(א) אָמַ֤רְתִּֽי אֲנִי֙ בְּלִבִּ֔י לְכָה־נָּ֛א אֲנַסְּכָ֛ה בְשִׂמְחָ֖ה וּרְאֵ֣ה בְט֑וֹב וְהִנֵּ֥ה גַם־ה֖וּא הָֽבֶל׃ (ב) לִשְׂח֖וֹק אָמַ֣רְתִּי מְהוֹלָ֑ל וּלְשִׂמְחָ֖ה מַה־זֹּ֥ה עֹשָֽׂה׃ (ג) תַּ֣רְתִּי בְלִבִּ֔י לִמְשׁ֥וֹךְ בַּיַּ֖יִן אֶת־בְּשָׂרִ֑י וְלִבִּ֞י נֹהֵ֤ג בַּֽחָכְמָה֙ וְלֶאֱחֹ֣ז בְּסִכְל֔וּת עַ֣ד אֲשֶׁר־אֶרְאֶ֗ה אֵי־זֶ֨ה ט֜וֹב לִבְנֵ֤י הָאָדָם֙ אֲשֶׁ֤ר יַעֲשׂוּ֙ תַּ֣חַת הַשָּׁמַ֔יִם מִסְפַּ֖ר יְמֵ֥י חַיֵּיהֶֽם׃ (ד) הִגְדַּ֖לְתִּי מַעֲשָׂ֑י בָּנִ֤יתִי לִי֙ בָּתִּ֔ים נָטַ֥עְתִּי לִ֖י כְּרָמִֽים׃ (ה) עָשִׂ֣יתִי לִ֔י גַּנּ֖וֹת וּפַרְדֵּסִ֑ים וְנָטַ֥עְתִּי בָהֶ֖ם עֵ֥ץ כָּל־פֶּֽרִי׃ (ו) עָשִׂ֥יתִי לִ֖י בְּרֵכ֣וֹת מָ֑יִם לְהַשְׁק֣וֹת מֵהֶ֔ם יַ֖עַר צוֹמֵ֥חַ עֵצִֽים׃ (ז) קָנִ֙יתִי֙ עֲבָדִ֣ים וּשְׁפָח֔וֹת וּבְנֵי־בַ֖יִת הָ֣יָה לִ֑י גַּ֣ם מִקְנֶה֩ בָקָ֨ר וָצֹ֤אן הַרְבֵּה֙ הָ֣יָה לִ֔י מִכֹּ֛ל שֶֽׁהָי֥וּ לְפָנַ֖י בִּירוּשָׁלִָֽם׃ (ח) כָּנַ֤סְתִּי לִי֙ גַּם־כֶּ֣סֶף וְזָהָ֔ב וּסְגֻלַּ֥ת מְלָכִ֖ים וְהַמְּדִינ֑וֹת עָשִׂ֨יתִי לִ֜י שָׁרִ֣ים וְשָׁר֗וֹת וְתַעֲנוּגֹ֛ת בְּנֵ֥י הָאָדָ֖ם שִׁדָּ֥ה וְשִׁדּֽוֹת׃ (ט) וְגָדַ֣לְתִּי וְהוֹסַ֔פְתִּי מִכֹּ֛ל שֶׁהָיָ֥ה לְפָנַ֖י בִּירוּשָׁלִָ֑ם אַ֥ף חָכְמָתִ֖י עָ֥מְדָה לִּֽי׃ (י) וְכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר שָֽׁאֲל֣וּ עֵינַ֔י לֹ֥א אָצַ֖לְתִּי מֵהֶ֑ם לֹֽא־מָנַ֨עְתִּי אֶת־לִבִּ֜י מִכָּל־שִׂמְחָ֗ה כִּֽי־לִבִּ֤י שָׂמֵ֙חַ֙ מִכָּל־עֲמָלִ֔י וְזֶֽה־הָיָ֥ה חֶלְקִ֖י מִכָּל־עֲמָלִֽי׃ (יא) וּפָנִ֣יתִֽי אֲנִ֗י בְּכָל־מַעֲשַׂי֙ שֶֽׁעָשׂ֣וּ יָדַ֔י וּבֶֽעָמָ֖ל שֶׁעָמַ֣לְתִּי לַעֲשׂ֑וֹת וְהִנֵּ֨ה הַכֹּ֥ל הֶ֙בֶל֙ וּרְע֣וּת ר֔וּחַ וְאֵ֥ין יִתְר֖וֹן תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃ (יב) וּפָנִ֤יתִֽי אֲנִי֙ לִרְא֣וֹת חָכְמָ֔ה וְהוֹלֵל֖וֹת וְסִכְל֑וּת כִּ֣י ׀ מֶ֣ה הָאָדָ֗ם שֶׁיָּבוֹא֙ אַחֲרֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ אֵ֥ת אֲשֶׁר־כְּבָ֖ר עָשֽׂוּהוּ׃ (יג) וְרָאִ֣יתִי אָ֔נִי שֶׁיֵּ֥שׁ יִתְר֛וֹן לַֽחָכְמָ֖ה מִן־הַסִּכְל֑וּת כִּֽיתְר֥וֹן הָא֖וֹר מִן־הַחֹֽשֶׁךְ׃ (יד) הֶֽחָכָם֙ עֵינָ֣יו בְּרֹאשׁ֔וֹ וְהַכְּסִ֖יל בַּחֹ֣שֶׁךְ הוֹלֵ֑ךְ וְיָדַ֣עְתִּי גַם־אָ֔נִי שֶׁמִּקְרֶ֥ה אֶחָ֖ד יִקְרֶ֥ה אֶת־כֻּלָּֽם׃ (טו) וְאָמַ֨רְתִּֽי אֲנִ֜י בְּלִבִּ֗י כְּמִקְרֵ֤ה הַכְּסִיל֙ גַּם־אֲנִ֣י יִקְרֵ֔נִי וְלָ֧מָּה חָכַ֛מְתִּי אֲנִ֖י אָ֣ז יוֹתֵ֑ר וְדִבַּ֣רְתִּי בְלִבִּ֔י שֶׁגַּם־זֶ֖ה