| א. בטעם מצוות עגלה ערופה |
הרמב"ם, מורה נבוכים ג' מ':
ואמנם עגלה ערופה תועלתה מבוארת, כי המביא אותה היא העיר הקרובה אל החלל ועל הרוב ההורג הוא ממנה, וזקני העיר ההיא מעידים עליהם השם, שהם לא התרשלו בתיקון הדרכים ובשמירתם ולתייר כל שואל דרך, כמו שבא הפירוש בדברי חז"ל (לא ראינוהו ופטרנוהו בלא לויה) ולא נהרג זה, מפני ששכחנו התיקונים הכוללים ואנחנו לא נדע מי הרגו; ואי אפשר על הרוב – עם החקירה ויציאת הזקנים והעומדים ולקחית העגלה – שלא ירבו דברי בני אדם ואולי בפרסום הענין יוודע ההורג ויאמר מי שידעו או שמע עניינו... הנה כבר התבאר שתועלת עגלה ערופה היא לפרסם ההורג לחזק זה הענין בהיות המקום אשר תערף בו העגלה לא יעבד בו ולא יזרע לעולם, שבעל הארץ יעשה כל תחבולה ויחקר עד שיוודע ההורג, כדי שלא תערף העגלה ולא תאסר ארצו עליו לעולם.
ואמנם עגלה ערופה תועלתה מבוארת, כי המביא אותה היא העיר הקרובה אל החלל ועל הרוב ההורג הוא ממנה, וזקני העיר ההיא מעידים עליהם השם, שהם לא התרשלו בתיקון הדרכים ובשמירתם ולתייר כל שואל דרך, כמו שבא הפירוש בדברי חז"ל (לא ראינוהו ופטרנוהו בלא לויה) ולא נהרג זה, מפני ששכחנו התיקונים הכוללים ואנחנו לא נדע מי הרגו; ואי אפשר על הרוב – עם החקירה ויציאת הזקנים והעומדים ולקחית העגלה – שלא ירבו דברי בני אדם ואולי בפרסום הענין יוודע ההורג ויאמר מי שידעו או שמע עניינו... הנה כבר התבאר שתועלת עגלה ערופה היא לפרסם ההורג לחזק זה הענין בהיות המקום אשר תערף בו העגלה לא יעבד בו ולא יזרע לעולם, שבעל הארץ יעשה כל תחבולה ויחקר עד שיוודע ההורג, כדי שלא תערף העגלה ולא תאסר ארצו עליו לעולם.
ד"ה אל נחל איתן:...אבל הרב אמר במורה הנבוכים (ג', מ'), כי הטעם לגלות על הרוצח ולבער דמו. בעבור שברוב הפעמים יהיה הרוצח מן העיר אשר סביבות החלל, וכשיצאו הזקנים ויתעסקו במדידה ההיא וזקני העיר ההיא יעידו לפני הבורא שלא התרשלו בתקון הדרכים ושמירתם, ושאינם יודעים מי הרג את זה, וכשיחקר הענין יאספו הזקנים ויביאו העגלה ירבו בני אדם לדבר בו אולי יגלה הדבר, וכבר אמרו (ירושלמי סוטה פ"ט ה"א) שאפילו תבוא שפחה ותאמר פלוני הוא הרוצח - לא תערף, ואם יוודע הרוצח ויחרישו ממנו, ויעידו הבורא על נפשותם כי לא ידעוהו, יהיה בזה זדון גדול, וכל השומע שמץ דבר בענין יבוא ויגיד ויתפרסם הדבר, ויהרג או על ידי ב"ד או המלך או גואל הדם. ויתחזק הענין, בהיות המקום אשר תערף בו העגלה, לא יעבד בו ולא יזרע לעולם, יכירו בו רואיו וידברו בו.
והנה לפי הטעם הזה יש בתחבולה הזו תועלת, אבל המעשה איננו נרצה בעצמו. והיה ראוי עוד שיעשה בשדה טוב ראוי לזריעה, שיכירו בו רואיו, כי בנחל איתן לא יוודע מדוע לא יעבד בו.
אברבנאל, מוסיף לטענות הרמב"ן נגד הרמב"ם:
ואפשר שיסופקו נגדו (=ואפשר עוד לשאל על הטעם שנתן הרמב"ם) למה ציוה בעגלת בקר, ולמה ציוה שתהיה אשר לא עובד בה ולא משכה בעול?... ולמה ציוה שתערף העגלה מאחור? ואם היה כטעם הרב המורה, היה די בוידוי דברים בלבד לפני הסנהדרין, או שיביאו קרבן שור או כבש או עז ויתוודו עליו!
