ממש בהמשך הדברים, ברצף ישיר מסוגיית "הכל מעלין" (תוכלו ללמוד עליה כאן), מופיעה סוגייתנו, שאנחנו מכנים אותה "השבועות". במילים אחרות: בתלמוד הדברים מובאים ברצף אחד, בלי הכותרות הללו. ההתחלה היא בסיפור ממש קצר, על מורה ותלמיד בבבל: רבי זירא התלמיד, שהיה משתמט ומתחמק ממורו רב יהודה, כי רצה לעלות לארץ ישראל:
ר' זירא הוה קמשתמיט מיניה דרב יהודה דבעא למיסק לארץ ישראל,
לאחר הסיפור הקצר, שהוא למעשה שורה אחת, מתחיל דו שיח בין המורה לתלמיד, שלמעשה לא היה ולא נברא; אלו רק דברים משוערים, כלומר התלמוד כותב בעצמו מה היה יכול כל אחד מהם לענות לטענות השני: מה היה רב יהודה מקשה, ואיך היה רבי זירא מתרץ.
איך אנחנו יודעים את זה? מהניסוח של התלמוד עצמו. כאשר רוצים לתאר שיחה שאכן התרחשה, כותבים:
אמר לו...
אמר לו...
(או בארמית "אמר ליה..."),
אבל כשרוצים לתאר שיחה שלא באמת קרתה, אלא זו רק הנחה של חכמי התלמוד מה אפשר היה לענות, הם כותבים כמו במקרה שלנו:
ורב יהודה? ...
ורבי זירא? ...
כדי להבין מה "אומרים" המורה והתלמיד זה לזה, מה טוען רב יהודה, ומה משיב לו רבי זירא, תוכלו להיעזר בפירוש שטייזנלץ ו/או בפירוש רש"י (לחצו על הטקסט, ובתפריט "קישורים וכלים" שייפתח משמאל בחרו "מְפָרְשִׁים"), וכמובן, גם להאזין ולצפות בהסברים שבקובץ הווידֶאו.
דאמר רב יהודה: כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בְּעֲשֵה, שנאמר: "בָּבֶלָּה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם, נאום ה'" (ירמיהו כ"ז, 22)
- ורבי זירא? ההוא בכלי שרת כתיב.
- ורב יהודה? כְּתִיב קְרָא אַחֲרִינָא: "השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" (שיר השירים ב', 7)
- ורבי זירא? ההוא שלא יעלו ישראל בחומה.
- ורב יהודה? השבעתי אחרינא כתיב.
- ורבי זירא? ההוא מיבעי ליה לכדרבי יוסי ברבי חנינא, דאמר: שלוש שבועות הללו למה? אחת - שלא יעלו ישראל בחומה, ואחת - שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא ימרדו באומות העולם, ואחת - שהשביע הקדוש ברוך הוא את העובדי כוכבים שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי.
- ורב יהודה? "אם תעירו ואם תעוררו" כתיב.
- ורבי זירא? מיבעי ליה לכדרבי לוי, דאמר: שש שבועות הללו למה? תלתא - הני דאמרן, אינך - שלא יגלו את הקץ ושלא ירחקו את הקץ ושלא יגלו הסוד לעובדי כוכבים.
אחרי שלכאורה רבי זירא "ניצח בויכוח", ואנחנו משוכנעים שאין באמת טיעון כנגד העלייה לארץ ישראל, מביא התלמוד דרשה קצרה, אבל רבת עוצמה, הקשורה לשבועה שראינו:
"בצבאות או באילות השדה" (שיר השירים ב', 7) - אמר רבי אלעזר:
אמר להם הקב"ה לישראל: אם אתם מקיימין את השבועה - מוטב, ואם לאו - אני מתיר את בשרכם כצבאות וכאילות השדה!
תוכלו לעקוב אחרי הלימוד, מנקודה זו ועד ההמשך - גם בוידאו:
אחרי הדברים הקשים הללו, הסוגיה ממשיכה ברצף של דרשות וסיפורים, שחלקם זכורים לנו מקודם, למשל מהמקור ב-תוספתא, מסכת עבודה זרה (זוכרים? קראו כאן), כמו עידוד הקבורה בארץ ישראל, אבל כמו שנראה היא דווקא תוקפת אותם ומתווכחת איתם:
אמר רבי אלעזר: כל הדר בארץ ישראל שרוי בלא עוון, שנאמר: "ובל יאמר שכן חליתי, העם היושב בה נשוא עוון" (ישעיהו ל"ג, 24), אמר לו רבא לרב אשי: אנן בסובלי חלאים מתנינן לה.
אמר רב ענן: כל הקבור בארץ ישראל כאילו קבור תחת המזבח: כתיב הכא: "מזבח אדמה תעשה לי" (שמות כ', 24), וכתיב התם: "וְכִפֶּר אדמתו עַמּוֹ" (דברים ל"ב, 43). עולא הוה רגיל דהוה סליק לארץ ישראל. נח נפשיה בחוץ לארץ.
אתו אמרו ליה לרבי אלעזר.
אמר: אנת, עולא, "על אדמה טמאה תמות"! (עמוס ז', 17),
אמרו לו: ארונו בא.
אמר להם: אינו דומה קולטתו מחיים לקולטתו לאחר מיתה.
ההוא גברא דנפלה ליה יבמה בי חוזאה, אתא לקמיה דר' חנינא. אמר לו: מהו למיחת וליבמה? אמר לו אחיו נשא כותית ומת, ברוך המקום שהרגו, והוא ירד אחריו?!
בסיפור האחרון מוזכרת מצוות הייבום. זו מצווה מהתורה, הנה הפסוקים העוסקים בה:
(ה) כִּֽי־יֵשְׁב֨וּ אַחִ֜ים יַחְדָּ֗ו וּמֵ֨ת אַחַ֤ד מֵהֶם֙ וּבֵ֣ן אֵֽין־ל֔וֹ לֹֽא־תִהְיֶ֧ה אֵֽשֶׁת־הַמֵּ֛ת הַח֖וּצָה לְאִ֣ישׁ זָ֑ר יְבָמָהּ֙ יָבֹ֣א עָלֶ֔יהָ וּלְקָחָ֥הּ ל֛וֹ לְאִשָּׁ֖ה וְיִבְּמָֽהּ׃ (ו) וְהָיָ֗ה הַבְּכוֹר֙ אֲשֶׁ֣ר תֵּלֵ֔ד יָק֕וּם עַל־שֵׁ֥ם אָחִ֖יו הַמֵּ֑ת וְלֹֽא־יִמָּחֶ֥ה שְׁמ֖וֹ מִיִּשְׂרָאֵֽל׃
למתעניינים, מומלץ גם לצפות בלימוד של המורה הוותיק והמצוין יהודה שרון. הוא עוסק בדיוק בסוגיה שלנו, מדקה 4:00 ואילך. הקטע הזה עוסק ממש בסוגיה שלנו, ולאחר מכן הרחבות נוספות הקשורות בה: רש"י, תוספות, ועוד, ממש עד לימינו. מי שישקיע ויצפה, יוכל לראות כיצד הדעות המנוגדות באשר לציונות - לעלות או לא? - התחילו אמנם בתלמוד, אבל המשיכו הרבה אחר כך: