המבול באמנות
תיבת נח היא מן הסמלים המוכרים והאהובים בתרבות המערב, והיא הציתה את דמיונם של מבוגרים ושל ילדים כאחד.
לא שכחנו איך
בגשם ובסער
נח
לתיבה אספת את חיות היער
שתיים שתיים מכל מין
האריה והממותה
הגמל והשיבוטה
וגם ההיפופוטם
פתח לרגע את הצוהר
ואל תוך התכלת הלבנה
שלח את היונה. (נח, מילים: יורם טהרלב, לחן: מתי כספי)
דמותו של נח, מנהלו החביב של גן החיות הסוער, זכורה לכול. אבל עיון בסיפור המקראי עצמו מעלה שנושאו המהותי הוא זעם יהוה: השחתת כל בשר הגוררת והכחדת עולם החי והאנושות בתוכו מלבד משפחה אחת וזוג אחד מכל זן של חיות, לשם ניסיון חוזר. איכה הפך סיפורי האימים הזה לאגדה חמודה ומשעשעת? להלן נדגים מיצירות האמנות הרבות על פרשיות מרכזיות מסיפור המבול, במאמץ לגלות קריאות הסיפור במשך הדורות ולהפיק לקחים רציניים ממנו ומהן.
הקריאה לנח
ספר בראשית (ו 9) מתאר את נח במילים "אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה, בְּדֹרֹתָיו", ומשום צדיקותו זו ראוי היה להינצל מהאסון הממשמש ובא. מדרש מתייחס בעיקר למילה "בְּדֹרֹתָיו", מנסה לאמוד את מידת צדיקותו של נח, ומותיר אותנו עם השאלה אם נח היה תמים בדור המבול ובדור הפלגה בלבד, או שתמים היה בדורותיו, וכל שכן בדורות אחרים.המילה "בְּדֹרֹתָיו" אף מרמזת על כך שהרשעות הייתה כה נפוצה עד כי גם מידה קטנה ביותר של צדיקות ראויה הייתה לשבח. עמדות שונות בדבר אופיו של נח באות לידי ביטויים שונים בציורים הבאים:
נח, 1900 בקירוב (גרמנית) אלוהים מצווה על נח,
אלהים פוקד את נח, 1372
התבוננות ביצירות הללו מעלה כי אף לא אחת מהן מטפלת בצדיקותו (היחסיות או המוחטלת) של נח, שכן קשה לתת לכך ביטוי חזותי. אמנים העדיפו להתייחס לרגשותיו של נח. התמונה משמאל, מתוך כתב יד מאויר מהמאה ה-14, מראה בבירור את הזעזוע ואת החרדה של נח. ידיו מורמות, כאות תימהון, פניו נעצבות. שלוש מאות שנים לאחר שצוירה תמונה זו מציג גלף אלמוני את פניו של נח כשהן מופנות כלפי מעלה, אל השמים, כתפיו מוטות באלכסון לכיוון כף יד פתוחה המצביעה לעבר האנושות שעדיין אינה יודעת שגורלה נחרץ. לימינה של הדמות נמצאות תכניות הבניה של התיבה, כשהן עדיין בחזקת תרשים בלבד. ג'יימס טיסו (בציור משנת 1900 לערך) צייר את נח מאחור, פניו אל מה שנראה כרִיק או כמבוי סתום, ואפשר שהוא מנסה לסוכך על עיניו. ידו ורגלו הימניות מנסות להעניק לו יציבות בפני הפקודה האלוהית המכבידה.
ולסיום, הדפס האבן (ליטוגרפיה) של האמן השוויצרי פליקס הופמן, עבודה שנוצרה כשהשואה עדיין הייתה זיכרון טרי, מסעירה וטורדת את מנוחתנו.
פליקס הופמן, המבול, 1960
הופמן מציג את נח בתווך, בין התיבה הלבנה והבנויה לבין האימה החשוכה של האסון. אזנו מוטית בעודו מקשיב לדברי האל. מה עובר בראשו של נח?
יצירות רפלקטיביות אלה מעדיפות להתרכז בדילמה של אדם שהניח למבול לקרות, מאשר להדגיש את צייתנותו של נח כפי שהיא באה לידי ביטוי בטקסט המקראי.האמנות, שלא כמדרש, עוסקת ברגשות.
הכניסה לתיבה
בבראשית ב' קורא האדם בשם לכל החיות שכל תכלית בריאתן הייתה לספק לו חברה שכן "לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ". על פי הנאמר במדרש בראשית רבה יז, ד, החיות הועברו לפני אדם זוגות זוגות, זכר ונקבה. גם בספר בראשית עצמו (פרק ו ופרק ז) צועדות החיות בסך, אך הפעם בזוגות או בשביעיות, בכפוף למעמדן כקורבנות ומובלות אל תוך התיבה על מנת שתינצלנה מהמבול הגדול.
וּמִכָּל-הָחַי מִכָּל-בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל, תָּבִיא אֶל-הַתֵּבָה--לְהַחֲיֹת
אִתָּךְ: זָכָר וּנְקֵבָה, יִהְיוּ. מֵהָעוֹףלְמִינֵהוּ, וּמִן-הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ,
מִכֹּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה, לְמִינֵהוּ--שְׁנַיִם מִכֹּל יָבֹאוּ אֵלֶיךָ, לְהַחֲיוֹת.
בראשית ו' 20-19
מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה, תִּקַּח-לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה--אִישׁ
וְאִשְׁתּוֹ; וּמִן-הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא, שְׁנַיִם--אִישׁ
וְאִשְׁתּוֹ. גַּם מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם שִׁבְעָה שִׁבְעָה, זָכָר וּנְקֵבָה,
לְחַיּוֹת זֶרַע, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ. וַיָּבֹא נֹחַ, וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי-
בָנָיו אִתּוֹ--אֶל-הַתֵּבָה: מִפְּנֵי, מֵי הַמַּבּוּל. מִן-הַבְּהֵמָה,
הַטְּהוֹרָה, וּמִן-הַבְּהֵמָה, אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה; וּמִן-הָעוֹף--
וְכֹל אֲשֶׁר-רֹמֵשׂ, עַל-הָאֲדָמָה. שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל-נֹחַ, אֶל-
הַתֵּבָה--זָכָר וּנְקֵבָה: כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהִים, אֶת-נֹחַ.
בראשית ז' 9-2
תיאור זה מקמץ במילים, ועל אף זאת, מצית את הדמיון ומכל חלקיו של סיפור המבול, הכניסה לתיבה היא המצוירת ביותר. ,תיאורם של האמנים את החיות נכנסות לתיבה, מתגוררות בה ועוזבות אותה היא יותר מעדות ליכולת הדמיון החזותי שלהם. כל אחד מהציורים אף מהווה הצהרה בנוגע למשמעות הסאגה כולה ומשום כך צוירה תהלוכת החיות באופנים שונים: למן מעגלים של חיות בודדות וציפורים בודדות סביב התיבה המצוירת כקופסה בעלת ארבע רגלים בפסיפס הנמצא בבית הכנסת במיסיס שבתורכיה, ועד לקריקטורה עכשווית בו מנהלות החיות שיחה עצבנית אנתרופומורפית בעודן נכנסות לאנייה שצורתה מוכרת לנו.
הספור המקראי אינו מכנה בשם בעלי חיים אלה או אחרים, אלא מציין רק קטגוריות כלליות: עופות, בהמות (כנראה יונקים) ורמשים (זוחלים?), ומכל קטגוריה עולים לתיבה זכר ונקבה. אחת ממסורות המקרא נוקטת הבחנה נוספת בין בעלי חיים טהורים (שבעה זוגות) ולא טהורים (זוג אחד). הפרשנות המאוחרת יותר הוסיפה על הבחנות אלה, דוגמת המסופר במדרש שנח בחר את החיות שכרעו בכניסה לתיבה, ודחה את אלה שעמדו. מקורה של מסורת זו הוא אולי בספור בחירת החיילים לצבאו של גדעון (שופטים ט). ייתכן גם שיש כאן ביטוי להעדפה של צייתנות על פני תוקפנות. מדרשים אחרים מבליטים חיות נדירות או אגדתיות (הפיל, חד הקרן ועוד). אך בעוד שהספרות יכולה להכליל, על האמנים להתחייב למינים ולקבוצות מסוימים. בפסיפסים מהמאה ה-13 הנמצאים בקתדראלה של סאן מרקו בוונציה, נראה נח מפריד בין החיות האוכלות בשר לבין הצמחוניות.
