(ז) חֲמִשָּׁה הֵן הַנִּקְרָאִים מִינִים. הָאוֹמֵר שֶׁאֵין שָׁם אֱלוֹהַּ וְאֵין לָעוֹלָם מַנְהִיג. וְהָאוֹמֵר שֶׁיֵּשׁ שָׁם מַנְהִיג אֲבָל הֵן שְׁנַיִם אוֹ יוֹתֵר. וְהָאוֹמֵר שֶׁיֵּשׁ שָׁם רִבּוֹן אֶחָד אֲבָל שֶׁהוּא גּוּף וּבַעַל תְּמוּנָה. וְכֵן הָאוֹמֵר שֶׁאֵינוֹ לְבַדּוֹ הָרִאשׁוֹן וְצוּר לַכּל. וְכֵן הָעוֹבֵד כּוֹכָב אוֹ מַזָּל וְזוּלָתוֹ כְּדֵי לִהְיוֹת מֵלִיץ בֵּינוֹ וּבֵין רִבּוֹן הָעוֹלָמִים. כָּל אֶחָד מֵחֲמִשָּׁה אֵלּוּ הוּא מִין:
(7) There are five categories of atheists;10Minim. G. (1) he who says that there is no God and no Omnipotence; (2) he who says that there is an Omnipotence but that there are two or more such; (3) he who says that there is One Lord; but that He is corporeal and has a form; (4) Likewise one who says that He alone is not the First Cause and Creator of all; (5) likewise he who worships a star, or planet, or any other as a mediator between him and the Lord of the universe; every one of these five is an atheist.13Sanhedrin, 26b. C.
(א) החקירה מן העקרים חקירה מסוכנת מאד. לפי שהדתות אף אם יסכימו בענינים הכוללים כמו מציאות השם ושכר ועונש ודומיהם, הנה הם חולקות בענינים החלקיים. ולזה יתחייב בהכרח שיהיו לדתות עקרים חלקיים בהם תבדל הדת האלהית האחת מזולתה. ובחקירה מן הענינים החלקיים סכנה עצומה, לפי שכל מי שיכחיש אחד מעקרי הדת החלקיים הנה הוא יוצא מכלל בעלי הדת ההיא, כי מי שיכחיש נבואת משה ושליחותו הנה הוא כופר בתורת משה בלי ספק אף על פי שאינו עקר כולל לתורה אלהית. וכן ביאת המשיח, שהרמב״ם ז״ל מנאו אחד מעקרי תורת משה, לפי דבריו יהיה הכופר בו גם כן מכלל הכופרים בעקר מעקרי תורת משה היוצאים מכלל הדת שאין להם חלק לעולם הבא, וכן מנאו הוא ז״ל בספר המדע בפרק ג׳ מהלכות תשובה בכלל הכופרים, וזה דבר מתמיה מאד, שהרי מצינו בגמרת סנהדרין בפרק חלק, רבי הלל, שהוא אחד מחכמי ישראל הנזכרים בתלמוד, אומר שאין להם משיח לישראל שכבר אכלוהו בימי חזקיה מלך יהודה, ולפי דברי הרמב״ם יהיה אותו חכם מכלל הכופרים וממי שאין להם חלק לעולם הבא, ויש לשאול אם כן למה הזכירו אותו בגמרא אחר שהיה יוצא מכלל ישראל ולא היה מאמין בעקרי דתם. ואם תאמר שהביאו דבריו להשיב עליהם, אם כן לא היה להם להזכירו בשם רבי ולומר שמועה מפיו בשום מקום...אלא שבלי ספק רבי הלל לא היה מאמין בביאת המשיח כלל, ואף על פי כן לא היה נמנה בכלל הכופרים, לפי שאין ביאת המשיח עקר לתורת משה כמו שכתב הרמב״ם ז״ל, כי כבר יצוייר מציאותה זולתו. ואמנם הוא עקר פרטי לדת הנוצרים שלא יצוייר מציאותה זולתו, והיא אמונה ראוי לכל בעל דת יהודית להאמינה, כמו שחדוש העולם יש מאין היא אמונה ראוי לכל בעל דת אלהית להאמינה, אף על פי שאינו עקר לדת האלהית. כי מי שיאמין שיש חומר ראשון קדום ממנו נתהוו כל הנמצאים ברצון הבורא, אף על פי שאינו כופר בעקר לפי דעת הרמב״ם ז״ל שלא מנאו בעקרים, מכל מקום הוא חוטא. וכן רבי הלל היה חוטא לפי שלא היה מאמין בביאת הגואל, אבל לא היה כופר בעקר, וזהו דעת האחרונים שלא מנו ביאת המשיח ולא אמונת החדוש בעקרים.
(ה) ויתבאר מזה החשש הגדול שיש בחקירה מן העקרים, שהוא מכניס עצמו בסכנה שמא יבא לכפור בדבר שהוא עקר מעקרי התורה, שהרי לפי דעת מי שמנה החדוש עקר מעקרי התורה הנה יהיה הרמב״ם ז״ל כופר בעקר מעקרי התורה חלילה, וכן מי שלא מנה ביאת המשיח עקר יהיה כופר בעקר מעקרי תורת משה לפי דעת הרמב״ם שמנאו עקר, וכן יש לדון על שאר הדברים שמנה הוא ז״ל בעקרים ואינם עקרים כמו שיבא, ובעבור זה אמרנו שיש סכנה עצומה בחקירה מן העקרים, כי במה יודע איפוא מה הם הדברים שהכופר בהם ואומר שאינם עקר יקרא כופר בעקר.
