(א) פרשה שנים עשר במה שעשו ישראל לאנשי יבש גלעד על שלא באו למלחמה, ואיך נתנו נשים לבני בנימן מבנות יבש גלעד ומן הבתולות אשר חטפו להם מבנות שילה. תחלת הפרשה ואיש ישראל נשבע במצפה וגו', עד סוף הספר, והנה שאלתי בפרשה הזאת שש שאלות:
1. (ב) השאלה הראשונה למה נשבעו בני ישראל אחרי כל הרעה אשר עשו בשבט בנימן שלא יתן איש בתו לבני שבטו שהיו השש מאות איש אשר נמלטו בסלע הרמון? ואם בני ישראל היו כבר מתנחמים ומתחרטים ממה שעשו, כמו שאמר בפסוק הנמשך ויבא העם ביתאל וישבו שם עד הערב וגו' ויאמרו למה ה' אלקי ישראל היתה זאת בישראל להפקד היום שבט בישראל (וזה בבכי ומספד גדול) איך הוסיפו על חטאתם פשע להשבע שלא יתנו נשים לנמלטים מהם?
2. השאלה השנית במה שהחרימו אנשי יבש גלעד לפי שלא באו למלחמת הגבעה, ואם היו ישראל כבר מתחרטים מאשר עשו בבני בנימן מכת חרב והרג ואבדן והיו בוכים על זה בכיה רבה, איך הוסיפו לחטוא בהחרימם כל בני יבש גלעד על אשר לא עלו לאותה המלחמה? ומי יתן ולא עלה שם איש מבני ישראל שהיה מוטב מעלותם כמו שנזכר:
3. (ג) השאלה השלישית אם היתה השבועה לאשר לא יעלה אל ה' המצפה שיומת, והיו העולים אנשי מלחמה לא נשים ולא טף. כמו שזכר שבא מישראל ארבע מאות איש שולף חרב, היה ראוי שיומתו ביבש גלעד האנשים לבד אשר לא עלו שם, ויקשה א"כ מאד למה צוו את בני החיל שיכו את אנשי גלעד לפי חרב והנשים והטף? ושלא ימלט מהם כי אם הבתולות, והנה באמת הנשים והטף פטורים היו מהמלחמה, ואם נאמר שהיתה השבועה כוללת לכלם, אם כן למה נמלטו הבתולות שעברו גם כן על השבועה, ואם עשו בה התרה באותו חלק איך לא התירוה בכל?
4. השאלה הרביעית מה ראו ישראל להשתדל לתת נשים לבני בנימן הנמלטים? אם נאמר שנתחרטו אחר שהחרימו אותו השבט, אם כן יקשה למה נשבעו שלא יתנו להם נשים אחר החרימם אותם? ואם היה רצונם לתת להם נשים, למה נשבעו שלא יתנום? וגם יקשה איך נתנו להם בנות יבש גלעד? והנה הם היו מכלל השבועה שכלם היו בני ישראל ועברו אם כן על השבועה:
5. (ד) השאלה החמשית בסדר הפסוקים שבאו בענין יבש גלעד מבולבלים מאד, כי אמר בתחלת זאת הפרשה ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן את בתו וגומ'. והפסוק הזה ידבר בענין נשותיהם, אחר כך אמר ויבא העם ביתאל וגו', ויאמרו למה ה' וגו', ויהי ממחרת וגו', והפסוקים האלה ידברו איך נתחרטו ישראל ממה שעשו בבני בנימן, אחר כך אמר מי אשר לא עלה בקהל מכל שבטי ישראל וגו', וזה ידבר מענין יבש גלעד שלא באו בתוך הקהל, אחר כך חזר הדבר ממה שנתחרטו מבני בנימין, באמרו וינחמו בני ישראל אל בנימן וגו', מה נעשה וגו', וחזר לדבר על אנשי יבש גלעד שלא באו למלחמה, ויאמרו מי אחד משבטי ישראל אשר לא עלה וגו', ואחר כך זכר פעם אחרת והעם ניחם לבנימן, ולמה לא זכר יחד כל ענין יבש גלעד וענין החרטה על בני בנימן בפני עצמו?
6.השאלה הששית במה שאמר בסוף הספר בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה, וההודעה הזאת אין בה צורך כלל, כי כבר נאמר פעמים רבות שבימים ההם לא היה מלך בישראל, וגם בתחלת הספור הזה מענין פלגש בגבעה אמר ויהי בימים ההם ומלך אין בישראל ויהי איש לוי וגומ', ומה לנו להזכירו פעם אחרת?
והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות כולם:
(ה) ואיש ישראל נשבע במצפה וגו'. הנה השבועה הזאת שזכר שעשו בני ישראל איש ממנו לא יתן בתו לבנימן לאשה אין ראוי שתחשוב שעשו אותה אחרי המלחמות, כמו שיורו עליו סדר הפסוקים, אבל עשו אותה השבועה כאשר נתקבצו במצפה לפני ה' קודם שיבואו למלחמה הגבעתה עם בני בנימן שם כאשר שאלו איכה היתה הרעה הזאת, ושהאיש הלוי הגיד להם הענין כלו, והם שלחו מלאכים לבני בנימן לאמר תנו האנשי' בני בליעל ונמיתם, וראו שבני בנימן לא אבו לשמוע לדבריהם הטובים ושעוד התאמצו להלחם עם ישראל, אז נשבעו יראי ה' בני ישראל כלם איש ממנו לא יתן את בתו לבנימן לאשה, רוצה לומר אחרי שבני הגבעה עשו הנבלה הזאת ואחיהם בני בנימן לא יסרו אותם ולא שמעו לדברינו (שיודו בזה שאין הדבר נמאס בעיניהם) אין ראוי אם כן שיתן אדם אליהם אשה, כי הם רעים וחטאים לה' מאד, ומפני זה אחרי שהשלים כאן ספורי המלחמות אשר עשו ישראל בבנימן בהמשך ודבוק ראוי, ראה לספר איך נתנו נשים לשש מאות איש אשר נמלטו מבנימן בסלע רמון, והקדים להודיע שבהיות ישראל במצפה לפני ה' (והיה זה קודם המלחמות) כלם נשבעו שלא יתנו מבנותיהם לנשים לבני בנימן, כדי לספר אחריו איך נתנו להם נשים, האם עברו ישראל על שבועתם? או איך היה הדבר הזה. וכדי להודיע שהיתה השבועה הזאת קודם המלחמות, אמר הכתוב ואיש ישראל נשבע במצפה, כי בהיותם במצפה לפני ה' אז נשבעו זה לא אחרי המלחמות, עם היות שנזכר בכאן אחריהם מהסבה שזכרתי, והותרה בזה השאלה הראשונה:
(א) וזכר שעתה אחרי המלחמות בא העם ביתאל, שהוא שילה אשר שם המשכן וארון האלקים שהיה שם בית האל יתברך, וישבו שם עד הערב בצום ובכי ומספד, (ג) ויאמרו למה ה' אלהי ישראל היתה זאת בישראל להפקד היום מישראל שבט אחד. ואחשוב במאמר הזה שישראל נתרעמו משני דברים. האחד מארבעים אלף שנפלו מהם, ועל זה אמרו למה ה' אלהי ישראל היתה זאת בישראל, שהיא המגפה שהיה בהם שנפלו מהם ארבעים אלף איש בשני הפעמי' הראשונים. והשני הוא אומרו להפקד מישראל שבט אחד, ר"ל אם היתה המגפה אשר נפלה בעדת ישראל בהלחמם עם האויבים בלכדם עיר מבצר מהם ובית מקדש מלך החרשתי, אבל קבלנו נזק גדול כדי להגיע לתכלית מגונה והוא להחרים שבט אחד מישראל, הנה אם כן מה שקודם התכלית והתכלית שניהם רע ומר עלינו. (א) וזכר שביום המחרת השכימו ובנו שם מזבח והעלו עולות ושלמים, רוצה לומר שבנו שם בשילה מזבח חדש והעלו עולות לה' על אשר נתן בנימן בידיהם, והעלו עוד שלמים לשום שלום בינם לאביהם שבשמים, כי ראו כי נגעה אליהם הרעה במלחמות ההם בסבת העון אשר היה בקרבם, ולזה הוצרכו לשלמים בכל אלה הפעמים שהעלום. לא לתת תודה על שנצלו מידי בני בנימן כמו שחשב הרמב"ן, כי ידעו והכירו שהאל ית' הענישם בשתי הפעמים הראשונים, כי כפי הטבע היה הראוי שינצחו ארבע מאות אלף איש מישראל לעשרים וששה אלף מבני בנימן: (א) ויאמרו בני ישראל וגו'. זכר שאמרו בני ישראל (אחרי אכלם בשילה ואחרי שתם) מי אשר לא עלה בקהל מכל שבטי ישראל אל ה', וספר שעשו החקירה ההיא לפי שהיתה שבועה גדולה ביניהם שאשר לא יעלה אל ה' המצפה מות יומת. והתבונן אמרו אל ה' המצפה ולא אמרו אל הגבעה למלחמה, לפי שיראה שכאשר עלו ישראל והתקבצו המצפה שלחו לקרוא לכל העם לומר שיעלו שמה לפני ה' לראות מי האיש החוטא מהם ויבערו הרעה מקרבם כמו שזכרתי, ואמרו זה להודיע הסיבה אשר מפניה היה ראוי שיומתו יבש גלעד, ר"ל כי אם היתה כרוזא קול בחיל שיעלו למלחמה לא היה מהזרות אם אנשים ביראתם ופחדם מהמלחמה יתחבאו ולא יבואו שמה, אבל לא היה המאמר והקריאה כי אם שיעלו אל ה' המצפה, ומפני זה היה הפשע והחטא יותר גדול מהם יען לא באו לפני ה', והנה חששו לזה אחרי המלחמות לארבעה סבות: האחת מפני השבועה, וחשבו שנדר או שבועה שנעשה ברבים אין לו היתר, והיתה הסבה בזה לפי שבימים ההם אין מלך ולא שופט בישראל, שאם היה שם הוא היה המחרים והמנדה והוא היה מתיר החרמות והשבועות על דעת כלם, אבל עתה הם קבלו חרמותיהם במעמד אחד והיו צריכין מנין אחר כדי להתירו ולא נמצא, כי רבים מהם מתו במלחמות והשבועות היו קודם לכן לכך הוצרכו לקיימם, וכמו שהוסיפו קצת מחכמינו (כתובות פ"ז ע"ה ע"א) מדבר הגבעונים שלא הכום בעבור שנשבעו להם ברבים. השנית שעשו זה בדרך גדר וסייג, כ"א יקרה עוד כדבר הזה שישלחו ישראל לקרוא לכל איש המלחמה שיתקבצו במקום אחד שלא יעצור כח עיר אחת להפרד מן הצבור ולהפר השבועה, כי אם יהיה כן יעשו כלם כזה פעמים רבות אחרות ואולי בעת צרה ומלחמה כשלא יבואו יהיה זה סבה לשיכשל ישראל לפני אויביהם, לכן ראו ליסר ביסורים קשים העיר אשר לא תבוא לקהל ונפרדה מאחיה בני ישראל, באופן שכל ישראל ישמעו ויראו ולא יהיו נפרדים מן הצבור פעם אחרת, ולכן לא התירו השבועה אף שיוכלו להתירו מן הדין, לפי שכל טוב ישראל והשארותם נתלה בהתאחדם יחד, וכמאמר הנביא (הושע ד' י"ז) חבור עצבים אפרים הנח לו. והסבה השלישית היא, כי מאשר היו ישראל במחשבה מאין יתנו נשים לנמלטי' משבט בנימן, והיתה שבועתם כל אשר נאספו במצפה שאיש ממנו לא יתן את בתו לבנימן לאשה, הוצרכו לחקור מי אשר לא עלה בקהל ה' ולא בא אל המצפה ולא נכלל בשבועה שנעשתה שמה. כדי שתוכלו בנותיו להנשא לבני בנימן והסבה הרביעית היא, כי מאשר ראו בני ישראל שנמשך