הָֽבֶל׃ (טז) כִּי֩ אֵ֨ין זִכְר֧וֹן לֶחָכָ֛ם עִֽם־הַכְּסִ֖יל לְעוֹלָ֑ם בְּשֶׁכְּבָ֞ר הַיָּמִ֤ים הַבָּאִים֙ הַכֹּ֣ל נִשְׁכָּ֔ח וְאֵ֛יךְ יָמ֥וּת הֶחָכָ֖ם עִֽם־הַכְּסִֽיל׃ (יז) וְשָׂנֵ֙אתִי֙ אֶת־הַ֣חַיִּ֔ים כִּ֣י רַ֤ע עָלַי֙ הַֽמַּעֲשֶׂ֔ה שֶׁנַּעֲשָׂ֖ה תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ כִּֽי־הַכֹּ֥ל הֶ֖בֶל וּרְע֥וּת רֽוּחַ׃ (יח) וְשָׂנֵ֤אתִֽי אֲנִי֙ אֶת־כָּל־עֲמָלִ֔י שֶׁאֲנִ֥י עָמֵ֖ל תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ שֶׁ֣אַנִּיחֶ֔נּוּ לָאָדָ֖ם שֶׁיִּהְיֶ֥ה אַחֲרָֽי׃ (יט) וּמִ֣י יוֹדֵ֗עַ הֶֽחָכָ֤ם יִהְיֶה֙ א֣וֹ סָכָ֔ל וְיִשְׁלַט֙ בְּכָל־עֲמָלִ֔י שֶֽׁעָמַ֥לְתִּי וְשֶׁחָכַ֖מְתִּי תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ גַּם־זֶ֖ה הָֽבֶל׃ (כ) וְסַבּ֥וֹתִֽי אֲנִ֖י לְיַאֵ֣שׁ אֶת־לִבִּ֑י עַ֚ל כָּל־הֶ֣עָמָ֔ל שֶׁעָמַ֖לְתִּי תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃ (כא) כִּי־יֵ֣שׁ אָדָ֗ם שֶׁעֲמָל֛וֹ בְּחָכְמָ֥ה וּבְדַ֖עַת וּבְכִשְׁר֑וֹן וּלְאָדָ֞ם שֶׁלֹּ֤א עָֽמַל־בּוֹ֙ יִתְּנֶ֣נּוּ חֶלְק֔וֹ גַּם־זֶ֥ה הֶ֖בֶל וְרָעָ֥ה רַבָּֽה׃ (כב) כִּ֠י מֶֽה־הֹוֶ֤ה לָֽאָדָם֙ בְּכָל־עֲמָל֔וֹ וּבְרַעְי֖וֹן לִבּ֑וֹ שֶׁה֥וּא עָמֵ֖ל תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃ (כג) כִּ֧י כָל־יָמָ֣יו מַכְאֹבִ֗ים וָכַ֙עַס֙ עִנְיָנ֔וֹ גַּם־בַּלַּ֖יְלָה לֹא־שָׁכַ֣ב לִבּ֑ו גַּם־זֶ֖ה הֶ֥בֶל הֽוּא׃ (כד) אֵֽין־ט֤וֹב בָּאָדָם֙ שֶׁיֹּאכַ֣ל וְשָׁתָ֔ה וְהֶרְאָ֧ה אֶת־נַפְשׁ֛וֹ ט֖וֹב בַּעֲמָל֑וֹ גַּם־זֹה֙ רָאִ֣יתִי אָ֔נִי כִּ֛י מִיַּ֥ד הָאֱלֹהִ֖ים הִֽיא׃ (כה) כִּ֣י מִ֥י יֹאכַ֛ל וּמִ֥י יָח֖וּשׁ ח֥וּץ מִמֶּֽנִּי׃ (כו) כִּ֤י לְאָדָם֙ שֶׁטּ֣וֹב לְפָנָ֔יו נָתַ֛ן חָכְמָ֥ה וְדַ֖עַת וְשִׂמְחָ֑ה וְלַחוֹטֶא֩ נָתַ֨ן עִנְיָ֜ן לֶאֱס֣וֹף וְלִכְנ֗וֹס לָתֵת֙ לְטוֹב֙ לִפְנֵ֣י הָֽאֱלֹהִ֔ים גַּם־זֶ֥ה הֶ֖בֶל וּרְע֥וּת רֽוּחַ׃
(1) I said to myself, “Come, I will treat you to merriment. Taste mirth!” That too, I found, was futile. (2) Of revelry I said, “It’s mad!” Of merriment, “What good is that?” (3) I ventured to tempt my flesh with wine, and to grasp folly, while letting my mind direct with wisdom, to the end that I might learn which of the two was better for men to practice in their few days of life under heaven. (4) I multiplied my possessions. I built myself houses and I planted vineyards. (5) I laid out gardens and groves, in