הקתדרלה של סאן מרקו: נח מכניס את החיות לתיבה
בציור הילדים המופיע להלן אין חיות טורפות. נח עומד בשלווה ליד מה שנראה כזוג חתולי בית בעוד צמד ציפורים מרחפות מעל.
1846
בני האדם היחידים הנראים לעין, בגרסה של הצייר הנאיבי אדאורד היקס, מטושטשים ושוליים. החיות מסתדרות בסבלנות בזוגות, בטור, וממתינות, תחת שמים מאיימים, לתורן להיכנס לתיבה. שימו לב לעצים המוצלבים בציורו של היקס המרמזים לצלב: ישו יהיה המושיע מאסון קוסמי.
בציורו של שלום מִצְפַת מופיעים זוגות של חיות כשרות ולא כשרות ופילה (בהריון?) בודדה (ראו בראשית רבה לא, 14). אך עיקר עיסוקו הוא באנשים המלקטים פירות לקראת המסע (ע"פ בראשית ו, בחלקה העליון של התמונה) ונכנסים לתיבה (בחלקה התחתון).
שלום מִצְפַת, נח, 1959
באורח מוזר, שלום מחלק את הנכנסים לשתי קבוצות: בצד אחד שם ואשתו, ואילו נח, חם, יפת ונשותיהם נמצאים בצידה האחר של התיבה. ניתן לראות שהגברים כולם מגולחים למשעי. האם מרמז שלום שכל אלה אינם יהודים אף על פי שצאצאיו של שם הולידו בסופו של דבר את ישראל?
רמברנדט, מצדו, כלל אינו מציג חיות ומתמקד לחלוטין בבני האדם הכורעים תחת נטל המטען. אנו רואים אותם מאחור, כאילו יד נעלמה דוחפת אותם אך הם נרתעים מלהיכנס.
מה מלמדים פירושים שונים אלה? המפתח טמון אולי בציורו של היקס: ציור תהלוכת החיות הנכנסות לתיבה שלו דומה מאוד לנושא האהוב עליו – חזון אחרית הימים.
היקס צייר כ-80 תמונות העוסקות באחרית הימים, וזו שלפנינו מתארת את חזונו הידוע של ישעיהו:
וְגָר זְאֵב עִם-כֶּבֶשׂ,
וְנָמֵר עִם-גְּדִי יִרְבָּץ;
וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו,
וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם.
וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה,
יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן;
וְאַרְיֵה, כַּבָּקָר יֹאכַל-תֶּבֶן.
וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק, עַל-חֻר פָּתֶן;
וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי, גָּמוּל יָדוֹ הָדָה.
לֹא-יָרֵעוּ וְלֹא-יַשְׁחִיתוּ, בְּכָל-הַר קָדְשִׁי:
כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ, דֵּעָה אֶת-יהוה,
כַּמַּיִם, לַיָּם מְכַסִּים. (יא, 9-6)
מפרשים רבים (ראו רמב"ם משנה תורה, מלכים יב א; רד"ק על ישעיהו יא) רואים בחזון זה דימוי לתקופת השלום של ימות המשיח, והחיות מייצגות טיפוסים שונים של בני אדם. הדמיון בין האופן בו מייצג היקס את חזון אחרית הימים ואת תיבת נח מרמז שקיום בשלווה, אלה לצד אלה, הוא משהו אפשרי. המבול היה התוצאה ההכרחית של האלימות שהשחיתה את האנושות ואת העולם כולו. התיבה היא מקלט, ומשמשת מעבדה בה יכולים בני אדם וחיות לגלות כיצד יוכלו לחיות יחד בשלום. אם החיות יכולות לחיות בשלום, יש בכך אולי תקווה שבני האדם יוכלו להגיע אל חזון אחרית הימים.
כיוון שכך, לא נדרשים היקס או רמברנדט להציג הן את החיות והן את בני האדם. היקס מתרכז בחיות, ורמברנדט מתרכז בבני האדם, אך כוונתם זהה.
התחושה השלטת ביצירות האומנות היא של שלווה וסדר. אך מה עשוי לקרות ברגע בו תנעלנה החיות בצפיפות לתקופה ממושכת? כיצד יוכל המון רבגוני שכזה להישאר רגוע וממושמע? הסיפור המקראי אינו מגלה דבר על אודות התנאים בתיבה במהלך השנה השלמה בה היו נוסעי התיבה סגורים בה. אולם בימי הביניים מופיע דפוס חזותי המציג כל חיה או זוג חיות בתא שינה נפרד.
שתי הדוגמאות הללו, ששתיהן מהמאה ה-14 שונות זו מזו במידה רבה בדרך השימוש שלהם בסמלים, אך שתיהן מציגות את החיות בתאיהן הנפרדים. מכנה משותף זה נובע, כנראה, מהניסיון לדמיין כיצד יכלו חיות רבות, העוינות אחת לשנייה באופן רגיל, לשאת את הכליאה הממושכת ולשרוד אותה. שימו לב לכך שבהגדה מספרד ובציורים דומים החיות מצוירות בזוגות, בעוד שבציור הפלמי (מימין) נראות רק חיות בודדות בכל תא. על פי כמה מדרשים, נאסר הן על בני האדם שבתיבה והן על בעלי החיים שבה לבוא במגע מיני. באופן זה גרמו המגורים הנפרדים להחמרה של בעיה אחת בזמן שפתרו בעיה אחרת.
אורי שרמן, 1980 מישה ריכטר,
תיבת נח כספינת תענוגות,
הניו יורקר, 1979
מחוץ לתיבה – האבודים
אמנים מתייחסים לעתים תכופות לסצנה קודרת יותר מסיפור המבול, זו של בני האדם המנסים לשוא להציל את עצמם. התנ"ך אינו מתאר סצנה זו, ולכן היצירות הן כמעט לחלוטין תולדה של דמיונו של הצייר. מה מניע ציירים לצייר סצנה לא מסופרת זו?
האיור המוקדם ביותר של הנידונים במים נמצא בכתב היד "ספר בראשית הווינאי" מהמאה השישית.
גברים, נשים, ילדים וחיות מנסים אך לשווא להמשיך לצוף במים הגואים סביב התיבה הסגורה, על שלושת סיפוניה. כמה מהדמויות הנראות בחלקו העליון של הציור שולחות זרועותיהן לכיוון התיבה, כנראה בניסיון לחפש הצלה אפשרית, בעוד דמות נואשת אחת צוללת מהתיבה הסגורה אל הים.
הגרסה המפורסמת ביותר של פרשיה זו נמצאת בקפלה הסיס צינית שבקריית הוותיקן. זוהי אחת משלוש תמונות על סיפור נח שצייר מיכאלאנג'לו.
מיכאלאנג'לו, המבול, 1512
רק בציור זה תיאר מיכאלאנג'לו את המבול עצמו, ועל כן חשוב לראות שהוא בחר להתרכז באנושות שגורלה נגזר, בעוד התיבה נראית רק במרחק. אחד מן ההסברים לזווית ראיה זו נעוץ בפרשנותו של אוגוסטיןנןס הקדוש לסיפור התיבה. אוגוסטינוס רואה בתיבה את הכנסייה, והוא מכנה אותה "עיר האלוהים", בניגוד לעיר האנושות החוטאת והמתמרדת. על פי פרשנות זו, רק נח ובניו, מכל בני האדם, היו ראויים ליישב את עיר האלוהים ולהינצל מהמבול – האחרים היו חייבים למות. בציור הקיר של מיכאלאנג'לו אנו רואים, בנוסף לדוגמאות למסירות משפחתית, קבוצה של אנשים הנאבקת למצוא מקום בסירת הצלה והמון אחר הנאבק להיכנס אל התיבה החתומה היטב.
