מאי שנא הפרשת חלה שיכול לקיים מצותו על ידי שליח מכל המצות תפילין וציצית סוכה ולולב ואכילת מצה? ושמא שחיטה והפרשת חלה אין מצוותן אלא…לתקן העיסה וליתן חלה לכהן. וכן שישחט הנשחט וכן קידושין עיקר המצוה שתהא לו אשה מקודשת.
What distinguishes separating challa, where one can fulfill his mitzva via an agent, from all the [other] mitzvot: tefillin and tzitzit, sukka and lulav, and eating matza? Perhaps the mitzvot of ritual slaughter and separating challa are only to rectify the dough and to give challa to the kohen. So, too, that the animal be slaughtered. So, too, [with] kiddushin, the essence of the mitzva is that he should have a woman betrothed [to him]….
הוא אומר ברוך הבא והן אומרים בשם ה' מכאן לשומע כעונה... אר"ש [אמר רבי שמעון] בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: מנין לשומע כעונה - דכתיב (מלכים ב כג, טז) את (הדברים) אשר קרא (יאשיהו), וכי יאשיהו קראן? והלא שפן קראן, דכתיב ויקראהו שפן (את כל הדברים האלה) לפני המלך אלא מכאן לשומע כעונה
He [the chazan] says [during hallel] “baruch ha-ba” and they [the congregation] say “be-shem Hashem” [the continuation of the verse]. From here [we learn] that shomei’a ke-oneh [one who hears is like one who speaks]… Rabbi Shimon ben Pazi said in the name of Rabbi Yehoshua ben Levi, who said in the name of Bar Kappara: From where [do we derive] shomei’a ke-oneh – as it is written: “[all the words of the scroll] that [the king of Yehuda] recited,” and did Yoshiyahu recite them? Didn’t Shafan recite them, as it is written: “and Shafan recited it (all these words) before the king”? Rather, from here [we derive] shomei’a ke-oneh.
הוא אומר ברוך הבא והם אומרים בשם ה' - ... אם שמע וכיון לבו לשמוע אף על פי שלא ענה - יצא.
If he heard with intention to hear, even though he did not respond, he has discharged his obligation.
(יא) כָּל הַשּׁוֹמֵעַ בְּרָכָה מִן הַבְּרָכוֹת מִתְּחִלָּתָהּ וְעַד סוֹפָהּ וְנִתְכַּוֵּן לָצֵאת בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ יָצָא וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָנָה אָמֵן... וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הַמְבָרֵךְ חַיָּב בְּאוֹתָהּ בְּרָכָה. הָיָה הַמְבָרֵךְ חַיָּב מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וְהָעוֹנֶה חַיָּב מִן הַתּוֹרָה לֹא יָצַא יְדֵי חוֹבָתוֹ עַד שֶׁיַּעֲנֶה אוֹ עַד שֶׁיִּשְׁמַע מִמִּי שֶׁהוּא חַיָּב בָּהּ מִן הַתּוֹרָה כָּמוֹהוּ:
Whoever hears a beracha from among the berachot from beginning to end and intends to discharge his obligation by [hearing] it has discharged his obligation, even though he did not respond amen…This applies when the one reciting the beracha is obligated in that same beracha. If the person reciting the beracha is obligated rabbinically and the responder is obligated on a Torah level, he has not discharged his obligation until he recites it himself or until he hears it from someone who is obligated on a Torah level, as he is.
זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁאֵינוֹ מְחֻיָּב בַּדָּבָר, אֵינוֹ מוֹצִיא אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן:
This is the rule: whoever is not obligated in a matter does not discharge the masses of their obligation.
אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא דְאוֹרָיְיתָא, אָתֵי דְּאוֹרָיְיתָא וּמַפֵּיק דְּאוֹרָיְיתָא. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ דְּרַבָּנַן, הָוֵי ״שֶׁאֵינוֹ מְחוּיָּיב בַּדָּבָר״, וְכׇל שֶׁאֵינוֹ מְחוּיָּיב בַּדָּבָר אֵינוֹ מוֹצִיא אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן...
If you say it [a woman’s obligation in birkat hamazon] is on a Torah level, the Torah-level obligation discharges the Torah-level obligation. But if you say it’s on a rabbinic level, that is a case of one who is not obligated [on the same level] in the matter. ‘And one who is not obligated in the matter cannot discharge the masses’ obligation.’
אמר רב יוסף: מצוה בו יותר מבשלוחו
Rav Yosef said: A mitzva is more for him [to do it himself] than for his agent.
(כ) עשרה שהיו עושין עשר מצות כל א' [ואחד] מברך לעצמו היו עושין כולן מצוה אחת אחד מברך לכולן
Ten [people] who were performing ten mitzvot, each and every one recites a beracha for himself. If they were all performing a single mitzva, one [person] recites a beracha for everyone.
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֶחָד מְבָרֵךְ לְכוּלָּן — מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּרׇב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ״ (משלי יד:כח).
Beit Hillel say: One person recites a beracha for everyone, since it is said, “Be-rov am hadrat melech” (in the multitude of people is the glory of the King) (Mishlei 14:28).
הוא אומר ברוך הבא והם אומרים בשם ה' - מכאן נלמד לשאינו יודע לא לקרות ולא לענות, אם שמע וכיון לבו לשמוע אף על פי שלא ענה - יצא.
He [the chazan] says [during hallel] “baruch ha-ba” and they [the congregation] say “be-shem Hashem” - We learn from here that one who does not know how to recite or how to respond, if he heard with intention to hear, even though he did not respond, he has discharged his obligation.
רבי אומר: להודיע שבחן של ישראל, שכשעמדו כולן על הר סיני לקבל התורה – השוו כלם לב אחד לקבל מלכות שמים בשמחה. ולא עוד, אלא שממשכנין זה על זה.
Rabbi [Yehuda Ha-nasi] says: To make known the praise of Israel, that when they all stood at Har Sinai to receive the Torah, they all became like one heart to receive God’s Kingship in joy, and moreover, they mortgaged themselves [i.e., made themselves guarantors] to each other.
תני אהבה בריה דר' זירא: כל הברכות כולןת אע"פ [=אף על פי] שיצא - מוציא
Ahava son of Rabbi Zeira taught: All of the berachot, even though a person has already discharged his [own] obligation, he can discharge another’s obligation.
תני אהבה בריה דר׳ זירא וכו'. פי׳ כל ברכות המצות אע״פ [=אף על פי] שיצא מוציא שאע״פ [=שאף על פי] שהמצות מוטלות על כל א׳ הרי כל ישראל ערבין זה לזה וכולם כגוף א׳ וכערב הפורע חוב חבירו
All berachot of mitzvot, even though one has discharged his obligation, one can discharge another’s obligation. For even though the mitzvot are incumbent upon each person, all of Israel are guarantors for each other and they are all like one body, and like a guarantor paying off the debt of his fellow.
איש ואשה יכולין להוציא זא”ז [=זה את זה] בכל גווני ויש מי שרוצה לומר דאשה אינה בכלל ערבות [דגמ”ר = דגול מרבבה] ודבר תמוה הוא
A man and a woman can discharge each other’s obligations in all cases. There are those who wish to say that a woman is not included in areivut [Dagul Mi-rvava] and this is an astonishing thing.
(י) כָּל הַבְּרָכוֹת כֻּלָּן אַף עַל פִּי שֶׁבֵּרֵךְ וְיָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ מֻתָּר לוֹ לְבָרֵךְ לַאֲחֵרִים שֶׁלֹּא יָצְאוּ יְדֵי חוֹבָתָן כְּדֵי לְהוֹצִיאָן. חוּץ מִבִּרְכַּת הַהֲנָיָה שֶׁאֵין בָּהּ מִצְוָה שֶׁאֵינוֹ מְבָרֵךְ לַאֲחֵרִים אֶלָּא אִם כֵּן נֶהֱנָה עִמָּהֶן. אֲבָל בִּרְכַּת הַהֲנָיָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מִצְוָה כְּגוֹן אֲכִילַת מַצָּה בְּלֵילֵי הַפְּסָחִים וְקִדּוּשׁ הַיּוֹם הֲרֵי זֶה מְבָרֵךְ לַאֲחֵרִים וְאוֹכְלִין וְשׁוֹתִים אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל עִמָּהֶן:
(10) Blessings, even when they have already been recited by a person in fulfillment of his obligation, may be said by him, a second time, on behalf of others who have not said them, so as to free them of their obligation. Blessings recited on partaking of refreshments, when this is not a religious duty, form an exception. A person may only recite the blessings on behalf of others, when he also partakes of the refreshment. But when the refreshment is also a religious duty, as, for instance, eating unleavened bread on the first nights of Passover, eating bread or drinking wine at the inauguration of Sabbath and Festival, a person may recite the blessings for others who eat and drink, without having to join them.