which I planted every kind of fruit tree. (6) I constructed pools of water, enough to irrigate a forest shooting up with trees. (7) I bought male and female slaves, and I acquired stewards. I also acquired more cattle, both herds and flocks, than all who were before me in Jerusalem. (8) I further amassed silver and gold and treasures of kings and provinces; and I got myself male and female singers, as well as the luxuries of commoners—coffers and coffers of them. (9) Thus, I gained more wealth than anyone before me in Jerusalem. In addition, my wisdom remained with me: (10) I withheld from my eyes nothing they asked for, and denied myself no enjoyment; rather, I got enjoyment out of all my wealth. And that was all I got out of my wealth. (11) Then my thoughts turned to all the fortune my hands had built up, to the wealth I had acquired and won—and oh, it was all futile and pursuit of wind; there was no real value under the sun! (12) For what will the man be like who will succeed the one who is ruling over what was built up long ago? My thoughts also turned to appraising wisdom and madness and folly. (13) I found that Wisdom is superior to folly As light is superior to darkness; (14) A wise man has his eyes in his head, Whereas a fool walks in darkness. But I also realized that the same fate awaits them both. (15) So I reflected: “The fate of the fool is also destined for me; to what advantage, then, have I been wise?” And I came to the conclusion that that too was futile, (16) because the wise man, just like the fool, is not remembered forever; for, as the succeeding days roll by, both are forgotten. Alas, the wise man dies, just like the fool! (17) And so I loathed life. For I was distressed by all that goes on under the sun, because everything is futile and pursuit of wind. (18) So, too, I loathed all the wealth that I was gaining under the sun. For I shall leave it to the man who will succeed me— (19) and who knows whether he will be wise or foolish?