ברית הנישואין כוללת גם מערכת של זכויות וחובות הדדיות.
בנוסף לשלושת החיובים מהתורה ("שארה, כסותה ועונתה"),
קבעו החכמים עוד שבעה חיובים ("מדרבנן"), ואלו הם:
1.עיקר כתובה
2.פדיון מהשבי
3.ריפוי
4.קבורה
5.תקנת האלמנות
6.תקנת הבנים
7.תקנת הבנות
הכתובה היא המסמך המשפטי היסודי של הנישואין, שבו מתחייב הבעל בהתחייבות מסוימות כלפי אשתו.
(שימו לב: הכתובה איננה חוזה הדדי בין הבעל ואשתו, אלא שטר התחייבות חד צדדי שהבעל מתחייב כלפי אשתו). עיקר הכתובה הוא סכום מינימאלי קבוע עליו מתחייב הבעל בשטר הכתובה.
לֹא כָתַב לָהּ כְּתֻבָּה,
בְּתוּלָה גּוֹבָה מָאתַיִם,
וְאַלְמָנָה מָנֶה,
מִפְּנֵי שֶׁהוּא תְנַאי בֵּית דִּין.
כָּתַב לָהּ, שָׂדֶה שָׁוֶה מָנֶה תַּחַת מָאתַיִם זוּז,
וְלֹא כָתַב לָהּ, כָּל נְכָסִים דְּאִית לִי אַחֲרָאִין לִכְתֻבְּתִיךְ,
חַיָּב,
שֶׁהוּא תְנַאי בֵּית דִּין:
(7) If [the husband] has not signed a ketubah for her, a virgin [bride] receives 200 dinar [a specific unit of money], and a widow [receives] a maneh [100 dinar], as that is a [fixed] stipulation [enacted] by the court. If he has signed over to her a field worth 100 zuz [a synonym for a dinar], instead of the 200 zuz, [even if] he did not write the words, "All my other possessions are pledged for your ketubah," he is [nevertheless] obligated, as that is a [fixed] stipulation [enacted] by the court.
ביאור: בחלקה השני של המשנה מוצג מקרה בו הבעל התחייבבכתובה, ששדה מסויים שבבעלותו ששווה רק מאה זוז- אחראי לכתובה ,אך הוא לא כתב לה כי כל נכסיו אחראים לסכום הכתובה (200 זוז).
במקרה כזה, עליו יהיה בכל זאת לשלם מאתיים זוז, מפני שלא רק השדה הזה , אלא כל נכסיו משועבדים לעיקר הכתובה, בתוקף "תנאי בית דין".
תנאי בית-דין: תנאים שנובעים מחובה שקבע בית הדין. על הבעל לקיים את החיובים הללו כלפי אשתו, גם אם לא נכתבו במפורש בכתובה
עיון ודיון:
קראו שוב את תקנת שמעון בן שטח: (תוספתא, מסכת כתובות, פרק י"ב הלכה א' ):
התקין שמעון בן שטח שתהא כתובתה אצל בעלה
וכותב לה: "כל נכסים דאית לי אחראין וערבאין לכתובתיך דא"
מה ההבדל בין דברי שמעון בן שטח בתוספתא, לבין דברי המשנה המתייחסים לדבריו?
פותחים סוגריים
תוספת כתובה: הבעל רשאי להוסיף על כתובות אשתו כסף ונכסים, בנוסף ל"עיקר הכתובה": זוהי "תוספת כתובה". בעוד שסכום היסוד של הכתובה ("עיקר כתובה") מחייב את הבעל גם אם לא נכתב בכתובה, הרי ש"תוספת הכתובה" אינה מחייבת, אלא אם כן הבעל התחייב לכך במפורש, והיא אינה נחשבת ל"תנאי בית-דין".
אף על פי שאמרו: בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה [מאה זוזים]
- אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה, יוסיף.
נתארמלה [התאלמנה], או נתגרשה,
בין מן האירוסין בין מן הנישואין
- גובה את הכול.
