אָז תָּבֹאנָה שְׁתַּיִם נָשִׁים זֹנוֹת
עיון בסיפור משפט שלמה מנקודת הראות של הנשים המופיעות בו
וַיִּקַץ שְׁלֹמֹה וְהִנֵּה חֲלוֹם וַיָּבוֹא יְרוּשָׁלִַם וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי אֲרוֹן בְּרִית־אֲדֹנָי וַיַּעַל עֹלוֹת וַיַּעַשׂ שְׁלָמִים וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה לְכָל־עֲבָדָיו׃ (פ) אָז תָּבֹאנָה שְׁתַּיִם נָשִׁים זֹנוֹת אֶל־הַמֶּלֶךְ וַתַּעֲמֹדְנָה לְפָנָיו׃ וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הָאַחַת בִּי אֲדֹנִי אֲנִי וְהָאִשָּׁה הַזֹּאת יֹשְׁבֹת בְּבַיִת אֶחָד וָאֵלֵד עִמָּהּ בַּבָּיִת׃ וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לְלִדְתִּי וַתֵּלֶד גַּם־הָאִשָּׁה הַזֹּאת וַאֲנַחְנוּ יַחְדָּו אֵין־זָר אִתָּנוּ בַּבַּיִת זוּלָתִי שְׁתַּיִם־אֲנַחְנוּ בַּבָּיִת׃ וַיָּמָת בֶּן־הָאִשָּׁה הַזֹּאת לָיְלָה אֲשֶׁר שָׁכְבָה עָלָיו׃ וַתָּקָם בְּתוֹךְ הַלַּיְלָה וַתִּקַּח אֶת־בְּנִי מֵאֶצְלִי וַאֲמָתְךָ יְשֵׁנָה וַתַּשְׁכִּיבֵהוּ בְּחֵיקָהּ וְאֶת־בְּנָהּ הַמֵּת הִשְׁכִּיבָה בְחֵיקִי׃ וָאָקֻם בַּבֹּקֶר לְהֵינִיק אֶת־בְּנִי וְהִנֵּה־מֵת וָאֶתְבּוֹנֵן אֵלָיו בַּבֹּקֶר וְהִנֵּה לֹא־הָיָה בְנִי אֲשֶׁר יָלָדְתִּי׃ וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הָאַחֶרֶת לֹא כִי בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי וַתְּדַבֵּרְנָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ׃ וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ זֹאת אֹמֶרֶת זֶה־בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי׃ (פ) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ קְחוּ לִי־חָרֶב וַיָּבִאוּ הַחֶרֶב לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ׃ וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ גִּזְרוּ אֶת־הַיֶּלֶד הַחַי לִשְׁנָיִם וּתְנוּ אֶת־הַחֲצִי לְאַחַת וְאֶת־הַחֲצִי לְאֶחָת׃ וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֲשֶׁר־בְּנָהּ הַחַי אֶל־הַמֶּלֶךְ כִּי־נִכְמְרוּ רַחֲמֶיהָ עַל־בְּנָהּ וַתֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי תְּנוּ־לָהּ אֶת־הַיָּלוּד הַחַי וְהָמֵת אַל־תְּמִיתֻהוּ וְזֹאת אֹמֶרֶת גַּם־לִי גַם־לָךְ לֹא יִהְיֶה גְּזֹרוּ׃ וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר תְּנוּ־לָהּ אֶת־הַיָּלוּד הַחַי וְהָמֵת לֹא תְמִיתֻהוּ הִיא אִמּוֹ׃ וַיִּשְׁמְעוּ כָל־יִשְׂרָאֵל אֶת־הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר שָׁפַט הַמֶּלֶךְ וַיִּרְאוּ מִפְּנֵי הַמֶּלֶךְ כִּי רָאוּ כִּי־חָכְמַת אֱלֹהִים בְּקִרְבּוֹ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט׃
Then Solomon awoke: it was a dream! He went to Jerusalem, stood before the Ark of the Covenant of the Lord, and sacrificed burnt offerings and presented offerings of well-being; and he made a banquet for all his courtiers. Later two prostitutes came to the king and stood before him. The first woman said, “Please, my lord! This woman and I live in the same house; and I gave birth to a child while she was in the house. On the third day after I was delivered, this woman also gave birth to a child. We were alone; there was no one else with us in the house, just the two of us in the house. During the night this woman’s child died, because she lay on it. She arose in the night and took my son from my side while your maidservant was asleep, and laid him in her bosom; and she laid her dead son in my bosom. When I arose in the morning to nurse my son, there he was, dead; but when I looked at him closely in the morning, it was not the son I had borne.” The other woman spoke up, “No, the live one is my son, and the dead one is yours!” But the first insisted, “No, the dead boy is yours; mine is the live one!” And they went on arguing before the king. The king said, “One says, ‘This is my son, the live one, and the dead one is yours’; and the other says, ‘No, the dead boy is yours, mine is the live one.’ So the king gave the order, “Fetch me a sword.” A sword was brought before the king, and the king said, “Cut the live child in two, and give half to one and half to the other.” But the woman whose son was the live one pleaded with the king, for she was overcome with compassion for her son. “Please, my lord,” she cried, “give her the live child; only don’t kill it!” The other insisted, “It shall be neither yours nor mine; cut it in two!” Then the king spoke up. “Give the live child to her,” he said, “and do not put it to death; she is its mother.” When all Israel heard the decision that the king had rendered, they stood in awe of the king; for they saw that he possessed divine wisdom to execute justice.
אִי־לָךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ נָעַר וְשָׂרַיִךְ בַּבֹּקֶר יֹאכֵלוּ׃ אַשְׁרֵיךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ בֶּן־חוֹרִים וְשָׂרַיִךְ בָּעֵת יֹאכֵלוּ בִּגְבוּרָה וְלֹא בַשְּׁתִי׃
Alas for you, O land whose king is a lackey and whose ministers dine in the morning! Happy are you, O land whose king is a master and whose ministers dine at the proper time—with restraint, not with guzzling!
אִי לָךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ נָעַר, כְּתִיב (מלכים א ג, טז): אָז תָּבֹאנָה שְׁתַּיִם נָשִׁים זֹנוֹת, מִי הָיוּ?
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר רוּחוֹת הָיוּ, וְרַבָּנָן אָמְרֵי יְבָמוֹת הָיוּ. רַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר זוֹנוֹת מַמָּשׁ הָיוּ, וְהוֹצִיא דִינָן בְּלֹא עֵדִים וְהַתְרָאָה. ...
רַבִּי פִּנְחָס וְרַבִּי יִרְמְיָה בְּשֵׁם רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא וְרַבִּי בֵּיבַי וּמְטוֹ בָּהּ מִשְׁמֵיהּ דְּרַבִּי פְּדָת סֵדֶר הַדִּין כָּךְ הוּא: הַדַּיָּן יוֹשֵׁב, וְהַנִּדּוֹנִין עוֹמְדִין, וְהַסַּרְסוּר מַכְרִיעַ בֵּינֵיהֶם. הַתּוֹבֵעַ תּוֹבֵע, וְהַנִּתְבָּע מֵשִׁיב, וְהַדַּיָּן מַכְרִיעַ בֵּינֵיהֶן. אָמַר רַבִּי סִימוֹן מִכָּאן שֶׁצָּרִיךְ הַדַּיָּן לִשְׁנוֹת טַעֲנוֹתֵיהֶם מִן הָדֵין קְרָיָיה, זֹאת אֹמֶרֶת זֶה בְּנִי הַחַי וְזֹאת אֹמֶרֶת וגו' וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ קְחוּ לִי חָרֶב וגו' וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ גִּזְרוּ אֶת הַיֶּלֶד הַחַי וגו' וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֲשֶׁר בְּנָהּ הַחַי וגו'.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אָמַר רַבִּי אִלְעָאי אִלּוּ הָיִיתִי שָׁם, פּוֹקְרִין הָיִיתִי כּוֹרֵךְ עַל צַוָּארוֹ, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר קְחוּ לִי חָרֶב, אִלּוּלֵי שֶׁנִּתְמַלֵּאת עָלָיו רַחֲמִים כְּבָר נֶהֱרַג, וְעַל אוֹתָהּ שָׁעָה הוּא אוֹמֵר: אִי לָךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ נָעַר.
... צָפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁעָתִיד דִּין זֶה לִהְיוֹת, לֹא עָשָׂה, אֶלָּא אָמַר: תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד הַחַי וְהָמֵת לֹא תְמִיתֻהוּ. עַל אוֹתָהּ שָׁעָה אוֹמֵר: אַשְׁרֵיךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ בֶּן חוֹרִים וְשָׂרַיִךְ בָּעֵת יֹאכֵלוּ, בְּעִתּוֹ שֶׁל עוֹלָם הַבָּא, וְלֹא בַשְּׁתִי, בִּגְבוּרָתוֹ וְלֹא בִּתְשִׁישׁוֹ, וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד, וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ צוֹוַחַת וְאוֹמֶרֶת: הִיא אִמּוֹ וַדַּאי.
אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, בִּשְׁלשָׁה מְקוֹמוֹת צוֹוַחַת מִדַּת הַדִּין, בְּבֵית דִּינוֹ שֶׁל שֵׁם, וּבֵית דִּינוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל, וּבֵית דִּינוֹ שֶׁל שְׁלֹמֹה. בְּבֵית דִּינוֹ שֶׁל שֵׁם מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית לח, כו): וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי, וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ צוֹוַחַת וְאוֹמֶרֶת: מִמֶּנִּי הָיוּ כָּל הַדְּבָרִים. בְּבֵית דִּינוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א יב, ג): הִנְנִי עֲנוּ בִי נֶגֶד ה' וגו' וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם עֵד ה' בָּכֶם וְעֵד מְשִׁיחוֹ, וַיֹּאמְרוּ עֵד אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא וַיֹּאמֶר עֵד, מִי אָמַר עֵד, רוּחַ הַקֹּדֶשׁ אוֹמֶרֶת, אַתֶּם מְעִידִים עַל הַגָּלוּי וַאֲנִי אָעִיד עַל הַנִּסְתָּרִים. בְּבֵית דִּינוֹ שֶׁל שְׁלֹמֹה מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א ג, כז): וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד וגו', וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ אוֹמֶרֶת: הִיא אִמּוֹ, וַדַּאי.
דָּבָר אַחֵר, אִי לָךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ נָעַר, אֵלּוּ מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל. אַשְׁרֵיךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ בֶּן חוֹרִים, אֵלּוּ מַלְכֵי יְהוּדָה. וְשָׂרַיִךְ בַּבֹּקֶר יֹאכֵלוּ, אֵלּוּ מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל. וְשָׂרַיִךְ בָּעֵת יֹאכֵלוּ, אֵלּוּ מַלְכֵי יְהוּדָה.
מה מרמז הדרשן בקהלת רבה על משפט שלמה?
איך משתנה הסיפור אם הנשים הן יבמות?
בבית דינו של שלמה דכתיב (מלכים א ג, כז) ויען המלך ויאמר תנו לה את הילד החי והמת לא תמיתוהו (כי) היא אמו מנא ידע דלמא איערומא מיערמא יצאת בת קול ואמרה היא אמו
This occurred in the court of Solomon, when the Divine Spirit appeared in the dispute between two prostitutes over who was the mother of the surviving child, as it is written: “And the king answered and said: Give her the living child, and do not slay him; she is his mother” (I Kings 3:27). How did Solomon know that she was the mother? Perhaps she was devious and was not the mother of the surviving child at all. Rather, a Divine Voice emerged and said: She is his mother.
בבית דינו של שלמה הופיעה רוח הקודש, במשפט שתי הנשים הזונות אודות הבן החי — דכתיב [שנאמר] "ויען המלך ויאמר תנו לה את הילד החי והמת לא תמיתהו (כי) היא אמו" (מלכים א ג, כז), ויש לשאול: מנא [מנין] ידע? דלמא איערומא מיערמא [שמא היא הערימה] בכך, ואין היא באמת אמו של הילד החי? אלא יצאת בת קול ואמרה: היא אמו.
מה מוסיפה לנו הקביעה האמוראית לגבי בת הקול?
היא אמו. כיון שמרחמת עליו ובדרבותינו ז"ל יצתה בת קול ואמרה היא אמו:
לעשות משפט. לפיכך יראו מפניו לעשות דבר רע ואפילו בסתר כי ראו כי ברוב חכמתו יוציא לאור משפט כמו שנעשה בזה המשפט:
האם אין מתח בין שתי הפרשנויות האלה של ר' דוד קמחי? מה הוא אומר על יכולתו של שופט אנושי לדעת את האמת?
שאלות:
מה מוסיף לנו התואר "זונות"? מדוע לא מדובר עליהן כעל "אמהות"?
מדוע נבחר דווקא הסיפור הזה כדי להמחיש את יכולת השיפוט של המלך?
מה העמדה הרגשית של האם שבנה מת לאחר שמעכה אותו בשנתה?
מה מלמד אותנו הסיפור על אמהות?
איך מתקשרת ההפטרה הזאת לפרשת מקץ?
מה מוסיפה לנו ההשוואה בין יוסף לשלמה?