולא נחם אלהים כי קרוב הוא פירוש קרוב הוא לרמוז העם מקרוב בא ואין לו חוזק בקדושה. או קרוב הוא להרשיע ויסובב רעה גם לישראל והרעה היא כי אמר וגו' פן ינחם בראותם, וידוייק על נכון אומרו ולא נחם בתוס' וא''ו בתחלת ענין לומר כי זה נוסף על כמה צער שגרמו להם הרמוז בתיבת ויהי וגו' ועוד להם ולא נחם:
עוד ירצה על דרך אומרם ז''ל (שם פ''כ) כי פרעה עשה לישראל לויה, ולפי זה יגיד הכתוב צער הנמשך להם מזה ואמר ויהי לשון צער לסיבת שלח פרעה כי יצטרך הדבר להיות שיטול שכר פסיעותיו. וצא ולמד משכר פסיעות של אותו רשע נבוכדנצר (סנהרין צ''ו.) וכל שכר שיקצוב לו ה' יהיה גורם רעה לשונאיהם של ישראל, אשר על כן נתחכם ה' ובטל מצותו ממנו ונתחכם שלא הוליכם דרך קרוב שמן הסתם לשם יערים פרעה ללותם ובזה בטלה מחשבתו כאילו לא ליוה אותם. נמצא מי גרם שלא הלכו ישראל דרך קרוב לווייתו של פרעה, וטעם אומרו ולא נחם בתוס' וא''ו לדרך זה לרמוז כי צער אחר גרם הדבר זולת זה שעל כל פנים הגיעו קצת זכות בלויה וזה סיבה שנכנסו ישראל בסכנה ברדיפתו כאמור בדבריהם ז''ל (שמות רבה פכ''א) בפסוק ולא קרב זה וגו' ובפסוק מה תצעק אלי וגו' וכמה הרפתקי דעדו עלייהו. ואומרו כי אמר וגו' הוא טעם אחר וכאלו אמר וכי אמר, ותולדות מיחושו הוא לצד שליחת העם שהם ערב רב כמו שרשמנו בדרך ב':
(א) ויהי בשלח. וי''ו ולא נחם. כפ''א רפה בל' ישמעאל. וידוע כי ממצרים עד ירושלם דרך פלשתים אינו מרחק רב והוא כמו מהלך עשרה ימים בדרך הישרה. ולולי זה איך המובאים השבטים בחמוריהם עד מצרים. אם היה הדרך רחוק מאד מה היה מספיק שיאכלו הם וחמוריהם ובעלותם מביאים שבר לבתיהם
יְדֵי נָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת בִּשְּׁלוּ יַלְדֵיהֶן הָיוּ לְבָרוֹת לָמוֹ בְּשֶׁבֶר בַּת־עַמִּי׃
With their own hands, tenderhearted women Have cooked their children; Such became their fare, In the disaster of my poor people.
יְדֵי נָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת בִּשְׁלוּ יַלְדֵיהֶן. רַבִּי הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי אָמַר, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא הִנִּיחוּ אוֹתִי לִפְשֹׁט יָדִי בְּעוֹלָמִי, כֵּיצַד, הָיְתָה לְאַחַת מֵהֶן כִּכָּר אַחַת וְהָיָה בָהּ כְּדֵי שֶׁתֹּאכַלְנָה הִיא וּבַעֲלָהּ יוֹם אֶחָד, וְכֵיוָן שֶׁמֵּת בְּנָהּ שֶׁל שְׁכֶנְתָּהּ, הָיְתָה נוֹטֶלֶת אוֹתוֹ הַכִּכָּר וּמְנַחֶמָה אוֹתָהּ בָּהּ, וְהֶעֱלָה עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב כְּאִלּוּ בִּשְׁלוּ יַלְדֵיהֶן לְמִצְווֹת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: יְדֵי נָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת בִּשְׁלוּ יַלְדֵיהֶן, וְכָל כָּךְ לָמָּה בִּשְׁבִיל שֶׁהָיוּ לְבָרוֹת לָמוֹ. יד
The hands of merciful women cooked their children: Rabbi Huna said in the name of Rabbi Yossi: The Holy One, Blessed be He said: They prevented me from acting in my world. How? One of [the women] had a loaf of bread, which was sufficient to feed her and her husband for one day. However, her neighbor's son died, so she took that same loaf of bread, and used it to comfort [her neighbor]. The text praises them, saying it's as if they cooked their children for mitzvot. Thus it is written "the hands of merciful women cooked their children". And why [include this at all]? [To report] that "they [the women stayed] pure to Him"
בשלו ילדיהן. [וכי אפשר כן], אלא היה לאחת מהן ככר אחת והיה בה כדי שתאכלנה היא ובעלה יום אחד, וכיון שמת בנה של שכנתה היתה נוטלת אותה הככר ומנחמת אותה בה, והעלה עליהן הכתוב כאלו בשלו ילדיהן למצות, הדא הוא דכתיב ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן, וכל כך למה – בשביל שהיו לברות למולז)ומפרש לברות מענין סעודת הבראה. [שם].