במה שאם און בידך עדיין הרחיקהו במה שתעשה הפכו שהוא תת בידך צדקה והלוות לעני באופן שאך רחוק יהיה עשות בידך און כי הלא תפשת הקצה האחר וכן תשוב מכל עולה שהיית עושה עד כה או שוכני אהליך וזהו ואל תשכן באהליך עולה כענין משתאות בניו והמתיק לשונו באומרו אל תשכן שאינו צודק רק בבעל חי השוכן אתו אך כוון לומר כי בעולה שיפעל איש נעשה כח טומאה השוכן אתו ועולה ומקטרגו וכאשר לא סר מרעתו דבק בידו הפועלת וכאשר ישוב מרעתו לבלתי עשות יוסר מידו אך אם עדיין לא שב וטהר ביתו מאותו עון אותו הכח שוכן בביתו מקוה עד עת מצוא מקום להחטיאו בו כאשר בתחלה ועל זה אמר אל תשכן באהליך עולה כי שם העולה הוא שם הטומאה הנעשית בה כנודע:
רבא אמר: דכולי עלמא [לדעת הכל] מודה בשטר שכתבו — שצריך לקיימו, והכא [וכאן] בשאלה אם כותבין שובר קמיפלגי [חלוקים הם]; התנא קמא סבר [הראשון סבור]: כותבין שובר (קבלה) על שטר שנפרע. וכיון שמחזיק הלווה את השובר יכול המלווה להחזיק בשטר. ויש לו ערך, לפחות לצורך הנייר שבו. ור' יהודה סבר [סבור]: אין כותבין שובר, וצריך המלווה להחזיר את השטר מיד ללווה, ואף הלווה מעונין להשמידו ואין לו אם כן כל סיבה להחזיקו. רב אשי אמר: מפני שצריך הלווה לשטר הפרוע להראותו לבעל חוב שני, דאמר ליה [שאומר לו]: חזי, גברא דפרע אנא [ראה, אדם שפורע חובותיו אני].