(1) The investigation of fundamental principles is extremely dangerous. For though laws agree in general matters, like the existence of God, reward and punishment, and so on, they are divided in particular matters. It follows therefore necessarily that laws have particular principles by which one divine law differs from another. And there is grave danger in investigating particular matters. For any one who denies one of the particular principles of a law is excluded from the group identified with that law. For example, one who denies the prophecy and mission of Moses is a denier of the law of Moses without any doubt, though it is not a general principle of divine law. Similarly one who does not believe in the coming of the Messiah, which Maimonides counts among the principles of the Mosaic law, is, according to him, put into a class with those who deny one of the principles of the Mosaic law, who are excluded from the community under that law and have no share in the world to come. Maimonides, in the book Madda‘, in the third chapter of the Laws Concerning Penitence, classes such a person among unbelievers. This is very strange, for in the talmudic treatise Sanhedrin, chapter Helek, we find a statement of Rabbi Hillel, one of the Jewish sages of the Gemara, that the Jews need expect no Messiah, seeing that they had enjoyed his benefits in the time of Hezekiah, king of Judah. According to Maimonides this sage would have to be classed as an infidel and excluded from a share in the world to come. But if this were the case, why is he mentioned in the Gemara if he was excluded from the community of Israel and did not believe in the principles of their law? We can not say that his words are cited only for the purpose of being refuted, for in that case he would not be referred to as Rabbi, nor would authoritative rules be quoted in his name anywhere...We must therefore conclude that Rabbi Hillel did not believe in the coming of the Messiah at all, and if despite this he was not classed as an unbeliever, it is because the dogma of the Messiah is not a fundamental principle of the Law of Moses, as Maimonides thinks, for we can conceive of the existence of the Mosaic law without it. It is a special principle of the religion of the Christians, for their religion can not exist without it. However, it is a dogma which it behooves every one professing Judaism to believe, as creation of the world out of nothing is a dogma which it behooves every one professing a divine law to believe, though it is not a fundamental principle of divine law. One who believes that there is a prime and eternal matter out of which all existing things came to be through the will of God is not an infidel according to the opinion of Maimonides, who does not count creation ex nihilo among the fundamental dogmas. But he is nevertheless guilty of a sin. Similarly Rabbi Hillel was guilty of a sin for not believing in the coming of the redeemer, but he was not an infidel. This is the opinion of the modern authorities, for they do not place the dogma of the Messiah and of the creation of the world in time among the fundamental principles.
(5) The above remarks show how dangerous it is to investigate fundamental principles. For one runs the risk of denying something that is a fundamental principle of the Torah. Thus, according to the opinion of the one who regards creation in time as a fundamental principle of the Torah, Rabbi Moses ben Maimon would be an unbeliever, God forbid! On the other hand, the one who does not regard the dogma of the Messiah as a fundamental principle, would be an unbeliever in the opinion of Maimonides, who classes it among the fundamental dogmas. The same thing applies to the other matters which Maimonides classes among fundamental principles, though they are not such, as we shall see. For this reason we said that there is grave danger in the investigation of principles. For how can one tell what those things are, the denial of which, and of their fundamental character, constitutes one an unbeliever?
(א) ומה שראוי שנאמר בזה ללמד זכות על חכמי ישראל המדברים בזה וכיוצא בו, הוא כי כל איש ישראל חייב להאמין שכל מה שבא בתורה הוא אמת גמור, ומי שכופר בשום דבר ממה שנמצא בתורה, עם היותו יודע שזהו דעת התורה, נקרא כופר, כמו שאמרו רבותינו ז״ל בפרק חלק, שכל האומר כל התורה כולה מפי הגבורה חוץ מפסוק אחד שאמרו משה מעצמו, עליו נאמר כי דבר ה׳ בזה, והוא בכלל האומר אין תורה מן השמים. אבל מי שהוא מחזיק בתורת משה ומאמין בעקריה, וכשבא לחקור על זה מצד השכל והבנת הפסוקים הטהו העיון לומר שאחד מן העקרים הוא על דרך אחרת ולא כפי המובן בתחלת הדעת, או הטהו העיון להכחיש העקר ההוא להיותו חושב שאיננו דעת בריא תכריח התורה להאמינו, או יחשוב במה שהוא עקר שאיננו עקר ויאמין אותו כשאר האמונות שבאו בתורה שאינם עקרים, או יאמין אי זו אמונה בנס מנסי התורה להיותו חושב שאיננו מכחיש בזה שום אמונה מן האמונות שיחויב להאמין מצד התורה, אין זה כופר, אבל הוא בכלל חכמי ישראל וחסידיהם, אף על פי שהוא טועה בעיונו, והוא חוטא בשוגג וצריך כפרה.
(ב) וזהו דעת קצת חכמי ישראל הראשונים האומרים שהיה סדר זמנים קודם לכן, כאלו יאמרו שאין התורה מכרחת להאמין שהזמן מחודש. וכן רבי אליעזר הגדול במה שאמר בפרקיו שמים מהיכן נבראו והארץ מהיכן נבראת וכו׳, כי אף אם יובנו דבריו כפי פשוטן וכמו שיראה מהן בתחלת הדעת, שדעתו לומר שאין העולם נברא יש מאין אלא יש מיש, כלומר מחומר ראשון קדום, אין תפיסה עליו בזה, כי כונתו לומר שאין מהכרח התורה להאמין החדוש יש מאין, אבל לא שיהיה דעתו להכחיש דבר ממה שבא בתורה חלילה.
(ג) וכן כתב הרב המורה ז״ל בפרק כ״ה מן החלק הב׳ כי מה שהיה הוא מאמין החדוש יש מאין לא היה מהכרח הפסוקים, כי הפסוקים אפשר שיפורשו, אבל האמנתו החדוש יש מאין היה לפי שהוא דעת אמתי בעצמו, וראוי אם כן לפרש הפסוקים באופן שיסכימו לזה. וכאלו באר הרב ז״ל בזה שמה שהוא נגד הפסוקים אין ראוי להאמינו כלל, ובלבד שמה שיבא בפסוקים לא יהיה דעת כוזב שלא יצוייר מציאותו אצל השכל, כי מה שהוא דעת כוזב לא תכריח התורה להאמינו, כי לא תכריח התורה להאמין דבר שהוא כנגד המושכלות הראשונות ולא דעת בדוי שלא יצוייר מציאותו אצל השכל. ואולם דבר שיצוייר מציאותו אצל השכל אף על פי שאי אפשר מציאותו אצל הטבע, כתחיית המתים וכל הנסים שבאו בתורה, ראוי ומחוייב להאמין בהם. אבל דעת כוזב שלא יצוייר מציאותו אצל השכל, אף על פי שבא בתורה בפירוש, כמו ומלתם את ערלת לבבכם, אין ראוי להאמינו כפשוטו, ויפורשו הפסוקים באופן מסכים אל האמת.
(ד) וזהו דרך אונקלוס הגר ויונתן בן עוזיאל ושאר חכמי ישראל שפירשו כל הפסוקים שבאו בתורה ובנביאים מורים על ההגשמה באופן מסכים אל האמת, והוציאו אותן מפשוטן להיות פשוטיהן דעת כוזב, ואמרו דברה תורה כלשון בני אדם וכדי לשכך את האוזן.