הנס בלדונג גרין, שחי בגרמניה, היה בן זמנו של מיכאלאנג'לו ועסק רבות בנושאים דתיים ואלגוריים. התייחסותו היחידה לסיפורו של נח מביאה לידי ביטוי את הניסיון הנואש של אלה שגורלם נגזר להיכנס לתיבה שנראית כתיבת אוצר שעל דלתה הקדמית מנעול.
הנס בלדונג גרין, המבול, 1516
הסצנה מזכירה את ציורי הגיהינום המפורסמים של בוש, בהם נערמות גופות מעוקמות סביב אובייקטים סוריאליסטיים, אך כאן מדמה הצייר את העבר האגדי ולא את העתיד התיאולוגי. הרהוריהם של מיכאלאנג'לו ושל גרין אודות אלה שגורלם נגזר דומים לכמה מדרשים עזים, בכללם טקסט מתוך ספר הישר שנכתב בימי הביניים:
ויגשו כל בני האדם לשבור התיבה לבוא בתוכה מפני הגשם כי לא יכלו לסבול את הגשם עליהם. ויישלח יהוה עליהם את כל החיות וכל הבהמות אשר עומדים סביבות התיבה: ויגברו עליהם החיות ויכום ויבריחום מן המקום ההוא וילכו איש לדרכו ויפוצו על פני הארץ.
גוסטב דורה, צייר צרפתי בן המאה ה-19, התייחס לאלה שגורלם נגזר בשניים מציוריו:
תחריטים אלו אינם כוללים התייחסות למדרש המספר על הניסיון לפרוץ אל תוך התיבה, ולמעשה, כלי השיט מופיע אך במעורפל ורק באחד מציוריו של דורה. בציור השמאלי אנו רואים שוב ערימת גופות — הדומות לגופות שצייר בוש— כרוכות ומלופפות אחת סביב השנייה בתנוחות המזכירות את הפסל היווני המפורסם "לאוקון ובניו". בחינה מדוקדקת של ציור זה מגלה מספר חיות בין אלה שדינם נגזר. מקצתן נוטלות חלק במאבק להישרדות, והאחרות כבר טורפות את הנספים.
התייחסותו השנייה של דורה, בניגוד לראשונה, כוללת רק קבוצה קטנה של אנשים ונמר בולט למדי. בציור זה הן בני האדם והן החיות מנסים להציל את פרי בטנן.
וכך אנו מוצאים שתי התייחסויות אמנותיות מנוגדות לסצנה זו: באחת מהן (גרין, גרסת ההמון של דורה וחלקים מציורו של מיכאלאנג'לו), מעוניינים החוטאים רק בהצלת עצמם, ומשתמשים שוב באלימות כדי לשרוד; באחרת (חלקים אחרים מיצירתו של מיכאלאנג'לו וגרסתו השנייה של דורה) מוארים אלה שגורלם נגזר באור חיובי יותר כשהם מקריבים עצמם למען יקיריהם. ניתן להשוות גישות מנוגדות אלו לגרסאות השונות של טביעת חיל פרעה בים סוף. יתר על כן, אנו יכולים להבחין שבחלק מהביטויים הספרותיים והאמנותיים כלולות חיות, הן כדי לשקף את הרס החיים כולם כמצוין בסיפור המקראי, והן כסמלים לצדדיה הטובים יותר והגרועים יותר של האנושות.
הסממן המשותף לכל הציורים הוא שהתיבה סגורה, וההפרדה בין מי שנידון לחיים ומי שנידון למוות היא הפרדה מוחלטת שאינה ניתנת לשינוי. מחד גיסא, מצב זה הינו שיקוף מדויק של הסיפור המקראי ועל פיו הגיע זמן ההשמדה הטוטאלית "קץ כל בשר", ורק יחידי סגולה ינצלו. מאידך גיסא, מדרשים שונים מסתייגים ממידת צדיקותו של נח משום שלא לימד סנגוריה על האנושות. יש המבקרים את הפסיביות של נח כלפי עמיתיו, בני האדם, פסיביות המנוגדת לפעולתו ההירואית של אברהם בתגובה לאיום על הרס סדום ועמורה. אחרים מצדיקים את נח ומתייחסים לתקופה של 120 השנים בהן הוא ניסה, ללא הצלחה להביא לתיקון עולם. שתי גישות מדרשיות אלה וחלק מיצירות האמנות נותנות ביטוי לחוסר הנוחות בנוגע לצדק האלוהי הקשה (מידת הדין) ובנוגע לאדישות אנושית למצוקתם של אחרים.
הציפורים
אמנים רבים התייחסו לסצנה מתוך סיפור התיבה המתייחסת לתהליך שיקום העולם:
וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, בְּשִׁבְעָה-עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ, עַל, הָרֵי אֲרָרָט. וְהַמַּיִם, הָיוּ הָלוֹךְ וְחָסוֹר, עַד, הַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי; בָּעֲשִׂירִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים. ו וַיְהִי, מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם; וַיִּפְתַּח נֹחַ, אֶת-חַלּוֹן הַתֵּבָה אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְשַׁלַּח, אֶת-הָעֹרֵב; וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב, עַד-יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ. וַיְשַׁלַּח אֶת-הַיּוֹנָה, מֵאִתּוֹ--לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם, מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. וְלֹא-מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף-רַגְלָהּ, וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל-הַתֵּבָה--כִּי-מַיִם, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ; וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ, וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו אֶל-הַתֵּבָה. וַיָּחֶל עוֹד, שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים; וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת-הַיּוֹנָה, מִן-הַתֵּבָה. וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב, וְהִנֵּה עֲלֵה-זַיִת טָרָף בְּפִיהָ; וַיֵּדַע נֹחַ, כִּי-קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ. וַיִּיָּחֶל עוֹד, שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים; וַיְשַׁלַּח, אֶת-הַיּוֹנָה, וְלֹא-יָסְפָה שׁוּב-אֵלָיו, עוֹד (בראשית ח, 12-4).
בדומה לחלקים אחרים של הסיפור המקראי, מקביל תיאור זה לאפוס המסופוטמי העתיק של עלילות גלגמש:
141.הספינה עמדה בהר נצר.
142.הר נצר החזיק בספינה ולא נתן לה לזוז.
143.יום אחד, יום שני החזיק הר נצר בספינה ולא נתן לה לזוז;
144.יום שלישי, יום רביעי החזיק הר נצר בספינה ולא נתן לה לזוז;
145.יום חמישי, יום שישי החזיק הר נצר בספינה ולא נתן לה לזוז.
146.בבוא היום השביעי,
147.הוצאתי ושילחתי יונה.
148.היונה הלכה ושבה אליי;
149.תחנה (לנוח) לא נראתה לה, והיא חזרה.
150.הוצאתי ושילחתי סנונית.
151.הסנונית הלכה ושבה אליי;
152.תחנה (לנוח) לא נראתה לה והיא חזרה.
153.הוצאתי ושילחתי עורב.
154.העורב הלך וכשראה כי שככו המים,
155.הוא אכל, התעופף, צפצף(?) ולא חזר.
עלילות גלגמש, מתוך לוח יא,
תרגם מאכדית פרופ' אליעזר גרינשטיין.
בעוד המחקר המקראי ביקש לעמוד על משמעותן הסמלית של שלוש הציפורים המופיעות בעלילת גלגמש ואת ההבדלים שבין הספור המסופוטמי והסיפור המקראי, התבוננות ביצירות האמנות המתארות סצנה זו מלמדת שהאמנים מייצגים את העורב והיונה כניגודים מוחלטים. ההבדל בין צבעו השחור של העורב לבין צבעה הלבן של היונה הוא הגלוי ביותר לעין. בחלק מיצירות האמנות מודגש ניגוד זה על ידי הופעת שתי הציפורים באותו ציור.
