לכן אמר הנני נותן לו בריתי שלום

מה דעת רבי יצחק אברבנאל על מעשה פנחס .

השאלה הא' מהו השכר שנתן הקדוש ברוך הוא לפנחס על השיב את חמתו מעל בני ישראל וקנא את קנאתו כי אמרו הנני נותן לו את בריתי שלום מאחר שהוא לא חטא בידוע שיעשה שלום לו שלום יעשה לו. גם הכהונה שאמר והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם כבר ניתנה לזרעו של אהרן לעד ומהו אם כן השכר שנתן לפנחס חלף עבודתו:
השאלה הב' בדבור צרור את המדינים כי מה צורך היה בדבור הזה. והנה בסדר מטות בא דבור נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים ושני הדבורים האלה אחד הם ודבר נקום הוא שיעשה בהם נקמה ושם נאמר בזמנו ונעשה מיד בפועל כמו שנזכר שם ודבור צרור אין לו ענין וצורך כלל והוא כפל ומותר:

והתשובות פנחס בן אלעזר עד ויהי אחרי המגפה. הנה שם פנחס הוא לשון מצרי תחפנחס וזכר הכתוב שפנחס זה עם היותו בן אלעזר בן אהרן שלא היו מלומדים בכך לא בחרב ולא בחנית עשה מעשה משובח מאד והוא שהשיב את חמתי מעל בני ישראל כי יצא הקצף מלפני עליהם בדבר פעור ולא היה מי שישיבהו לאחור כי אם פנחס שהוא השיב את חמתי. והענין שהיתה המגפה גדולה בעם מעותדת לכלות את כל ישראל לולי שפנחס קנא את קנאתי רוצה לומר הקנאה שהיה לי לקנא ואמר בתוכם להגיד שבתוך העדה הרבה ההיא הרג שר וגדול בישראל לא ירא מהם מהמונם ולפי שהיו רבים מישראל אומרים שהיה פנחס בסכנה עצומ' עם בני שמעון וקרובי זמרי שיעמדו עליו ויהרגוהו ויצטרך פנחס מפני זה לבקש אנשי' שילכו סביבו לשמרו מאויביו. גם אומרים שפנחס להיותו הורג נפש ונוגע בחלל היה פסול לעבודת המקדש ולא יקרב במזבח ה' כי דמים שפך הנה מפני זה צוה השם למשה שיאמר לכל אדם ויפרסם בתוך בני ישראל שני דברים. הא' שהשם יתברך היה נותן לפנחס את בריתו שלום ולא ירא בקרוב עליו מרעים כי מי ערב את לבו לגשת אליו להשחיתו בהיות ברית ה' סביבו לחלצו.

והב' שלא יהיה פנחס מפני זה פסול לעבודת המקדש אבל בהפך שתהיה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם רוצה לומר שיהיו תמיד כהני ה' וכהנים גדולים ומאריכי' ימים הפך מה שנשבע לבית עלי. ואפשר שהיה אליהו הנביא מזרעו של פנחס כי גם בקנאתו נדמה אליו. הנה אם כן היה שכר פנחס מתיחס לענינו. אם בבשורת השלום ואם בבטחון הכהונה. ולכך אמר תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל רוצה לומר הכהונה הראויה אליו אם בבחינת הקב"ה תחת אשר קנא לאלהיו והקנאה ההיא היתה עבודה משובחת לפניו יתברך ולכך ראוי שיהיה כהן לאל עליון וקדוש לאלהיו. ואם בבחינת ישראל גם כן כי הוא כפר על בני ישראל וכיון שכפר עליהם ביום ההוא ראוי שתמיד יהיה כהן מכפר עליהם בעבודת המקדש. ויש אומרים שהיה היעוד הזה שלא תפסק הכהונה הגדולה מזרעו וכן היה שהכהונה הגדולה תמיד היתה משלשלת פנחס. ואף על פי שמבני איתמר מצאנו כהנים גדולים כמו עלי ויהוידע הנה לא היו אלא פקידים לכהן גדול. ה' נתנך כהן תחת יהוידע להיות פקידו ומזמן שנבנה בית עולמים היתה הכהונה לצדוק שהיה מזרע פנחס עד סוף כל הדורות.

ויהיה אם כן אמרו ברית כהונת עולם על הכהונה הגדולה מיום שנבנה בית המקדש. ולפי שהיה כל זה גלוי לכל העמים לא צוה השם למשה שיאמר זה לפנחס בלבד אבל אמר לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום. כלומר לכן אמור ופרסם לכל בני אדם ענין פנחס שהנה שכרו אתו ופעולתו לפניו. ואמנם אמרו אחר זה ושם איש ישראל המוכה וגו' אפשר לפרש שספר הכתוב עוצם גבורתו שהרג נשיא מאחד שבטי ישראל ובת נשיא מדין כי המדינית שנהרגה עם זמרי היתה בת צור שהיה ראש אומות בית אב במדין הוא רוצה לומר שעדין הוא חי וראש לחמשת מלכי מדין והיותר נכון אצלי הוא שמפני שאמר יתברך הנני נותן לו את בריתי שלום הוצרך לפרש עם מי יהיה לו השלום ולכך פירש ושם איש ישראל המוכה וגו'. ולכן תאמר לשמעונים שלום אמר ה' לפנחס כי הם גואלי הדם ועמהם יהיה שלומו אבל למדינים אין צריך שתאמר דרכי השלום אבל בהפך ולזה בא הדבור צרור את המדינים כי מפני שנאמר לישראל אל תצר את מואב וכן בבני עמון אל תצורם והמדיני' יהיו ביניהם הוצרך שלא יהיו הם בכלל אל תצורם אבל צרור את המדיני' כלו' שים חיל על ערי מדין ללכוד ערי מדין והוא מלשון וצרת עליה. ואמר עוד והכיתם אותם פירושו ועוד תשוב להכות אות' אנשי' ונשי' וטף והודיע בזה כי תכלית מלחמת מדין יהיה להשמיד ולהרוג ולאבד ולא לקחת ארצם כארצות שבעה עממים הנה א"כ לא היתה כונת הדבור הזה שילכו להלחם עם מדין כי זה יבא זכרונו בסדר מטות ומסעי אבל הוא להודיע שיהיה להם איבה ושנאה גדולה עם מדין כי עוד יבואו אחר זה להכותם וביאר הסבה בזה באומרו כי צוררים הם לכם ר"ל עם השמעונים שלום טובה וברכה אבל לא עם מדין אלא שנאה רבה לפי שהם התחילו בשנאה בנכליהם שהתנכלו להמית אתכם על דבר פעור בדבר בלעם. וגם הם שונאים אתכם על דבר כזבי בת צור נשיא מדין אחותם שהיתה מוכה עם זמרי. וכיון שהם שונאים לכם מאלו הבחינות ראוי הוא לכם שתצורו עליהם לתת להם צרה וצוקה. והותרה השאלה הא' והב':

עברית

במדבר כ״ה:י״ג

א

ולזרעו אחריו. אמר שמואל, עשרה כהנים עומדים ופירש אחד מהם ובעל הולד שתוקי, מאי שתוקי – שמשתקין אותו מדין כהונה, מאי טעמא, אמר קרא והיתה לו ולזרעו. אחריו ברית כהונת עולם, בעינן זרעו מיוחס אחריו ^כח.
(יבמות ק׳ ב׳)

ב

ולזרעו אחריו. תניא, כהן שהיה עומד ומקריב ע"ג המזבח ונודע שהוא בן גרושה ובן חלוצה עבודתו כשרה, דאמד קרא ולזרעו אחריו, בין זרע כשר בין זרע פסול ^כט.
(קדושין ס"ו ב׳)

ג

ברית כהנת עולם. אמר ר׳ אליעזר א"ר חנינא, לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי, דכתיב והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם^ל.
(זבחים ק"א ב׳)

ד

ברית כהנת עולם. הבועל ארמית קנאין פוגעין בו, תני, שלא ברצון חכמים, ופינחס שלא ברצון חכמים, א"ר יודה בן פזי, בקשו לנדותו, אלמלא קפצה רוח הקודש ואמרה והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם ^לא.
(ירושלמי סנהדרין פ"ט ה"ז)

ה

ברית כהנת עולם. עיין לפנינו בפ׳ ויקרא בפסוק ולא תשבית מלח ברית (ב' י"ג).

במדבר

עברית

מחשבות ופירושים לפרשת פנחס - המקור : facebook
על פי ספרי 'לדעת תורה' של אפרים חמיאל

שמעון ולוי - קנאות פסולה מול קנאות ראויה

בתחילת הפרשה מעלה ה' באוזני משה את מעשהו של פנחס על נס ומהללו על קנאותו לה', שהצילה את העם מכיליון.

זו הפעם השישית שבה התפרצה הקנאות של בני שמעון (זמרי) ולוי (פנחס).

מעשה הקנאות הראשון של אבות השבטים האלו – הריגת אנשי שכם במעשה דינה – היה פסול. הוא היה מתוכנן ולא ספונטאני, ושיקולי כבוד, זעם ונקמה אישית היו מעורבים בו, שיקולים שאינם מתחשבים בתוצאות האפשריות, שהרי לא רק האשמים חוסלו, אלא גם רבים חפים מפשע, ומשפחת יעקב נקלעה לסיכונים מיותרים. שמעון ולוי היו, כפי הנראה, אלו שהציעו להרוג את יוסף, מתוך קנאה באהבת האב אותו ומתוך קנאות לעתיד המשפחה, שיוסף, לדעתם, סיכן אותו (ראו הדיון בפרשת וישב). לכן אסר יוסף את שמעון לעיני האחים לפני ששילחם חזרה הביתה, להביא את בנימין. על קנאותם קילל אותם אביהם: "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל" (בראשית מ"ט ז'), ולא זיכה אותם אף במילה טובה אחת, בשעה שבירך את אחֵיהם.

בשנה הראשונה ליציאת מצרים תיקנו בני לוי את מידת הקנאות שלהם והפכוה לחיובית: הם נזעקו לקריאת משה להרוג את עובדי העגל. מעשה-קנאות זה היה מעוגן בהנחיות של משה, מפי ה', לקידוש ה' ולהצלת העם מזעם האל, ורק העבריינים חוסלו. משום כך זכה לוי לשרת בקודש במקום הבכורים.

אבל באירוע הרביעי הופיעה שוב אצל בודדים הקנאות השלילית – הקנאות המופרזת של נדב ואביהו לאביהם אהרן, ולעבודת ה', קנאות שהייתה מעורבת בקורטוב של אינטרס אישי ויוהרה ושהביאה אותם לידי עבירה בפומבי על איסור מפורש.

הקנאות השלילית של לוי נגלתה שוב במרד קורח, הבכור והלוי. עונשו טיהר סוף סוף את השבט מקנאות פסולה. וכאן, פנחס מילא אמנם את תפקידו – המתת זרים שחדרו לתחום המשכן – אבל מעבר לזה, הוא הונע בזעם על ידי מעשה התועבה של זמרי. הזעם הקנאי הזה בא הפעם מלב טהור למען קידוש ה' ולהצלת העם מחרון אף ה', ללא כל שיקולים זרים, אנוכיים, כפי שהעידה עצירת המגפה ברגע שזמרי נהרג וכפי שהעיד ה' עצמו מיד אחרי האירוע.

ה' נתן לפנחס הבטחה משולשת.

ראשית, הוא עצמו לא יושפע לרעה מקנאותו ויישאר שלם ברוחו (כ"ה י"ב).

שנית, ממנו – ולא מצאצאים אחרים של אלעזר ושל איתמר (כ"ה י"ג; דברי הימים א' כ"ט-ל"א) – תימשך שושלת הכוהנים הגדולים, הראויים לכפר על ישראל במקדש. שלישית (שוב, כ"ה י"ב), ה' יגן עליו מנקמתם של השמעונים (שהוא הרג אחד מנשיאיהם) ושל המדיינים (שהוא הרג את הבת של אחד ממנהיגיהם).

עלינו ללמוד ממקרה חריג זה, שכאשר דבר ה' אינו נתון לנו, הרי כל מעשה קנאות, גם אם הוא מוצג כפעולת נאמנות לה' ותורתו – פסול הוא והרה סכנות. מי לידנו יתקע, שהמקנא, אשר עשה דין לעצמו, לא הונע באינטרס אישי – רגשי, כלכלי, או פוליטי? לעומת הקנאות של פנחס – שתיקן מידותיו כך, שזכו הוא ושבטו בברכת משה לעמדת שירות בקודש והוראה (דברים ל"ג ח') – עומדת הקנאות, שבאה לידי ביטוי במעשה הקיצוני של זמרי משבט שמעון, שדירדרה אותו לשפל תהומי והצדיקה את חיסולו וכן את העובדה, שמשה לא ברך את שבט שמעון, ואת הבלעת השבט בתוך שבט יהודה.
במקביל להתרחשויות, שתיאנו זה עתה, הוטל עונש על יוזמי האירוע, שהיו עלולים לנטור ולנקום על הריגת בת נשיאם. ה' הורה לצרור את המדיינים ולהכותם בכל הזדמנות על שהכשילו את ישראל בבעל פעור (המואבים היו מחוסנים מפגיעתם של ישראל בשל קרבת המשפחה, כאמור (דברים ב' ט')). הוראה זו מזכירה את ההוראה למחות את זכר עמלק. עמלק ביקש לפגוע בגוף האומה ומדיין ביקש לפגוע בנשמתה, בטהרה המוסרית שבה תלויה התקיימותה בארצה.