(ה) וזה הדרך שכתבנו הוא בעצמו דרך קצת האחרונים שפירשו בפתיחת פי האתון דבר בלתי מסכים לדעת רבותינו ז״ל, כונתם לומר שאין מהכרח דרכי התורה להאמין הנס ההוא אלא על הדרך שהבינוהו הם. וכן נאמר לפי זה כי מי שלא הגיעה מדרגת עיונו להאמין הכתובים בדרך מסכים אל האמת ומאמין אותם כפשטן, ועלה מזה בידו דעת כוזב להיותו חושב שזהו דעת התורה, איננו יוצא בזה מכלל בעלי התורה חלילה, ולא הותר לספר בגנותו ולקרותו מגלה פנים בתורה ולא כופר ולמנותו בכלל המינים חס ושלום.
(ו) וגדולה מזו כתב הראב״ד ז״ל שאפילו המבין עקר מעקרי התורה בחלוף האמת מפני שהוא טועה בעיונו אין ראוי לקראו מין, שכך כתב בספר ההשגות על מה שכתב הרמב״ם ז״ל שהאומר שהשם יתברך הוא גוף הוא מין, וכתב עליו הראב״ד ז״ל אמר אברהם אף על פי שעקר האמונה כן הוא, המאמין היותו גוף מצד תפיסתו לשונות הפסוקים והמדרשות כפשטן, אין ראוי לקרותו מין, עד כאן לשונו.
(ז) וזה הדרך יראה אמתי ונכון ממה שנמצא לרבותינו ז״ל אומרים על אלישע בן אבויה שובו בנים שובבים חוץ מאלישע אחר שיודע בוראו ומתכוין למרוד בו, הנה בארו בפירוש כי מי שיודע האמת ומתכוין להכחישו הוא מכת הרשעים שאין ראוי לקבל אותו בתשובה, אבל מי שאינו מתכוין למרוד ולא לנטות מדרך האמת ולא לכפור מה שבא בתורה ולא להכחיש הקבלה אלא לפרש הפסוקים לפי דעתו, אף על פי שיפרש אותם בחלוף האמת אינו מין ולא כופר חלילה.
(ח) ובעבור זה המאמין בתחית המתים שלא יתקיימו האנשים שיחיו לעולם בגוף ונפש אבל יחזרו לעפרם, כמו שהוא דעת הרמב״ם ז״ל באגרת תחית המתים, אף על פי שזה בחלוף האמת כפי סברת הרמב״ן ז״ל, אין זה כופר בעקר תחית המתים חלילה, וכן המאמין שעקר הגמול בעולם הבא הוא לגוף ולנפש ביחד ושאין לנפש לבדה גמול בזולת הגוף, כמו שהוא דעת הרמב״ן ז״ל וקצת חכמי הקבלה, אף על פי שזה בחלוף האמת כפי דעת הרמב״ם ז״ל, אין זה כופר בשכר והעונש הרוחני חלילה.
(ט) והוצרכתי לכתוב כל זה לפי שראיתי קצת קלי עולם חכמים בעיניהם מרחיבים פה ומאריכים לשון כנגד גדולי עולם בלא דעת ובלא תבונה. ומכאן הותר לכל חכם לב לחקור בעקרי הדת ולפרש הפסוקים בדרך מסכים אל האמת לפי דעתו, ואף על פי שיאמין בקצת דברים ששמו הראשונים עקרים, כביאת המשיח והחדוש וכיוצא בהם, שאינם עקרים אלא שהן אמונות אמתיות יחויב המאמין בתורה להאמינם, כמו שיאמין בפתיחת פי הארץ במחלוקת קרח ובירידת האש מן השמים וכיוצא בהן מן הנסים או מן היעודים שנזכרו בתורה שהם אמתיים עם שאינם עקרים לתורה, אין זה כופר בתורה חלילה ולא בעקריה, שאם היה זה כופר היו מספר העקרים לתורת משה כמספר הנסים והיעודים שבאו בתורה, וזה לא עלה על לב איש מעולם.
(1) It is proper, however, to say this in justification of those Jewish scholars who deal with this subject. Every Israelite is obliged to believe that everything that is found in the Torah is absolutely true, and any one who denies anything that is found in the Torah, knowing that it is the opinion of the Torah, is an unbeliever; as the Rabbis say in chapter Helek, that anyone who says, the whole Torah emanates from the divine Being except one verse, which Moses said on his own authority, is liable to the imputation charged in the biblical expression, Because he hath despised the word of the Lord, and is classed among those who deny the divine inspiration of the Torah. But a person who upholds the law of Moses and believes in its principles, but when he undertakes to investigate these matters with his reason and scrutinizes the texts, is misled by his speculation and interprets a given principle otherwise than it is taken to mean at first sight; or denies the principle because he thinks that it does not represent a sound theory which the Torah obliges us to believe; or erroneously denies that a given belief is a fundamental principle, which however he believes as he believes the other dogmas of the Torah which are not fundamental principles; or entertains a certain notion in relation to one of the miracles of the Torah because he thinks that he is not thereby denying any of the doctrines which it is obligatory upon us to believe by the authority of the Torah,—a person of this sort is not an unbeliever. He is classed with the sages and pious men of Israel, though he holds erroneous theories. His sin is due to error and requires atonement.
(2) We find such opinions expressed by some of the ancient sages of Israel. Thus we find a statement that temporal sequence existed before creation. What the author of this opinion meant to say is that the Torah does not oblige us to believe that time was itself created. Similarly Rabbi Eliezer the Great, in Chapter three of his treatise, endeavors to name the material out of which the heavens and the earth were made. Now even if we should understand his words in their literal sense, as indicating, namely, that the world was not created out of nothing, but out of something, namely out of a primitive matter, we should have no reason for bringing a charge against him. For his idea is that the Torah does not oblige us to believe in creation ex nihilo. He has no intention to deny anything that is in the Torah, Heaven forbid!
(3) Maimonides also, the author of the Guide of the Perplexed, in chapter twenty-five of the second part, says that his belief in creation ex nihilo was not due to the authority of scriptural texts—texts can be interpreted—but to the fact that it is a true doctrine, and therefore the texts must be interpreted so as to harmonize with this doctrine. His meaning is that anything which is opposed to the texts must not be believed at all, provided the texts do not give expression to an absurd idea which the reason can not conceive. For the Torah does not oblige us to believe absurdities, which are opposed to first principles, or any imaginary notions which the reason can not conceive. But a thing which can be conceived by the mind, we are obliged to believe, though it is opposed to nature, for example, resurrection of the dead and the miracles of the Torah. An absurd idea, however, which can not be conceived by the mind need not be believed even if it is plainly expressed in the Torah. Thus the expression, Circumcise, therefore, the foreskin of your heart, must not be taken in its literal sense, but should be explained in accordance with the truth.
(4) This is the method of Onkelos the proselyte, of Jonathan ben Uziel, and the other sages of Israel. They interpret all the expressions in the Torah and the Prophets which signify corporeality of the deity so as to harmonize with the truth. They reject the literal meaning because it expresses an absurdity. Their maxim is that the Torah speaks in the language of man and in order to quiet the ear.
(5) The method we have been describing is precisely that which is used by some of the modern scholars, who interpret the speech of Balaam’s ass in a manner different from the interpretation of the Rabbis of the Talmud. Their idea is that the Torah does not intend us to believe that miracle except in the manner in which they understand it. We say, therefore, that a person whose speculative ability is not sufficient to enable him to reach the true meaning of scriptural texts, with the result that he believes in the literal meaning and entertains absurd ideas because he thinks they represent the view of the Torah, is not thereby excluded from the community of those who believe in the Torah, Heaven forbid! Nor is it permitted to speak disrespectfully of him and accuse him of perverting the teaching of the Torah and class him among unbelievers and heretics.
(6) Rabbi Abraham ben David has gone even further than this. He says that even if a person understands a fundamental principle of the Torah in an erroneous manner because of a speculative error, he must not be called a heretic. We find this idea of his in his Book of Criticisms on Maimonides. Commenting on the latter’s statement that one who believes God is corporeal is a heretic, Rabbi Abraham ben David says: It is true that God is not corporeal; nevertheless a person who believes He is corporeal by reason of biblical and midrashic expressions which he understands literally, must not be called a heretic.
(7) This seems to be the correct view as held by the Rabbis of the Talmud. For in speaking of Elisha ben Abuya they quote the biblical expression, Return, ye rebellious children, and add by way of comment, except Elisha Aher, who knows his Creator and deliberately rebels against Him. They thus indicate clearly that that man alone who knows the truth and deliberately denies it, belongs to the class of the wicked whose repentance is rejected. But the man whose intention is not to rebel, nor to depart from the truth, nor to deny what is in the Torah, nor reject tradition, but whose sole intention is to interpret the texts according to his opinion, though he interprets them erroneously, is neither a heretic nor an unbeliever.
(8) Accordingly a person who believes that those who are resurrected will not live forever in the resurrected state of body and soul, but will return to dust, as is the opinion of Maimonides in his letter On the Resurrection of the Dead, can not be regarded as rejecting the dogma of resurrection, though, according to Rabbi Moses ben Nahman, this is not the true belief. Similarly one who believes that the real retribution in the future world is imposed upon body and soul jointly, and that the soul alone has no retribution apart from the body, this being the opinion of Rabbi Moses ben Nahman and some of the wise men of the Cabala, is not a denier of the dogma of spiritual reward and punishment, though according to Maimonides this is not the true belief.
(9) I had to write all this because I have seen insignificant men, who think they are wise, open their mouths wide in lengthy and unintelligent discourses against great men. It is clear now that every intelligent person is permitted to investigate the fundamental principles of religion and to interpret the biblical texts in accordance with the truth as it seems to him. And though he believe concerning certain things which the ancients regarded as principles, like the dogma of the Messiah and of the creation, that they are not fundamental principles, but merely true doctrines, which the believer in the Torah is obliged to believe in the same way as he believes in the earth’s opening its mouth on the occasion of Korah’s rebellion, or the coming down of fire from heaven, and similar miracles and promises mentioned in the Torah, which are true without being fundamental principles of the Torah,—he is not a denier of the Torah or of its principles. For if he were, it would follow that there are as many fundamental principles in the Law of Moses as there are miracles and promises in the Torah, an idea which has never occurred to any one.
ראש אמנה פרק י"ב - אברבנאל
ואמנם הרב רבי אברהם בר דוד ז״ל כתב בהשגותיו אשר עשה נגד הרב שהאומר שהש״י גוף מפני שנמשך לפשוטי הכתובים אינו מין, וז"ל "אמר אברהם אף על פי שעיקר האמונה כן הוא המאמין היותו גוף מפני תפישתו לשונות הכתובים על פשוטיהם אין ראוי לקראו מין״, וזה יתחזק במה שאמרו על אלישע בן אבויה שובו בנים שובבים חוץ מאלישע אחר שיודע רבונו ומכוון למרוד בו, הנה בארו בפי׳ כי מי שיודע האמת ומתכוין להכחישו הוא מכת הרשעים שאין ראוי לקבל אותם בתשובה, אבל מי שאינו מתכוין למרוד ולא לנטות מדרך האמת ולא לכפור מה שבא בתורה ולא להכחיש הקבלה אלא שבתמימותו נמשך לפשט הכתובים אף על פי שיפרש אותם בחילוף האמת אינו מין ולא כופר, וכן כתב בעל ספר העיקרים.
אבל זה עם ההתבוננות מבואר הנפילה, שלדבריו כל כופר בכל עיקר לא לכוונה, יהיה בעל העולם הבא, וגם אמונת צדוק ובייתוס שהם יבינו הדברים בתורה ובנבואה כפשטן ויחשבו שהכוונה בהם מה שיבינוהו תהיה בלתי חולקת על ההצלחה האמיתית לא נאמר שהם כופרים ומינים, ויהיה אפשר כפי זה, שימצא איש בלתי מאמין בשום עיקר מהעיקרים ובשום אמונה מאמונות התורה, ולא יקרא מין ולא כופר אם שהביאהו אל סכלות ועורון והיותו בלתי מבין כוונת התורה, והדברים האלה כולם לא יסבלם האמונה התוריית והשכל הישר לפי שהדעת הכוזב כשיהיה בעיקר מעיקרי האמונה כבר יסיר הנפש מהצלחתו האמיתית ולא יביאהו לחיי העולם הבא אף על פי שלא יעשה אותה בכוונה למרוד, כי כמו שהסם המות כשיאכל האדם אותו יכלה רוחו ונשמתו אליו יאסוף אף על פי שנאמר שאכל אותו בחשבו שהיה מאכל בריא ונאות כן הכפירה והאמונה הכוזבת בענין עיקרי הדת יגרשו נפש האדם וימנעוהו מירושת העולם הבא בלא ספק:
ואשר נסכים עליו כלנו כי הדחק הביאנו להגשים הבורא ית׳ ולספר אותו במדות הברואים כדי לשער ענין שיקיים מציאות הבורא יתב׳ בנפשות והוציאו אותו ספרי הנביאים לב״א במלות גשמיות שהם קרובות לשכלם ולהבנתם,
(לא) ואלו היו מספרים אותו בענין שראוי לו מן המלות הרוחניות והענינים הרוחניים לא היינו מבינים לא המלות ולא הענין ולא היה אפשר שנעבוד דבר שלא נדע כי לא יתכן עבודת דבר שאינו נודע ע״כ היה צריך שתהיינה המלות והענינים כפי כח בינת השומע כדי שיפול הענין על לבו ע״ד הגשמות המובן מן המלות הגשמיות בתחלה ואח״כ נתחכם לו ונדקדק להבינו ולהודיעו שכל זה ע״ד הקרבה ומליצת הספר ושהענין האמתי הוא יותר דק ומעולה ומרומם ורחוק מאשר נוכל להבין אותו על תכונת דקות ענינו והמשכיל הנלבב ישתדל להפשיט קליפות המלות וגשמותם מעל הענין ויעלהו במחשבתו ממדרגה אל מדרגה עד שיגיע מאמתת הענין הנדרש אל מה שיש בכח יכלתו והשגתו,
(לב) והכסיל הפתי יחשוב הבורא ית׳ על דרך הנראה ממליצת הספר וכשהוא מקבל על עצמו עבודת אלהיו והוא משתדל לעשות לכבודו יש לו טענה גדולה מצד פתיותו ומעוט הבנתו מפני שאין האדם נתבע אלא כפי יכלתו והשגתו בשכלו והבנתו וכחו וממונו אלא שהכסיל כשאפשר לו ללמוד החכמה ומתעלם ממנה הוא נתבע עליה ונענש על אשר קצר ועמד מללמוד,
(לג) ואלו היה נוהג הספר כשמתרגם הענין הזה המנהג הראוי באמתו אשר לא יוכל להבינו כי אם המשכיל הנלבב לבד היו נשארים רוב המדברים בלי דת ובלי תורה מפני קוצר שכלם וחלישות הכרתם בענינים הרוחניים. כי הדבר שיובן ממנו ענין גשמי לא יזיק המשכיל מפני שהוא מכיר בו ומועיל הכסיל כדי להתישב בלבו ובדעתו כי יש לו בורא שהוא חייב בעבודתו:
(לד) וזה דומה לאדם שבא אל אחד מאוהביו מן העשירים והיה חייב בארוחתו והיו לו בהמות שחייב לתת לחם מספוא ושלח אליו הרבה מן השעורים לבהמותיו ושלח מן המאכל הראוי לו מעט כפי הצורך והמספיק למזונו בלבד,
(לה) וכן הרחיבה לשון הקודש וכל ספרי הנביאים ודברי החסידים במדות הבורא ית׳ במליצות הגשמיות אשר זכרנו כפי הבנת ההמון ובלשון שמדברים בו בני אדם איש אל רעהו ועל כן אמרו רז״ל בדומה לענין הזה דברה תורה כלשון בני אדם. ורמזו הספרים במעט מן הענינים הרוחניים אשר יבינום אנשי השכל והלבבות,
(לו) להיות הכל שוים בדעת מציאות הבורא יתעלה.
What we are all agreed upon is that necessity forced us to ascribe physicality and to speak of Him with the attributes of His creations in order that human beings can have some way to grasp the existence of the Creator. The books of the prophets connoted Him with corporeal terms because these are closer to our mind and understanding.
(31) If they had spoken of Him in a more accurate fashion, using words and matters connoting spiritual things, we would not have understood neither the words nor the matters, and it would have been impossible for us to worship something which we do not know, since it is not possible to worship an unknown. Therefore it was necessary that the words and concepts be according to the understanding ability of the listener so that the matter will first be grasped in the listener's mind in an understandable, corporeal sense from the concrete terms. Afterwards, we will enlighten him and explain to him that all this was only metaphorical, to bring the matter close and that the true matter is too fine, too sublime, too exalted, and too remote from the ability and powers of our mind to grasp. The wise thinker will endeavor to remove the husk of the terms and their corporeality and will ascend in his mind step by step until he will reach the true intended meaning according to the power and ability of his mind to grasp.
(32) The foolish and simple person will conceive the Creator in accordance with the literal sense of the metaphor, and if he assumes the service of His Creator, and he endeavors to labor for His glory, he has in his simpleness and lack of understanding, a great valid excuse because a man is held accountable for his thoughts and deeds only according to his ability, intelligence, understanding, strength, and material means. But if the foolish is capable of learning wisdom and he neglects it - he will be held accountable for it and punished for his lacking and refraining from study.
(33) If the scriptures had employed more accurate, truer terminology, then nobody would have understood it except the wise, understanding reader and most of mankind would have been left without religion and without Torah (guidance) due to their limited intellect and weak understanding in spiritual matters. But the word which may be understood in a material sense will not damage the understanding person because he recognizes its real meaning, and it is at the same time beneficial to the simple person so that it will fix in his heart and mind that there is a Creator which it is his duty to serve.
(34) This is similar to a man who came to visit a friend who was of the wealthy class. His wealthy host felt a duty to provide his friend with a meal and also food for the animals which he brought with him. The wealthy man sent to him an abundant quantity of barley for his animals and a small quantity of food fitting for him but only enough for his need.
(35) So too, the scriptures and the books of the pious abundantly employed material analogies when referring to the attributes of the Creator according to the understanding of the masses and according to the common language which the masses converse. Therefore, when referring to this, our Rabbis said "the Torah speaks like the common language of men" (Bava Metzia 31b). And the scriptures gave few hints of spiritual matters which are intelligible only to the (few) wise and understanding men.
(36) In this way, even though all people have different views of G-d's glorious essence, nevertheless, all people are equal with regard to knowing the existence of the Creator.
אור החיים להחסיד יעב"ץ סימן ה'
וכבר נתבאר כי האנשים האלה שמחו ללא דבר בפירוש אלו הפסוקים והתועלת אשר מצאו בענין הרחקת הגשמות, תהלה לאל אין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה ברחובותינו, כי אין פתי וסכל בישראל שנשתבש בו, כי הוא כמעט מושכל ראשון ומבשרנו נחזה אלוה, כי רוחו ונפשו של אדם היא המנהנת אותו והמחייה אותו, והיא המשכלת בתורה ובמצות ומכירה את בוראה ואיננה גוף, וכ״ש המלאכים שאינם גוף ולא כח הגוף, ק״ו עד אין סוף מלך מלכי המלכים מנהיגו של עולם.
ואם ח״ו המצא ימצא פתי ועם הארץ אשר לא יצייר הדבר זה או אשה אשר השה אלוה חכמה ולא חלק לה בבינה ולא תוכל לצייר מציאות השם כי אם בעל גשם, והאשה ההיא תזהר בכל מצות השם יתברך ותחשוק בלבה אל יוצרה והמסור נפשה על תורת ה', אחרי שלא עשתה שום עבירה ולא עברה עוד, אדרבה סבלת צרות רבות ורעות, תהיה מעלתה בלי ספק אצל יוצרה יותר מאלה החכמים בעיניהם. כאשר ראית בעיניך מה שכתבתי למעלה, כי הן הנה הנשים הספרדיות באו והביאו את בעליהן למות על קדושת הש״י, והאנשים אשר היו מתפארים באלו החכמות המירו את כבודם ביום מר, וזו ראיה גדולה ועצומה שאם לא התחכמו אלא היו מן כת הפתאים, היה פתיותם מצלת אותם ושומר פתאים ה׳, אבל אחרי שלא נתפייסו להאמין בקבלה ויצאו אל החקירה, האמינו היסודות אשר בהם נחייחדנו עם חכמי האומות והפילוסופים, וכפרו כל העיקרים אשר נתבארו במופת כגון שכר ועונש ותחיית המתים או היו מסתפקים בהם, על כן לא מכרו את אדמתם נחלת העה׳׳ז על הספק, והיו מן כת המשומדים אשר אין להם תקנה:
Ohr Ha'Chaim - Chassid Yaavetz
It has already been explained that these people (Jewish Philosophers) rejoiced for no reason in the explanation of these verses, and the benefits they found in furthering the idea of corporeality.
Praise the Lord, 'there is no breach or migration, and there is no loud cry in our streets' (Psalms 144:14), for there is no fool in Israel who errs in this, for it is almost axiomatic and 'from our flesh we see the Lord' (Job 19:26). For the spirit of the person is what pleasures and enlivens them, and it is what allows him to understand Torah and Mitzvos, and it recognizes its Creator - yet it has no body. How much more so angels have no body, or powers of the body. How much more so - to the nth degree - the King of all Kings, the Leader of the world.
And if - God forbid - a fool or ignoramus can be found, who cannot imagine this thing, or a woman who 'God deprived her of wisdom, gave her no share of understanding' (Job 39:17), and cannot imagine the existence of an incorporeal God. If this woman is careful in all the Mitzvos of Blessed God, and yearns in her heart for her Creator, and sacrifices herself for God's Torah, because she did not do any transgressions and will not transgress further - on the contrary - she went through many great difficulties; she will be considered greater -without a doubt - than all those wise men in their own eyes.
As you have already seen with your eyes what I have written earlier, that they are the very ones, the Spanish women who went, and brought their husbands with them, to die for the honor of Blessed God. However, those men who exalted in these wisdoms, exchanged their honor on that bitter day.
This is a great and strong proof that if they had not been 'wise', but been of the band of fools, their foolishness would have saved them, and 'God protects fools' (Psalms 116:6). However, because they could not be convinced to believe in tradition, and instead went out to examination, to believe in the principles which the Gentile scholars and philosophers instituted, and denied the principles which were only proved miraculously, such as reward and punishment, and the Resurrection of the Dead, or they were doubtful of them; therefore they didn't sell their land - their portion in this world - for something that was doubtful. So they joined the apostates who are beyond help.
(א) על ששאלת על ענין הדורש אשר דרש ברבים שישראל היו חושבים שמרע"ה היה אלוה. כבר כתבתי לך כמה יש בסברא זו מהדופי והזיוף. אעפ"י שכתבתי שיש ללמד עליו קצת זכות שלא אמר כן אלא על ערב רב. יפה דקדקתי בלשוני שכתבתי קצת זכות. והאמת הוא שהוא קצת מן הקצת מפני שדברים אלו נקראו אצלי אגדות של דופי לא ראיתי להטריח קולמוסי בהם. כי לא לזה לבד היה ראוי להוכיח אלא לכל הדורשים הבאים מאותם המלכיות שבודים מלבם דברים להוציא המקראות מפשוטן לגמרי. ומדרשי רז"ל הקדושים מציירים צורות נכריות ובילדי נכרים יספיקו. והיה צריך להאריך בזה לעשות ממנו ספר. וידעתי כי דברי יכאיבו את מי שישנו ואת מי שאינו ולישרי להו מרייהו. ולכן בחרתי השתיקה. ולענין אם זה הדורש ראוי לעונש שדבר כנגד כבודו של מרע"ה דקי"ל כשם שנפרעין מן העובדים כך נפרעין מן הנעבדים כדאיתא באגדה בדוכתי טובא וכו'.
ולא מצאתי טעם לפוטרו מן העונש זולת מפני שהוא טועה בעיונו ותקנתו קלקלתו. ולא עדיף האי ממי שטועה באחד מעיקרי הדת מחמת עיונו הנפסד שלא נקרא בשביל זה כופר. והרי הלל היה אדם גדול וטעה באחד מעיקרי הדת שאמר אין להם משיח לישראל שכבר אכלוהו בימי חזקיהו. ומפני זה הטעות לא חשבוהו כופר ח"ו דאם לא כן איך היו אומרים שמועה משמו. והטעם מבואר כיון שאין כפירתו אלא מפני שחושב שמה שעלה בעיונו אמת ואם כן אנוס הוא ופטור. אף הכא נמי טועה בעיונו הוא ואדרבא לפי דעתו זו המשובש חושב שמעלה את מרע"ה למעלה יותר ממעלתו וחס ליה לרבן של כל הנביאים שיאמר עליו ככה. כללות הדברים תעמיד עליו עדים איך אמר שערב רב עשו את מרע"ה אלוה והוא ידע בדבר. עוד תעיד אליו משמי ותראה לו כתב זה שהפירוש אשר עשה הוא טעות מפורסם בפשטי הכתובים והוא פנים שלא כהלכה וימשך ממנו הריסה בדת אם רוצה לחזור בו מוטב ואם לאו תשלח לי קבלת העדות הזה וגודא רבה אשדי עליה כי אם היה כותב אלי הייתי מוכיחו ומכריחו ומבריחו עד חרמ"ה. אבל עדיין לא ראיתי כתבו ואין דרכי לישאל לאין דורש ומבקש. והאלהים יבקש את עלבון בחירו וכל ישראל נקיים:
שאילת יעב"ץ חלק ג סימן ט
עוד אני מדבר בענין זה ועיינתי בדברי רדב"ז (ח"ד סימן קפז) ראיתי בו דבר צריך ביאור, שכתב לפטור מן העונש אותו דורש הגדות של דופי וזה לשונו, ולא מצאתי טעם לפטרו מן העונש זולת מפני שהוא טועה בעיונו ותקנתו קלקלתו, ולא עדיף האי ממי שטועה בעקרי הדת מחמת עיונו הנפסד, שלא נקרא בשביל זה כופר. והרי הלל הוה אדם גדול וטעה באחד מעקרי הדת שאמר אין להם משיח לישראל שכבר אכלוהו בימי חזקיהו. ומפני זה הטעות לא חשבוהו כופר, דאם לא כן היאך היו אומרים שמועה מפיו, והטעם מבואר כיון שאין כפירתו אלא מפני שחושב שמה שעלה בעיונו אמת, ואם כן אנוס הוא ופטור, אף הכי נמי טועה בעיונו הוא. עד כאן דבריו, הצגתים בכאן להרים מכשול מדרך עמנו שלא יבואו קלי הדעת היוצאים חוץ לשטה לתלות בוקי סריקי בהרב, לתלות באילן גדול לפטור עצמן מן הדין שלמעלה ושלמטה, נמצא ח"ו הותרה הרצועה ללכת כל איש חוטא וסוטה אחרי שרירות לבו הרעה, באמור אנוס הוא שכך דעתו נוטה.
ובאמת דברי הרב הנ"ל נראים זרים מאד בעיני (אם אמנם נשתמשתי גם אני בלשון כזה בחלון צורי (קיא), לא נתכוונתי שם רק בבחינת ערך טעות ודמיון כוזב ויחסו אצל האמוניות והבדלו בזדון עברות המעשיות, וק"ל), וכי מה ענין רבי הלל שאמר אין משיח לישראל לכופר בעיקר הדת. לא אמר זה אלא שאין גאולת ישראל תלויה בבן אדם, כי הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו יגאלם, וכמו שפירש רש"י. ופשוט הוא ומוכרח מעצמו כי חכם מחכמי ישראל לא יניא לב בני אומתו מן הגאולה העתידה, ולא אמר שאבדה תקותם, כל שכן שלא הודיעם והשמיעם תקות תשועה אחרת שילכו וידבקו בה ח"ו, ואם היה ציור לדבר זה שיכחיש גאולת ישראל ומכזיב תוחלתם, ודאי לא היו קובעים אותו בעלי התלמוד בכלל מאמריהם בשם אחד מחכמיהם, ולא מכנים שם רבי תואר מכובד, ולא משיבים עליו בנחת כל כך, כי אז בלי ספק היו משביעים אותו קלון מכבוד וכדי בזיון, וחובתם היתה להזכירו לגנאי, ולא לשום מכשול בפני הטועים. וכי ממי באה לנו אמונת המשיח המקווה, וגואל צדק המיועד, כי אם מאבותינו רז"ל בעלי התלמוד, והם שמסרו נפשותיהם על האמונה וסבלו כל מרירות הגלות בעבורה, וכאשר אנו עושים עוד היום, ומה להם להונות את עצמן והבאים אחריהם בדבר בלתי מוסכם ביניהם, חלילה חלילה מחכמי האמת מעשות זאת, אם לא כי הושוו כולם בדעה אמיתית שבידיהם מנביאים שגאולת ישראל בטוחה, ולא יפול מדבר ה' ארצה.
אך ר' הלל בדבר זה טעה מדעתו, שמשיח בן אדם לא יהיה להם עוד שהוא כלה ומלכותו בלתי קיימת, אלא תהיה גאולתם על ידי מלך צור ישראל וגואלו חי וקיים לעד גאולה נצחית באמת. ואדרבה זהו שרצה ר' הלל לחזק ידי ישראל בגלות הארוך שלא יתייאשו בעבור זה, כי תוחלת גאולתם לא תכזב, ה' גואלם חזק הוא לא יחכו אף אם יתמהמה. זוהי היתה כוונתו הטובה מחכמה [מוחכמה?], שלא ישימו בשר זרועם, כי ה' גואלם פודם ורועם. ואע"פ כן להיותם דברי יחיד נדחו, בהיותם מתנגדים לדברי הנביאים פה אחד, אע"פ שלטובה נתכוין, ולכן לא הפגיעו בו מדת הדין כמדתם, וכמו שהיה מהראוי אלמלא נתפס במינות ח"ו, ולא יסופק בכך מי שיש לו מוח בקדקדו שאין זו דרך חכמי ישראל הנאמנים לה'.
אמונת חכמים להרא"ח ויטרברו
והעיקר הרביעי הוא שנצטוינו להאמין אמונה שלימה כי הבורא ית׳ אינו גוף וגויה, אבל הנמצא הזה האל יתעלה אדון כל הארץ הוא רוחני ממין וסוג מובדל משאר הרוחנים וכמו שהכרחנו למעלה. והשרש הזה מנאו גם הרב ז"ל בפרק ג׳ מהלכות תשובה, ובעל העקרים במאמר א׳ הביא השגת הראב״ד נגד דברי הרב וזה לשונו, אמר אברהם, אעפ״י שעיקר האמונה כן הוא המאמין היותו גוף מצד תפישתו לשונות הפסוקים והאגדות כפשטן אין ראוי לקרותו מין, ולא מסתבר לי מה דעת הראב״ד כי באמת לא תמצא מינות ואפיקורסות יותר גדול בעולם כאותו שאומר כי הקב״ה הוא גוף ובעל תמונה שהרי הדבר ידוע כי מי שהוא גוף וגויה מורכב מד׳ יסודות, ומי שהוא מורכב ומחובר יש לו סוג, ומי שיש לו סוג יש לו שטח ואורך וקו, ומי שיש לו אורך ושטח וקו אינו נצחיי וצריך שישוב להוויתו שיתפרד ויחזור למה שהיה בראשיתו, כי לא תמצא דבר בעולם מכל הנבראים שהיה נצחי וקיים לעולם מצד הרכבתו, וכך הם דברי רבותינו ז״ל בכל מקום אין למעלה לא עמידה ולא ישיבה לא עורף ולא עפוי וכמו שכתב הרב ז״ל, ומה שהליץ הראב״ד על המאמינים שהקב״ה גוף וגויה מפני שתופשין הפסוקים והאגדות כפשוטן כך הוא האמת, ומפני זה לאנשים האלו יצא הפסדן בשכרן והוא מפני שרוצים לחקור ולדרוש ענינים שאינם רשאים ולא ניתנו להם ועדין לא הגיעו אל המעלה ההוא, ומי פתי הוא שיחשוב בדעתו ויאמין שהאגדות והמדרשים על דרך הפשט נאמרו, וכן אם ישים אחד בדעתו כי באמת יש עוף שביצתו טבע ששים כרכים ודברים כאלה שהן אמורים על פי הרמז וירצה שיהיו המאמרים כפשוטן ודאי יתבלבל מדעתו ויצא לתרבות רעה כמו שאירע לאלישע אחר, או ימות מהטורח והיגיעה שלא יוכל לסבול ולא יגיע למה שהיתה תאותו וחשקתו, או יכלו ימיו מצד אחר כמו שאירע לבן עזאי, וכן לפי דעתינו כל ימי שיאמין שהקב״ה גוף ובעל תמונה מצד תפיסתו הפסוקים והאגדות כפשטן הוא קוצץ בנטיעות כי מי שלא הגיע אל המעלה ההיא לא ילמוד ולא יעיין בהם כלל, ועל זה אמר שלמה ואל תתחכם הרבה למה תשומם, ואם ירצה לקבוע עתים לתורה כמה וכמה ענינים טובים והגונים יש חוץ מאלו מענין האסור והמותר שאין בהם סכנה, וכבר צוו אותנו חכמים על הענין הזה מאד והזהירונו בו שאפילו ליחיד לא נלמוד אותו ענינים כאלה אלא א״כ היה חכם ומבין מדעתו, פי׳ שיש לו שכל מוכן ומתוקן להבין מה שמבארים ומלמדים אותו ואז מוסרים לו ראשי פרקים כמו שתמצא שם בפרק ב׳ דחגיגה וכמו שכתב הרב ז״ל, ודברי הראב״ד מן המתמיהן.
ספר הפרדס להרמ"ק שער יו"ד פ"ט
בענין סלוק הגשמיות מהפשוט אמיתי ית׳ אמר הרמב״ם בספר המדע בהל׳ תשובה פ״ג כי המאמין שהאחד הפשוט הוא גוף ובעל תמונה הוא מין, וכלל אותו בכלל המעין, והשיג עליו הראב״ד ע״ה וז״ל: ״א״א ולמה קרא לזה מין וכמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה לפי מה שראו במקראות ויותר ממה שראו בדברי אגדות המשבשות את הדעות״ ע״כ, הרי שהראב״ד ע״ה תפס עליו על שאמר כי האומר שהאלוה גוף הוא מין, ואין ראוי לחשוב שיהיה סברת הראב״ד ע״ה שלא יהיה מין כי ודאי המגשים את האלוה הוא מין.
אמנם מחלוקתם תלויה בזה שהרמב״ם לפי הנראה מלשונו סבירא ליה שהאומר שאלוה הוא בעל גשם הוא מין ואע״פ שיהיה הטעות הזה מטעם כי לא הורגל באלהיית ורדף אחר פשוטי המקראות והמדרשים ולא ירד לעמקם להבין עניינם כצורתם, ולזה השיגו הראב״ד ז״ל והכחישו ואמר שאיש כזה שבכל ענייניו עובד את האל והולך בדרכי התורה בתמימות, ומפני קוצר ידיעתו האמין בגשמות לא יקרא מין, עם שהוא בודאי טועה, מאחר שאין כוונתו להרע ח״ו, אבל המכיר את בוראו שנגלו לו שערי ההקדמות בסילוק הגשמות ואינו מודה באמת ומעיז פניו ואומר שהאלוה הוא גשם, זה ודאי יקרא מין ואפילו לסברת הראב״ד:
באר שבע שם
לפי דעתי לא יצאו דברים אלו מפה קדוש רש׳׳י אלא איזה תלמיד טועה פירש כן בגליון ונכתב בפנים, ומה שהביאו לפרש כן הוא מדנקט המשנה מן התורה דאל״כ מן התורה למה לי או ה״ל לומר הכופר בתחיית המתים דהוה משמע שאינו מודה ומאמין כלל בתחיית המתים, וטעות הוא בידו כי כמה תשובות קשות יש בדבר...ועוד שהרי כבר כתב הרב בעל ספר עקרים במאמר א׳ בפ״ב שאפילו המבין עקר מעיקרי התורה בחלוף האמת מפני שהוא טועה בעיונו לפרש הפסוקים לפי דעתו רק שאינו מתכוין להכחיש הקבלה, אין ראוי לקראו מין ולא כופר חלילה כמו ב״י האומר שהשי״ת הוא גוף מצד תפיסתו לשונות הפסוקים והמדרשים כפשוטן, וכמו קצת חכמי ישראל הראשונים האומרים שהיה סדר זמנים קודם לכן כאלו יאמרו שאין התורה מכרחת להאמין שהזמן מחודש, וכן רבי אליעזר הגדול במה שאמר בפרקיו שמים מהיכן נבראו והארץ מהיכן נבראת כו׳, שכונתו לומר שאין מהכרח התורה להאמין שנברא העילם יש מאין אלא יש מיש אבל לא שיהיה דעתו חלילה להכחיש הקבלה שנברא העולם יש מאין עכ״ל. ואם כן ה"ה מי שמודה ומאמין על פי הקבלה בתחית המתים אע״פ שהוא אומר דלא רמיזא באורייחא אין ראוי לקראו כופר חלילה ויש לו חלק לעוה״ב. ותדע שהרי הרב בעל ספר עקרים במאמר רביעי פרק ל״ה כתב דלא רמיזא באורייתא תחית המתים רק על צד הקבלה בלבד אנו מחוייבין להאמין בתחית המתים, על כן אומר אני שלא יצאו דברים אלו מפה קדוש רש״י אלא איזה תלמיד טועה פירש כן.