עלייה- לימוד ושיעור עם מיכל אברה סמואל

לאחר נפילת ברקאי במבצע "צוק איתן" בחרנו, חבריו של ברקאי, להקים את בית המדרש החברתי. הפועל בסיוע של עמותת כל ישראל חברים (כי"ח).
בית המדרש מגלם את הערכים בהם האמין ברקאי ואשר לאורם פעל בדבקות – חיבור בין קבוצות שונות בחברה הישראלית, שיח מכבד במאור פנים ובאהבה, לימוד תורה ועשייה חברתית. ערכים אלו באו לידי ביטוי באופן משמעותי בכל בחירה ומעשה של ברקאי. בדף המקורות הזה שנלמד בשנה הראשונה של בית המדרש נדונים אספקטים שונים שקשורים למורכבות של נושא העלייה .


(א) וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־אַבְרָ֔ם לֶךְ־לְךָ֛ מֵאַרְצְךָ֥ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ֖ וּמִבֵּ֣ית אָבִ֑יךָ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ׃
(1) The LORD said to Abram, “Go forth from your native land and from your father’s house to the land that I will show you.
מארצך, כי קשה לאדם לצאת מארצו אשר גר שם ימים רבים כל שכן אם נולד שם, זהו שאמר וממולדתך, כל שכן שיניח בית אביו ומשפחתו וילך לו אל ארץ לא ידע תמול שלשום זהו שאמר מבית אביך.
מארצך, G’d had to add this as it is difficult for a person to leave a homeland in which he had dwelled for many years, all the more so if that land was at the same time the place where he had been born. This is why G’d added: וממולדתך, since it is doubly difficult to separate from one’s family also and to go to a country where one knows no one. This is the meaning of מבית אביך, “away from your father’s house.”

שאלות הבנה

אילו קשיים עמדו בפני אברהם בעת שנקרא לעלות לארץ?

שאלות העמקה

מדוע קשה לצאת מ"מולדת"? מה מותירים מאחור?


אורן, לאה גולדברג

כָּאן לֹא אֶשְׁמַע אֶת קוֹל הַקּוּקִיָּה.
כָּאן לֹא יַחְבֹּש הָעֵץ מִצְנֶפֶת שֶׁלֶג,
אֲבָל בְּצֵל הָאֳרָנִים הָאֵלֶּה
כָּל יַלְדוּתִי שֶׁקָּמָה לִתְחִיָּה.

צִלְצוּל הַמְּחָטִים: הָיֹה הָיָה
אֶקְרָא מוֹלֶדֶת לְמֶרְחַב הַשֶּׁלֶג,
לְקֶרַח יְרַקְרַק כּוֹבֵל הַפֶּלֶג,
לִלְשׁוֹן הַשִּׁיר בְּאֶרֶץ נָכְרִיָה.

אוּלַי רַק צִפֳּרֵי-מַסָּע יוֹדְעוֹת –
כְּשֶׁהֵן תְּלוּיוֹת בֵּין אֶרֶץ וְשָׁמַיִם –
אֶת זֶה הַכְּאֵב שֶׁל שְׁתֵּי הַמּוֹלָדוֹת.

אִתְּכֶם אֲנִי נִשְׁתַּלְתִי פַּעֲמַיִם,
אִתְּכֶם אֲנִי צָמַחְתִּי, אֳרָנִים,
וְשָׁרָשַׁי בִּשְׁנֵי נוֹפִים שׁוֹנִים.

מתוך "גלות", בלפור חקק

וְעָלָה סָבִי כְּאַבְרָהָם מֵאוּר
מֵאוֹתָהּ אֶרֶץ עַל פִּי אוֹתוֹ דִבּוּר.
עָלֹה עָלָה אֶל אוֹתָהּ אַדְמַת מוֹלֶדֶת
וְלֹא הָיְתָה
לוֹ עוֹד הַכֻּתֹּנֶת הַנֶחְמֶדֶת.
ואָבְדָה לוֹ שְׂרָרָתוֹ
וְאָבַל נֹגַהּ פָּנָיו
וְנִשְׁחַת הַכֶּסֶף
וְנִשְׁחַט הַזָּהָב.
וּבַשְּׁוָקִים רָכַל סָבִי מָכַר אֶת אוֹצְרוֹתָיו
בְּגָדִים בָּלִים, מַרְכֹּלֶת אַכְזָב
לְשׁוֹנוֹ כְּבֵדָה, נָבִיא נֶעֱזָב.

שאלות הבנה

מה יחסה של לאה גולדברג לשתי המולדות בהם "נשתלה"? מהו ה"כאב של שתי המולדות" אותו היא מתארת?

כיצד מתאר בלפור חקק את המתח בין החיים בארץ המוצא של סביו לבין החיים ב"אדמת מולדת"? מה יחסו לכל אחת מהארצות?

שאלות העמקה

גם "אורן" וגם "גלות" מתארים קשיים בעלייה לארץ. איזה סוג קשיים מתוארים בכל שיר?

בשני השירים מוצג מתח בין ארץ המוצא של הכותב לבין ארץ ישראל. מה השוני בין התיאורים?

האם ישנו קשר בין אופי העלייה של כל משורר לבין הקשיים אותם הוא מתאר?

שאלות לדיון

האם רוסי, אמריקאי ואתיופי שעלו היום לארץ היו מתארים קשיים אחרים מאלו המתוארים ב"גלות" ו"אורן"? האם היה הבדל בין הקשיים אחד של השני?


ולים על שרטון

דוד בן גוריון*, יחוד ויעוד, עמ' 170-172

(...) וכשיהודי עיראקי ויהודי רומני נפגשים במחנה עולים אחד או במעברה אחת, הם מרגישים קודם כל את ההבדל, המרחק, המחיצה שביניהם. אין הם יכולים לדבר איש אל רעהו, וכל הליכות חייהם הן שונות, ליהודי הרומני שכנו הוא עיראקי, וליהודי העיראקי שכנו הוא רומני. והוא הדין תימני ופרסי ומרוקני. אין זה ערב רב – כי לא בנקל ולא במהרה מתערבים זה בזה, אלא זהו מפגש של שבטים שונים ורחוקים זה מזה. ואולי יותר נכון להגיד – אוסף של קרעים שאינם מתאחים, ושרק על ידי התקבצותם יחד בארץ מתגלים ההפרשים והתהומות שביניהם (...) קרעים אלה, שאינם יודעים איש שפת רעהו ואינם מביעים רחשי נפשו ואינם שותפים לחוויות ולהוויות החיים שלו – אינם מהווים עדיין עם אחד במובן החיובי, האקטיבי של מושג זה. קרעים אלה מבלי שיאוחו לא ייצרו תרבות לאומית, לא יבנו מולדת משותפת, ולא יעמדו על נפשם כאיש אחד בשעת סכנה...

שאלות הבנה

מהי הבעיה שיוצרים פערי התרבות בין העולים מהמדינות השונות? מדוע כה חשוב לגשר על הפערים הללו?

שאלות העמקה

באילו דרכים ניתן "לאחות את הקרעים" בין השבטים השונים, ולגשר על פערי התרבות?

שאלות לדיון

האם הבעיה שבן גוריון מתאר קיימת גם כיום ביחס לעליות האחרונות, או שמא היא נעלמה לחלוטין?


דוד בן גוריון, יחוד ויעוד, עמ' 135

בכור ההיתוך של אחוה יהודית ומשמעת צבאית יצורף בליל האדם הזורם מגלויות-נכר, יזוקק ויטוהר מסיגיו הזרים הנפסדים, ימחקו המחיצות העדתיות, ותחושל אחדות נאמנה של אומה מחדשת נעוריה, יונקת מעבר עתיק יומין, גדול-עלילה ורב-מאבקים, נבנית ומתעלה בעבודה חלוצית ובת-חורין, נאזרת ברוח גבורה, עוז ותעצומות, וצמודה לחזון אחרית הימים שהגיעה תקופת ביצועו.

בנימין זאב הרצל, מדינת היהודים

רבים אולי יחשבו, כי יכבד ממנו להבין איש את שפת רעהו, יען אשר אין לנו עוד שפה אחת המדוברת בפי כל העם. הן לא נוכל היום לדבר עברית, כי מי מאתנו יש לאל ידו לדרוש פתקא למסעו במסלת הברזל בשפת עבר? אבל גם הדבר הזה פשוט הוא מאד. כל איש ידבר שם בשפה, שבה חונך ובה הגה מנעוריו בארץ מולדתו. ומדינת השוייץ תוכיח, כי יוכלו עמים שונים, המדברים שפות שונות, לשבת כאחים יחדיו. גם בארצנו החדשה נהיה כולנו את אשר היינו פה, כאשר לא נחדל לעולם מאהוב את ארצות מולדתנו בכל נפשנו.

שפות הז'רגון הבלולות והמנוולות, שפות הגיטו, השגורות עתה בפינו לא תשמענה עוד (...) והשפה אשר תסכון ביותר לעניני המסחר והעסקים הכללים תהיה במשך העת לשפה המדוברת בארצנו. תכונת לאומיותנו הן נפלאה ויחידה היא במינה; כי הקשר היחיד המאחד אותנו לעם אחד הנהו עתה: דת אבותינו לבדה...

שאלות הבנה

באיזו דרך מגשר "כור ההיתוך" של בן גוריון על הפערים בין העולים השונים? מהם ה"סיגים הזרים והנפסדים" אותם צריך לזקק לפי דעתו?

כיצד הרצל מציע לפתור את בעיית השפה בכל אחד משני השלבים?

שאלות העמקה

מה ההבדל בין יחסו של בן גוריון לתרבות הבאה מ"גלויות נכר" לבין זה של הרצל? מהם היתרונות והחסרונות של כל צורת קליטה?

גם הרצל וגם בן גוריון רואים דמות ישראלית אחידה בעתיד הרחוק. כיצד תראה דמותו העתידית של ה"ישראלי" לפי כל אחד מהם?

שאלות לדיון

כיצד לדעתכם יש לנהוג כלפי עולים המביאים איתם את תרבות המולדת שלהם? ומה לגבי "סיגי זרים מגלויות נכר" ו"שפות ז'רגון בלולות ומנוונות", האם יש לתת מקום גם לחלקים אלו של התרבות עמם הם באים?

האם יש מקום לאפשר לעולים לשמור על תרבותם המקורית גם על חשבון היטמעות בחברה הישראלית?

להרחבה נוספת אתם מוזמנים לקרוא כאן