היונה והעורב, 1280 בקירוב 1270 בקירוב
במקרים אחרים מופיעה כל ציפור מספר פעמים. ההופעות החוזרות הן אמצעי אמנותי לתיאור השלבים השונים של מעוף הציפור וחזרתה.
1330-1320 בקירוב מאות 7-6
בשתי הגרסאות מועצם הניגוד באמצעות הצגת העורב כאוכל נבלות העומד על גופות בני אדם או חיות שטבעו, ואוכל מהן. טבעה של היונה מודגש באמצעות ענף הזית שהיא אוחזת במקורה. הניגוד בין שתי ציפורים אלו קבל אופי תיאולוגי ומוסרי כבר בכתביו של הירונימוס שתרגם את התנ"ך ללטינית, תרגום המוכר בשם וולגאטה:
העורב נשלח גם הוא מן התיבה אך אינו שב, ולאחר מכן מכריזה היונה על שלום עלי אדמות. כך גם בעת ההטבלה בכנסייה, אותה ציפור נרפשת ביותר, השטן, מגורשת ויונתה של רוח הקודש מכריזה שלום בעולמנו (הירונימוס, "הפולמוס כנגד חסידי לוציפר").
יצירות אמנות אחרות מתמקדות ביונה בלבד, וברוב המקרים היא הפכה לסמל לשמחה ולשלום.
גרהרד מרקס, מסתורי הברית הישנה,
נח מחזיר את היונה, 1948 1500
מוזר שתיאורו של דורה את מעוף היונה אינו כולל ענף זית, אלא מתרכז ביונה המרחפת מתחת לתיבה ומעל לנוף נטוש בו פזורים שרידיה של האנושות שטבעה. היונה היא קרן תקווה להתאוששותה של האנושות.
בצוק העתים של ימינו, הופכת התיבה שוב לסמל המופיע תדיר, המביע, לעתים קרובות, את חרדותינו בנוגע לעתיד.היונה מבטאת את תקוותנו לשלום.
גאהאן ווילסון, ינואר 2009 טום טולס, אפריל 2009
מפתח להבנת שינוי משמות התיבה והיונה אפשר למצוא בהצהרתו המכוננת של האפיפיור גרגוריוס הגדול שהגן על השימוש שעשתה הכנסייה באמנות. לדעתו של גרגוריוס, "ציור מציג לנבערים את שמציגה יצירה כתובה לקוראים, הואיל ובו גם הבורים רואים לאן עליהם ללכת, ואותו יכולים אף העניים בדעת לקרוא." (האגרת לסרנוס).
הקשת בענן
לקראת סוף הסיפור המקראי על נח והמבול, נח מקריב עולה לאלוהים, ואלוהים מבטיח לו שלעולם לא יביא עוד מבול על הארץ להשחיתה. הקשת היא האות להבטחה זו:
וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ, לַיהוה; וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה, וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר, וַיַּעַל עֹלֹת, בַּמִּזְבֵּחַ. וַיָּרַח יהוה, אֶת-רֵיחַ הַנִּיחֹחַ, וַיֹּאמֶר יהוה אֶל-לִבּוֹ לֹא-אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת-הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם, כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו; וְלֹא-אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת-כָּל-חַי, כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי. עֹד, כָּל-יְמֵי הָאָרֶץ: זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף, וְיוֹם וָלַיְלָה--לֹא יִשְׁבֹּתוּ (בראשית ח 22-20).
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, זֹאת אוֹת-הַבְּרִית אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה, אֲשֶׁר אִתְּכֶם--לְדֹרֹת, עוֹלָם. אֶת-קַשְׁתִּי, נָתַתִּי בֶּעָנָן; וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית, בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ. וְהָיָה, בְּעַנְנִי עָנָן עַל-הָאָרֶץ, וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת, בֶּעָנָן. וְזָכַרְתִּי אֶת-בְּרִיתִי, אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה, בְּכָל-בָּשָׂר; וְלֹא-יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל, לְשַׁחֵת כָּל-בָּשָׂר. וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת, בֶּעָנָן; וּרְאִיתִיהָ, לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם, בֵּין אֱלֹהִים, וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל-בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל-הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, אֶל-נֹחַ: זֹאת אוֹת-הַבְּרִית, אֲשֶׁר הֲקִמֹתִי, בֵּינִי, וּבֵין כָּל-בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל-הָאָרֶץ (בראשית ט 17-12).