ביניהם רעה רבה, אם באשר נפלו מהם במלחמה ואם בהחרימם שבט בנימן, חרה אפם למה יבש גלעד לא הלכו שם ולא נפל א"כ מהם איש, ולפי שלא יתפארו לאמר חטא ישראל במה שעשה ואנחנו נקיים, כי לפי שלא עלינו שם לא נגפנו לפני בני בנימן ולא שחתנו בהם, לכן (לפי שלא יתפאר יבש גלעד על כל ישראל) אמרו להחרימם כפי השבועה ולהענישם כפי הדין, כי לא באו לעזרת ה' בגבורים. והנה ארבעת הסבות האלה נזכרו בכתוב, אם הראשונה באמרו כי השבועה הגדולה היתה וגו', ואם השנית לאשר לא עלה אל ה' המצפה, ואם לשלישית אמר וינחמו בני ישראל אל בנימן וגו' מה נעשה להם לנותרים לנשים וגו'. להגיד שזה ג"כ (רוצה לומר צורך נשים לבני בנימן) היה עזר להחרים אנשי גלעד, ואם הרביעית נרמזת באמרו עוד מי אחד משבטי ישראל אשר לא עלה, רוצה לומר מי אחד מהערים וממשפחות שבטי ישראל אשר לא עלה וגו', ויתפאר ויעשה עצמו מיוחד בשבטים? לומר שלא נלחם ולא נלחמו עם בני בנימן ולא נכשלו באותו עון ושנתחכם מכל שבטי ישראל. (א) ויאמרו האומרים שהנה לא בא אל המחנה איש מיבש גלעד וחקרו בדבר ויתפקד העם והנה מצאו שאין שם איש מיבש גלעד, ואז שלחו שם אנשי החיל להחרימם, (י) והיה אופן החרם והעונש דוגמת עונש בני בנימן, כי הם לא עלו אל המצפה כאשר לא עלה שם שבט בנימן, ולזה צוו להחרים אנשים ונשים וטף כאשר עשו לבני בנימן, כי היה חטאם דומה לחטאת בני בנימן במה שלא באו למצפה והיה ענשם דומה לענשם ג"כ, ואולי היה זה ג"כ בכלל השבועה שימיתו אנשיהם נשיהם וטפם. ועיין אופן הצוואה שאמרו לכו והכתם את יושבי יבש גלעד, (יא) וזה הדבר אשר תעשו כל זכר וכל אשה יודעת משכב זכר תחרימו, הנה בחרם ובהריגה צוו בביאור ובהצלת הבתולות לא אמרו כלל כדי שלא יעברו על שבועתם, אבל אנשי החיל לקחו הדבר מדיוק דבריהם וחמלו על הבתולות כיון שאינם זכרים ולא ידעו משכב זכר. והנה אופן הכרת הבתולה כבר זכרו חז"ל (יבמות פ"ו ס' ע"ב) שהיו מושיבין אותן על פי חבית של יין, אם היתה בתולה לא היה ריח היין נדף בפיה ואם היתה בעולה היה ריחה נודף, אמנם בבנות מדין היו מעבירים אותן לפני הציץ. והנראה כפי הפשט שהיה הדבר תלוי בעיניהם, שהנערות שיראו אליהם בתולות היו חומלות עליהן, (יב) וכאשר הביאום אל העדה שילה (שהוא המוכיח שהיה שילה הבית אשר נקבצו שם כמו שאמרתי) אז (יג-יד) עדת בני ישראל שלחו לדבר שלום לבני בנימן אשר נמלטו בסלע בית רמון, והמה שבו בעת ההיא לבוא לפני העדה, ואז נתנו להם הנשים אשר החיו אנשי החיל מיבש גלעד. ואמר ולא מצאו להם כן, פירשו המפרשים שלא הספיקו להם, לפי שהיו האנשים שש מאות והבתולות ארבע מאות. וכוונתי בפירושו שלא מצאו להם אותם הבתולות ולא נתנו אותם אליהם לפי הדין, כי אם היתה השבועה שימיתו כל אשר לא יעלה אל ה' ונשיהם וטפם וכל אשר להם, אין ספק שהיו הבתולות בכלל השבועה כמו