—and he will control all the wealth that I gained by toil and wisdom under the sun. That too is futile. (20) And so I came to view with despair all the gains I had made under the sun. (21) For sometimes a person whose fortune was made with wisdom, knowledge, and skill must hand it on to be the portion of somebody who did not toil for it. That too is futile, and a grave evil. (22) For what does a man get for all the toiling and worrying he does under the sun? (23) All his days his thoughts are grief and heartache, and even at night his mind has no respite. That too is futile! (24) There is nothing worthwhile for a man but to eat and drink and afford himself enjoyment with his means. And even that, I noted, comes from God. (25) For who eats and who enjoys but myself? (26) To the man, namely, who pleases Him He has given the wisdom and shrewdness to enjoy himself; and to him who displeases, He has given the urge to gather and amass—only for handing on to one who is pleasing to God. That too is futile and pursuit of wind.
דָּבָר אַחֵר, לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל, מַה מְּעֻרְבָּב הַשְֹּׂחוֹק שֶׁשָֹּׂחֲקָה מִדַּת הַדִּין עַל אֱלִישֶׁבַע בַּת עַמִּינָדָב, אֱלִישֶׁבַע בַּת עַמִּינָדָב רָאֲתָה אַרְבַּע שְׂמָחוֹת בְּיוֹם אֶחָד, משֶׁה יְבָמָהּ, מֶלֶךְ. נַחְשׁוֹן אָחִיהָ, נָשִׂיא רֹאשׁ כָּל הַנְּשִׂיאִים. אַהֲרֹן בַּעֲלָהּ, כֹּהֵן מְלֻבָּשׁ אַבְנֵי אֵפוֹד. שְׁנֵי בָנֶיהָ, סְגָנֵי כְּהֻנָּה. וְכֵיוָן שֶׁנִּכְנְסוּ לְהַקְטִיר שֶׁלֹא בִרְשׁוּת נִשְׂרְפוּ וְנֶהֶפְכָה שִֹּׂמְחָתָהּ לְאֵבֶל, הֱוֵי אוֹמֵר וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עוֹשָׂה, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טז, א): אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן וגו'.
אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה, מָה עֲטָרָה זוֹ עוֹשָׂה בְּיָדְךָ רֵד מִכִּסְאִי, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה יָרַד מַלְאָךְ בִּדְמוּתוֹ שֶׁל שְׁלֹמֹה וְיָשַׁב עַל כִּסְאוֹ, וְהָיָה מְחַזֵּר עַל בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וְעַל בָּתֵּי מִדְרָשׁוֹת וְעַל בָּתֵּי גְּדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל, וְאוֹמֵר: אֲנִי קֹהֶלֶת הָיִיתִי מֶלֶךְ, וְהָיוּ מַכִּין אוֹתוֹ בְּקָנֶה וְנוֹתְנִין לְפָנָיו קְעָרָה שֶׁל גְּרִיסִין, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בָּכָה וְאָמַר (קהלת ב, י): וְזֶה הָיָה חֶלְקִי מִכָּל עֲמָלִי.
החכם עיניו בראשו וגו׳. דבר אחר החכם עיניו בראשו זה אברהם אבינו, והכסיל בחשך הולך זה נמרוד, ואמרתי אני בלבי כמקרה הכסיל גם אני יקרני – זה נקרא מלך וזה נקרא מלך, ולמה חכמתי אני יותר ולמה מסרתי נפשי על קדושת שמו של הקב"ה, אלא כשישראל נכנסין לצרה הם אומרים זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך, שמא אוה"ע אומרים זכור למעשה נמרוד, הדא הוא דכתיב ואיך ימות החכם עם הכסיל (ר"ל ואיך אפשר להשוות מיתת זה לזה)
כִּי֩ אֵ֨ין זִכְר֧וֹן לֶחָכָ֛ם עִֽם־הַכְּסִ֖יל לְעוֹלָ֑ם בְּשֶׁכְּבָ֞ר הַיָּמִ֤ים הַבָּאִים֙ הַכֹּ֣ל נִשְׁכָּ֔ח וְאֵ֛יךְ יָמ֥וּת הֶחָכָ֖ם עִֽם־הַכְּסִֽיל׃
ד"ר חיים שפירא, אתר 929
בספרו "ראי בתוך ראי" מתאר הסופר הגרמני מיכאל אנדה (הידוע בעיקר בזכות ספרו "הסיפור שאינו נגמר") עולם של איים המרחפים בחלל הריק.
באחד האיים נמצאת תחנת רכבת שבנויה בצורת קתדרלה בעלת ממדים עצומים עד כדי מבוכה. בתוככי התחנה מתרוצצים המוני אדם אנה ואנה ללא שום תכלית נראית לעין. הם גוררים את מטעניהם הכבדים, צועקים איש על רעהו, דוחפים זה את זה ונתקלים ללא הרף האחד באחר.
האספסוף המלוכלך, מוכה הכינים ולבוש הסחבות, נראה כאוסף אומלל של קבצנים עלובים, אלא שהתבוננות קפדנית יותר מגלה כי לובשי הסחבות סוחבים עמם ארגזים ומזוודות עמוסים בשטרות כסף ובמטבעות זהב.
אישה בעלת תיק גדול במיוחד, אשר בקושי עולה בידה לשאתו, אומרת לברנש שנקלע למקום כי אמנם השלט מכריז שזוהי "תחנת ביניים", אך איש לא הצליח לעבור מכאן לשום מקום. הברנש מנסה להסביר לאישה כי הוא רק מחליף רכבת.
"כך סבורים כולם", משיבה לו הגברת עם התיק, "גם אני חשבתי כך, אך תחנת הביניים הזאת היא התחנה הסופית עבור כולנו, לפחות עד שייפסק מעשה הכשפים הנורא. כבר שנים רבות מספור שהוא אינו פוסק. הרכבות רק באות לכאן אך אין הן יוצאות מכאן לשום יעד — הכול שקר".
את התובנה בדבר הכישוף שהטילו כסף וזהב על בני האנוש חולק מיכאל אנדה עם בן ארצו שקדם לו בשנים רבות, ארתור שופנהאואר. שופנהאואר סבר כי חל בלבול נורא בכל הקשור בכסף — הכסף חדל מלשמש אמצעי להשגת מטרות אמתיות בחיים, אלא הוא עצמו נעשה התכלית.
שופנהאואר גרס כי אחרי שהבינו בני האדם שאושר ממשי לא נועד להיות מנת חלקנו, החליטו רבים לפתוח במירוץ להשגת האושר המופשט - הכסף. הם סבורים ש"הַכֶּסֶף יַעֲנֶה אֶת הַכֹּל". מחבר המגילה ידע כי בידם טעות.