בעולם העתיק לא התאפשר לנשים לפרנס את עצמן, והן נתמכו או על-ידי בני משפחתן (האב והאחים) או, כשנישאו, על-ידי הבעל. יש לזכור כי על-פי המשפט העברי נשים אינן יורשות, ולכן עם מותו של הבעל למעשה לא הייתה לאישה כל דרך להתפרנס. תקנת האלמנות באה לפתור את המצב הזה: הבעל מתחייב בכתובה כי עם מותו תמשיך אלמנתו לשבת בביתו ולהיות ניזונה מנכסיו.
אַתְּ תְּהֵא יָתְבָא בְּבֵיתִי וּמִתְּזָנָא מִנִּכְסַי
[את תהיי יושבת בביתי וניזונה מנכסיי, כל ימי משך אלמנותך בביתי]
כָּל יְמֵי מִגַּד אַלְמְנוּתִיךְ בְּבֵיתִי,
חַיָּב- שֶׁהוּא תְנַאי בֵּית דִּין.
כָּךְ הָיוּ אַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם כּוֹתְבִין.
אַנְשֵׁי גָלִיל הָיוּ כוֹתְבִין כְּאַנְשֵׁי יְרוּשָׁלָיִם.
אַנְשֵׁי יְהוּדָה הָיוּ כוֹתְבִין, עַד שֶׁיִּרְצוּ הַיּוֹרְשִׁים לִתֵּן לִיךְ כְּתֻבְּתִיךְ.
לְפִיכָךְ אִם רָצוּ הַיּוֹרְשִׁין, נוֹתְנִין לָהּ כְּתֻבָּתָהּ וּפוֹטְרִין אוֹתָהּ:
(12) [If he did not write in her ketubah], "You shall live in my house, and be fed out of my property, as long as you remain a widow in my house," he is, [nonetheless], obligated is [nevertheless] in force, as that is a [fixed] stipulation [enacted] by the court. [The above] is what the men of Jerusalem would write [in their ketubot]. The men of the Galilee would write like the men of Jerusalem. [however,] the men of Judea would write "[You shall live in my house, and be fed out of my property] until the heirs want to give you [the amount of] your ketubah." Therefore, if the heirs want, they [may] give her [the amount of] her ketubah, and dismiss her.
עיון ודיון:
1. אנשי ירושלים והגליל נהגו לכתוב: "את תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי כל ימי מיגד
אלמנותיך בביתי".
באיזו שפה נכתב תנאי זה? מדוע דווקא בשפה זאת?
הסבירו בלשונכם את כוונת הדברים.
2. מהו "תנאי בית דין"? הסבירו!
3. מה נהגו לכתוב אנשי יהודה?
במה התנאי שכתבו שונה מזה של אנשי ירושלים והגליל?
3. איזה משני הנוסחים מיטיב יותר עם האלמנה? נמקו!
אלמנה ניזונית מנכסי יורשין כל זמן אלמנותה
אפילו אם לא נכתב בכתובה
ואפילו אם צוה בשעת מיתה אל תיזון אלמנותי מנכסי אין שומעין לו
ואין היורשים יכולין לפרוע לה כתובתה ולסלקה מהמזונות
אלא היא ניזונית על כרחם כל זמן שלא תתבע כתובתה אלא אם כן התנו כן בפירוש שלא תזון אלמנתו מנכסיו או שהיה מנהג המקום כן
(3) A widow is provided food from the property of the inheritors the entire time of her widowhood, even if it wasn't written in her marriage contract, and even if he commanded at the time of death, "Don't provide food from my property for my widow," we don't listen to him. And the inheritors are able to pay off to her the marriage contract and remove her from the food, but she is provided food against their will as long as she doesn't claim her marriage contract, unless they explicitly stipulated that his widow will not be provided food from his property, or the custom in the place is such. Rama: And the [Jewish] Court is able to decree in their place that the orphans can remove her when they want (Beit Yosef and Riva"sh Siman 107).
פותחים סוגרים
חוקי אשור התיכונה, סעיף 46
אם אשה אשר בעלה מת, אינה רוצה את הבית לעזוב עם מותו של בעלה, ואם בעלה לא כתב לה מאומה,
היא בבית בניה באשר תבחר תגור. בני בעלה יכלכלוה.
הם אתה חוזה יכתבו, על אוכלה ומשקהה, ככלה אשר אהבו...
חוקי אשור התיכונה - חוקים עתיקים של האימפריה האשורית (באיזור עיראק), שנכתבו בערך במאות ה- 14- 10 לפני הספירה.
פותחים סוגרים
תקנת הבנים:
בנוסף להתחייבויות הישירות כלפי האישה, מציינת המשנה שני "תנאי בית דין" המתייחסים להבטחת עתידם הכלכלי של בניה או בנותיה.
לפי הדין העברי, הבעל יורש את אשתו לפני כל שאר היורשים. אם לאחר מכן מת גם הבעל, יורשים ילדיו (מכל נשותיו) את רכושו, הכולל גם אותו חלק שירש הבעל מאשתו. (ילדיה של אישה אחת יירשו את רכוש האישה האחרת של אביהם). התוצאה הייתה אפוא, שהרכוש שהביאה האישה עמה מבית אביה בשעת נישואיה לא ניתן לילדיה בלבד, אלא עבר למשפחה אחרת (על ידי שחולק גם לילדי האב מאשה אחרת). כדי לתקן את המצב וכדי להבטיח שרכוש האישה יישאר במשפחתה, הותקנה תקנת "כתובת בנין דכרין" (בנים זכרים).
לֹא כָתַב לָהּ, "בְּנִין דִּכְרִין דְּיֶהֱווֹן לִיכִי מִנַּאי אִנּוּן יִרְתוּן כְּסַף כְּתֻבְּתִיךְ יָתֵר עַל חוּלְקֵיהוֹן דְּעִם אֲחוּהוֹן"
חַיָּב- שֶׁהוּא תְנַאי בֵּית דִּין:
(10) If he did not write [in her ketubah], "The male children that you will have with me shall inherit the amount of your ketubah over and above their equal shares [of inheritance] with their brethren," he is, [nonetheless], obligated [in that condition], as that is a [fixed] stipulation [enacted] by the court.
אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי:
מפני מה התקינו כתובת בנין דכרין?
כדי שיקפוץ אדם ויכתוב לבתו כבנו.
ומי איכא מידי, דרחמנא אמר ברא – לירות, ברתא - לא תירות,
ואתו רבנן ומתקני דתירות ברתא?
הא נמי דאורייתא הוא,
דכתיב: "קְחוּ נָשִׁים וְהוֹלִידוּ בָּנִים וּבָנוֹת וּקְחוּ לִבְנֵיכֶם נָשִׁים וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם תְּנוּ לַאֲנָשִׁים" (ירמיהו כ"ט 6).
בשלמא בנים - בידיה קיימי, אלא בנתיה מי קיימן בידיה?
הא קא משמע לן: דנלבשה, וניכסה, וניתיב לה מידי,
כי היכי דקפצי עלה ואתו נסבי לה.
ועד כמה?
אביי ורבא דאמרי תרוייהו: עד לעישור נכסי.
תשובות הגאונים, שערי צדק, חלק ד' שער ד' סימן י"ז
... ודבר זה שצוינו וכתבו לך בזמן שהיינו מגבין כתובת בנין דכרין. אבל היום כמה שנים שבטלה כתובת בנין דכרין מישיבתנו, ואין אנו דנין בה. ...
ולמה בטלה כתובת בנין דכרין? לפי שצריכין לדקדק בה בכמה פנים ...
וצריך הדבר לחקירת בית דין ושומת הזקנים בקיאים בשום כדי שלא להוסיף על הדמים; (החשבון מסובך)
ועוד, עיקר התקנה לא היתה אלא כדי שיקפץ אדם ויתן לבתו כבנו, והיום ולואי שיתן אדם לבנו כבתו!
שרוב בני אדם מניחין את בניהם בלא מחיה ומתקנין את בנותיהם.
וכמה פעמים הוצרך הדבר לנדות כל מי שירבה במתנת בתו ובנדוניא יתר מדאי. וכיון שראו חכמים כן - בטלו כתובת בנין דכרין. ועשו תקנה לבת על מה שפסקו חכמים שנותנין לה עישור נכסים.
והיום כמה שנים שאין ישיבתנו דנה בכתובת דכרין.
תשובות הגאונים - קבצי תשובות של ראשי ישובות בבל בתקופה שלאחר חתימת התלמוד (מאות 6-10) .
תקנת "בנין דכרין" הייתה בתוקף עוד מאות שנים אחרי חתימת התלמוד, אבל המשמעות המעשית שלה הלכה ופחתה, עד שהיא בוטלה לחלוטין.
פותחים סוגרים
תקנת הבנות: לפי האמור בפרשת הנחלות שבתורה (במדבר י"ז 8 + במשנה, בבא בתרא פ"ב מ"ב), במקום שיש בן אין הבת יורשת. במקרה שהאב מת -ובעיקר אם היו לו ילדים משתי נשים- עלול להיווצר מצב שבו האחים שזכו בירושה לא ירצו לזון ולפרנס את אחיותיהם. כדי לדאוג לקיומה של הבת במות האב, התקינו חכמים תקנה מיוחדת זו:
בְּנָן נֻקְבִין דְּיֶהֶוְיָן לִיכִי מִנַּאי, יֶהֶוְיָן יָתְבָן בְּבֵיתִי וּמִתְּזָנָן מִנִּכְסַי עַד דְּתִנַּסְּבָן לְגֻבְרִין,
חַיָּב- שֶׁהוּא תְנַאי בֵּית דִּין.
(11) If he did not write [in her ketubah], "The female children that you will have with me shall live in my house, and be fed out of my property, until they are betrothed by men," he is, [nonetheless] obligated, as that is a [fixed] stipulation [enacted] by the court.
מתנאי כתובה שתהיינה הבנות נזונות מנכסי אביהם אחר מותו עד שיתארסו או עד שיבגרו:
הגה אפילו לא נכתב בכתובה או אפילו אין לה כתובה
(1) Among the [automatic] conditions of the ketuba is that daughters shall be fed from the estate of the father after his death, until they are engaged (with kiddushin) or until they reach the age of majority. Note: [This rule holds] even if it was not explicitly written in the ketuba, or even if there is no ketuba, as in a place where ketubot are not written (Tur). Some say that even in a place where ketubot are written and they do not have the ketuba document, and even if the mother explicitly relinquished her financial rights in the ketuba, the daughters still receive food (Ra"avad to Hilchot Ishut Chapter 19). Similarly, if the mother was divorced, even so the father is required to feed the daughters.