שנכללו ג"כ בתולות בני בנימן בכלל החרם, וזהו ולא מצאו להם כן, כמו (במדב' כ"ז ז') כן בנו' צלופחד דוברות, (שמות י' כ"ט) כן דברת, שהיא לשון דין ומשפט, שלא היה משפט לעשות זה לבנו' יבש גלעד, אבל עשו זה לפי שהעם נחם לבנימין כי עשה ה' פרץ בהם ומפני כן הקלו בענין הבתולות בשבועה ונתנו אותם אליהם. הנה התבארו הפסוקי' והותרו הספקות שנית ושלישית ורביעית וחמישית,
אם השנית שהסכימו להחרי' אנשי יבש גלע' מארבע סבו' שזכרתי, ואם השלישית שרצו להחרים נשיהם וטפם לפי שהיו בכלל השבועה, ולפי שהושוו בענשם לעונש בני בנימן שעשו להם גם כן ככה, ואם הבתולות שהצלו לא היה משורת הדין כי אם לצורך בני בנימן, ולרביעית תהיה התשובה ששבועת ישראל שלא יתנו נשים לבני בנימן הוא קודם המלחמה כמו שזכרתי, וישראל התחרטו מהדבר ולכן בקשו דרכים לתת להם נשים לשלא ישמט שבט מישראל, והנה בתתם להם בנות יבש גלעד לא עברו על השבועה, לפי שהם נשבעו במצפה איש ממנו לא יתן את בתו לבנימן לאשה וא"כ לא נכללו בשבוע' בנות יבש גלעד שלא היו שמה, וגם ישראל לא נשבעו כי אם שלא יתן איש בתו לא שלא יתנו בת איש אחר, ולחמשית פירשתי הפסוקים באופן מקושר ומסודר: (א) ויאמרו זקני העדה וגומ'. זכר שאמרו בני ישראל אחרי אשר בני בנימן הנמלטים היו שש מאות והיו בתולות יבש גלעד ארבע מאות א"כ מה נעש' למאתים איש הנותרים מבלי אשה, אחר אשר אין אשה משבט בנימן, (יז) ואמרו ירושת פלטה ראויה שישאר לבנימן באופן שלא ימחה שבט מישראל, ועם היות שהיו כבר ארבע מאות איש נשואי אשה (ועם זה לא ימחה השבט אע"פ שלא יהיו עוד נשים לנשארים) הנה חששו אולי ימותו מהם בלא בנים או במגפה יגפם ה', והיה ראוי מפני זה שיתרבו כל מה שאפשר, (יח) ואמרו אחרי שאנחנו לא נוכל לתת להם נשים, רוצה לומר מבנותיהם, צריך להתחכם שיקחו אותם בחזקה, (יט) וזה כי היה חג ה' בשילה אשר מצפונה לבית אל מזרחה וגו', ולא אמר הסימנין האלה על שילה כי כבר ידענו מקומו, אבל כיון להגיד שהיה חג לה' מדי שנה בשנה בשילה, וידמה שהיה חג הסכו' שהוא חג סתם הנעשה באסיף תבואות השדה, והיה מנהג לעשות מחול לנערות הבתולות מחוץ לעיר בעין הכרמים שהיה מצפונ' לביתאל מזרחה וגו', כי המחול היה באותו מקום אשר רשם באות' הסימנין להודיע שהיה נוכח סלע רמון אשר שם בני בנימן הנמלטים, כי משם באו לחטוף איש את אשתו, (כ-כא) ולזה צוו הזקנים שזכר את בני בנימן לכו וארבתם בכרמים וכאשר יצאו בנות שילה לחול יחטפו איש אשתו, (כב) והיה כי יבואו אבות' או אחיהם לריב אלינו ואמרנו אליהם חנונו אותם, ופי' הכתוב כן הוא, שאמרו זקני העדה לנמלטים מבני בנימן שיחטפו נשים מבנות המחול, והיה כאשר יבאו אבות הנערות לריב עם הזקנים ולומר אליהם שיצאו להלחם עם בנימן שחטפו הנשים, תהיה תשובתם אליהם חנונו אותם כי לא לקחנו איש אשתו במלחמה