ואפשר שיסופקו נגדו (=ואפשר עוד לשאל על הטעם שנתן הרמב"ם) למה ציוה בעגלת בקר, ולמה ציוה שתהיה אשר לא עובד בה ולא משכה בעול?... ולמה ציוה שתערף העגלה מאחור? ואם היה כטעם הרב המורה, היה די בוידוי דברים בלבד לפני הסנהדרין, או שיביאו קרבן שור או כבש או עז ויתוודו עליו!
1. מהו טעם המצווה לדעת הרמב"ם?
2. התוכל למצוא טעם אחר למצווה זו?
3. מהן טענות הרמב"ן נגד הרמב"ם?
4. באר את דברי הרמב"ן: "יש בתחבולה זו תועלת, אבל המעשה אינו נרצה בעצמו".
5. התוכל להסיר את תלונת הרמב"ן מעל הרמב"ם לפי שיטת הרמב"ם במורה נבוכים, ג' כ"ו, שהובאו בגיליון תצוה תש"ח?
| ב. המושג המורחב של שפיכות דמים |
"וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שפכה (שָׁפְכוּ) אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ"
And they shall speak and say: ‘Our hands have not shed this blood, neither have our eyes seen it.
ד"ה ידינו לא שפכה: וכי עלתה על לב שזקני בית דין שופכי דמים הם? אלא לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לויה, והכהנים אומרים: כפר לעמך ישראל.
ידינו לא שפכה [AND THEY SHALL ANSWER AND SAY,] OUR HANDS HAVE NOT SHED [THIS BLOOD] — But would it enter anyone’s mind that the elders of the court are suspect of blood-shedding?! But the meaning of the declaration is: We never saw him and knowingly let him depart without food or escort (if we had seen him we would not have let him depart without these) (Sifrei Devarim 210:2; Sotah 45b). The priests thereupon say (next verse): כפר לעמך ישראל FORGIVE UNTO THY PEOPLE ISRAEL.
וכי על דעתינו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הם? אלא שלא בא על ידינו ופטרנוהו בלא מזון ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה. (רש"י: ופטרנוהו בלא מזונות והוצרך ללסטם את הבריות ועל כך נהרג. שם: לא ראינוהו והנחנוהו יחידי בלא חבורה – והיינו "ועינינו לא ראו").
The Elders of that city would then wash their hands in water in the place of the breaking of the neck of the heifer, and they would recite: “Our hands did not spill this blood, nor did our eyes see” (Deuteronomy 21:7). The mishna explains: But did it enter our minds that the Elders of the court are spillers of blood, that they must make such a declaration? Rather, they mean to declare that the victim did not come to us and then we let him take his leave without food, and we did not see him and then leave him alone to depart without accompaniment. They therefore attest that they took care of all his needs and are not responsible for his death even indirectly.
ירושלמי סוטה פרק ט' הלכה ו':
רבנן דהכא פתרין קריא בהורג (=רבנן דארץ ישראל מפרשים קרא של "ידינו לא שפכה" דקאי על הורג) ורבן דתמן (דבבל) פתרין קריא בנהרג. רבנן דהכא פתרין קריא בהורג: שלא בא על ידינו ופטרנוהו ולא הרגנוהו ולא ראינוהו והנחנוהו ועמעמנו על דינו (=כלומר נתעצלו ולא הוציאו דינו לאורו). ורבנן דתמן פתרין קריא בנהרג: לא בא על ידינו ופטרנוהו בלא הלויה ולא ראינוהו והנחנוהו בלא פרנסה.
רבנן דהכא פתרין קריא בהורג (=רבנן דארץ ישראל מפרשים קרא של "ידינו לא שפכה" דקאי על הורג) ורבן דתמן (דבבל) פתרין קריא בנהרג. רבנן דהכא פתרין קריא בהורג: שלא בא על ידינו ופטרנוהו ולא הרגנוהו ולא ראינוהו והנחנוהו ועמעמנו על דינו (=כלומר נתעצלו ולא הוציאו דינו לאורו). ורבנן דתמן פתרין קריא בנהרג: לא בא על ידינו ופטרנוהו בלא הלויה ולא ראינוהו והנחנוהו בלא פרנסה.
1. מהם שני הביאורים למושג המורחב של שפיכות דמים הניתנים בבבלי ובירושלמי? נסה לנמק את שניהם!
2. מי ממפרשינו הולך בעקבות הירושלמי?
שלא היינו גרמא לרצח הזה לא על ידי שלא נתנו מזון לרוצח ועל ידי כך היה מוכרח להרוג את הנרצח לעשוק את לחמו שמלא נפשו כי ירעב, ולא על ידי שלא נתנו לויה להנרצח שלא ילך יחידי במקום סכנה?