הציור הקדום ביותר הידוע של הקשת הוא מהמאה ה-6 ומופיע ב"ספר בראשית הוינאי".
נח ושלושת בניו עומדים מתחת לקשת, גופם מוטה בפליאה, ועיניהם פעורות במבט כלפי מעלה אל נוכחות האל.
בהתייחסות מהמאה ה-12 המופיעה בפסיפס במונראלה שבסיציליה, יוצאת הקשת מהמזבח וחוברת לנח ולמשפחתו.
הקתדראלה של מונראלה, בריתו של נח
חיבור זה מבטא באופן חזותי את סמיכות פרשיות העולה והקשת שבמקרא; כמו כן הוא מדגיש את יחסי הגומלין בין יראת יהוה ועבודת יהוה. קשתות הקתדראלה, הקשת בענן והילת האל יוצרות משחק חזותי מצודד.
דן רובינשטיין, אמן בן זמננו, יצר ויטראז' עבור בית החולים ליולדות משגב לדך בירושלים. התמונות בויטראז' הן פרשנותו של האמן לסיפורים מספר בראשית, וביניהם ספור המבול, כסיפורי לידה.
דן רובינשטיין, התיבה, 1990
התיבה שיצר רובינשטיין מורכבת משלוש אותיות: תי"ו, בי"ת וה"א היוצרות את המלה "תבה", מילה שהיא רבת המשמעות. התיבה היא תיבתו של משה התינוק, תיבה היא ארון הקודש וכמובן, תיבה היא מילה כתובה. בריאה חדשה זו מתאפשרת בזכות "תיבת" האל המאשרת את המשך החיים, כשם שהבריאה הראשונה נוצרה במאמר. אן קילמר, פרופסור לאשורולוגיה, מעירה כי משכו של המבול כמשך תקופת ההיריון -משמע יצירה חדשה.
כבר הראינו שסיפור המבול דומה לסיפור עלילות גלגמש במובנים רבים. מדהים במיוחד הוא הדמיון בחלק המתייחס לקשת:
158.ערכתי כלי קודש שבעה על שבעה;
159.לתוכם שפכתי קנים, עץ ארז והדס
160.האלים הריחו את הריח;
161.האלים הריחו את הריח הניחוחי.
162.האלים התאספו סביב המקריב כמו זבובים.
163.בה בשעה באה גבירת האלים.
164.היא הרימה את הזבובים הגדולים
שעשה אנ4למחרוזת לשחק בה (ואמרה):
165.'אלים נכבדים, שיהיו אלה46מחרוזת
הטורקיז שלי, שלא אשכח.
166.הימים האלה, שאזכור לעולם, שלא אשכח.
הן בספור המקראי והן באפוס הבבלי מוקרב קורבן לאחר היציאה מן התיבה, ולאחריו מתקבלת ההבטחה לכך שהחורבן לא יישנה, אך בגרסה הבבלית הסימן להבטחה הוא הענק של האלה אשתר. ענק דומה, עשוי מאבן הלאפיס לאזולי וצבעו כחול כצבע השמים, נתגלה בעיר הבבלית מארי במקדשה של אשתר והוא תוארך לאמצע האלף השלישי לפני הספירה.
שני הסמלים המקושתים דומים בצורתם, אך שונים בצבעם. בעוד הענק הכחול מייצג את השמים (כלומר, הטבע יהיה נדיב), הקשת מהווה טוטליות של צבעים ומסמלת את אור נדיבות האל. וכשם שהחיות מייצגות קהילה אנושית שוחרת שלום, כך מייצגים מגוון הצבעים בליל הרמוני של יסודות, תקווה לעתיד.
לתמונות נוספות בנושא זה ראו תל"י מדרש אמנות