רבי אלעזר בן עזריה אומר:
מן הנישואין - גובה את הכול;
מן האירוסין - בתולה גובה מאתים, ואלמנה מנה,
שלא כתב לה אלא על מנת לכנסה.
רבי יהודה אומר:
אם רצה כותב לבתולה שטר של מאתים,
והיא כותבת: התקבלתי ממך מנה;
ולאלמנה מנה, והיא כותבת: התקבלתי ממך חמשים זוז
רבי מאיר אומר:
כל הפוחת לבתולה ממאתים, ולאלמנה ממנה -
הרי זו בעילת זנות.
(1) Although they [the Sages] said, "A virgin collects 200 dinar [a specific unit of money], and a widow a maneh [100 dinar], if [the husband] wants to add even 100 maneh, he can add it. If she became widowed or divorced, whether from betrothal or from marriage, she collects the whole [amount]. Rabbi Elazar ben Azariah says, "From marriage she receives the whole [amount], [but] from betrothal, a virgin collects [only] 200 dinar, and a widow a maneh, as he wrote [that extra amount into the ketubah] only in order to marry her." Rabbi Yehudah says, "If he wants, he [may] write a document for a virgin [obligating him] to [pay] 200 dinar, and she [may] write, 'I have received from you 100; or to a widow [he may write the he is obligated to pay] 100 dinar, and she [may] write 'I have received from you fifty zuz [a synonym for a dinar].'" Rabbi Meir says, "Whoever gives a virgin less than 200 dinar, or a widow less than a maneh, this is [considered] unchaste intercourse."
ביאור: הכתובה נכתבת באירוסין (הקידושין).תוספת הכתובה מחייבת את הבעל כמו עיקר הכתובה עצמה: במקרה שלפקיעתהנישואיןחייב הבעל (אם יתגרשו)או יורשיו (אם ימות)לשלם לאישה את כל הסכום הנזכר בכתובה: 200 זוז+ תוספת. עם זאת, התוספת איננה "תנאי בית-דין": בעוד שסכום היסוד של הכתובה מחייב את הבעל גם אם לא נכתב בכתובה,הרי ש"תוספת הכתובה" אינה מחייבת, אלא אם כן הבעל התחייב לכך במפורש. (ההלכה נפסקה כרבי אלעזר בן עזריה)
המחלוקת בין רבי יהודה ורבי מאיר היא בדבר זכותה של האישה למחול על מקצת כתובתה. לדעת רבי יהודה רשאית האישה למחול על חלק מכתובתה, ובמקרה זה חייב הבעל בתשלום היתרה בלבד. לדעת רבי מאיר, אין מחילה זו מועילה כלל וכלל, והרי זה כאילו "פחת" מכתובתה ודבר זה אסור. (ההלכה נפסקה כרבי מאיר)
עיון ודיון:
1. מדוע היה חשוב לומר שאם רצה הבעל להוסיף על עיקר הכתובה הוא רשאי,
האם זה לא מובן מאליו?
2. על פי ההלכה שנפסקה- האם אישה שהתגרשה או התאלמנה מן האירוסין זוכה גם
ב"עיקר כתובה" וגם ב"תוספת כתובה"? הסבירו!
3. על פי ההלכה שנפסקה- האם אישה שהתגרשה או התאלמנה מן הנישואין זוכה גם
ב"עיקר כתובה" וגם ב"תוספת כתובה"? הסבירו!
4. רבי יהודה מציע שיטה לעקיפת הדרישה לקצוב את סכום הכתובה על מאתים זוז
לבתולה ומאה לאלמנה. הסבירו מה מציע רבי יהודה.
5. רבי מאיר חולק על דברי רבי יהודה .מה הקשר בין התנגדותו של רבי מאיר לבין
סברתו שהכתובה היא מדאורייתא (מהתורה)?
6. פסיקתם של רבי מאיר ורבי יהודה הושפעה מן המציאות החברתית-כלכלית של
התקופה בה חיו. נסו לאמת את הקביעה הזאת באמצעות מאגרי מידע שונים.