כי לא אתם נתתם להם כעת תאשמו, ורוצה לומר מה תריבון בנו חנונו ורחמו עלינו בעבורם שלא תלחמו בנו, וזכר שלא היה ראוי שיתרעמו מזה כי לא לקחנו איש אשתו במלחמה, כלומ' למה תריבון עמנו? האם היינו אנחנו בני בנימן שחטפו נשים? הנה באמת אנחנו הזקנים לא לקחנו איש אשתו במלחמה לשתריבו עמנו, וגם אין לכם להתרע' מזה כי לא אתם נתת' להם, רוצה לומר למה תתרעמו על בנותיכם? כי הם נשואות כראוי, ואם היה התרעומת מפני השבועה? לא אתם נתתם להם שלכעת תאשמו, כי הם לקחום בחזקה. וגם אפשר לפרש חנונו אותם, רוצה לומר על בני בנימן, רחמו עליהם שלקחו בנותיכ' לנשים מבלי שנתתם להם נכסים וממון עמהן, כי אנחנו לא לקחנו איש אשתו במלחמה אבל נשאנו אותן בנכסים וממון שנתנו עמהן אביהן לנו, ואתם אם תאמרו שהדבר אליכם בזיון וקצף כשנשאתם בנותיכם ולא נתתם להן כלל, אין בזה אשם, כי לא אתם נתתם להם כעת תאשמו, ואם כן נמשך אליכם התועלת מבלי האשמה, ויהיה אותם כמו הם, רוצה לומר חנונו ורחמו עליהם: וזכרו חז"ל (תענית פ"ד ל' ע"א) כי אחר כן התירו בני ישראל הנדר לבוא שבט בנימן בקהל ה' ולתת להם נשים, ומצאו להם היתר שאמרו איש ממנו ולא מבנינו, כי בזה המאמר לא נכללו בניהם אשר יקומו אחריהם (כג) וספר הכתוב שעשו כן בני בנימן וישאו נשים למספרם (רוצה לומר מספר הנותרים מבלי אשה) ושבו לארצם, וישראל הלכו לנחלתם: (א) (כד-כה) והנה אמר בסוף הדברים בימים ההם אין מלך בישראל וגומ' לדעת המפרשים להקדמת ספר שמואל, שלא היה להם מלך ושופט והקים האל יתברך שופט ישר ונאמן שמואל הנביא, וכוונתי שנזכרו בספורים שעברו ארבעה פעמים בימים ההם אין מלך בישראל, אחד לענין פסל מיכה, השני לענין בני דן שהלכו לקחת לישה, השלישי לענין פלגש בגבעה שנתקבצו בני ישראל ונלחמו אלה על אלה, הרביעי זה הנזכר בסוף הספר ובא על ענין יבש גלעד שהחרימום ונתנו בתולותיהם לבני בנימן ושזקני העדה אמרו אליהם שיחטפו בנות שילה, כל זה היה הסבה לפי שלא היה מלך בישראל, כי אלו היה שם לא נעשים אותם הדברים באותו אופן הבלתי מסודר. וכבר אמרתי שכל הדברים האלה קרו בימי שמשון כאשר היה שבוי בתוך אויביו, ושלכן נזכרו אחר ספוריו קודם ספורי עלי ושמואל, וז"ש אין מלך בישראל. הנה נשלם מה שראיתי לבאר מספר שופטים כפי מה ששם אלקים בפי בזמן הלמוד עם החברים מקשיבים לקולי, והיתה התחלת (התחלת הפירוש והשלמתו) הפירו' הזה ביום ראשון לחדש כסלו, ותשלם המלאכה בחמשה ועשרים ימים בו, שנת חמשת אלפים ומאתים וארבעים וארבעה ליצירת העולם. ולך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד, ברכות והודאות לשמך הגדול אשר למדתני מנעורי ועד הנה ותתן בפי טוב טעם ודעת, אליך ה' אקרא ריבה ה' את יריבי לחום את לוחמי האירה פניך על עבדך הושיעני כחסדך. (ב) ברוך ה' לעולם אמן ואמן. חזק ונתחזק: