(ה) אִֽם־אֶשְׁכָּחֵ֥ךְ יְֽרוּשָׁלִָ֗ם תִּשְׁכַּ֥ח יְמִינִֽי׃
(ו) תִּדְבַּ֥ק־לְשׁוֹנִ֨י לְחִכִּי֮ אִם־לֹ֪א אֶ֫זְכְּרֵ֥כִי
אִם־לֹ֣א אַ֭עֲלֶה אֶת־יְרוּשָׁלַ֑ים עַ֝֗ל רֹ֣אשׁ שִׂמְחָתִֽי׃
מאי על ראש שמחתי?
אמר רב יצחק: זה אפר מקלה שבראש חתנים
אמר לו רב פפא לאביי: היכא מנח לה?
במקום תפילין
שנאמר (ישעיהו סא, ג) לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר.
וכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה,
שנאמר: (ישעיהו סו, י) "שמחו את ירושלים"
ביאור:
שואלים: מאי [מה פירוש] "על ראש שמחתי"?
אמר רב יצחק: זה אפר מקלה שנוהגים להניח בראש חתנים בשעת שמחת החופה, זכר לחורבן.
אמר ליה [לו] רב פפא לאביי:
היכא מנח לה [היכן מניחים אותו]?
אמר לו: במקום שמניחים תפילין,
שנאמר בנבואות הנחמה: "משח ה' אותי... שלחני... לשום לאבלי ציון לתת להםפאר תחת אפר" .
וכיון שתפילין קרויים "פאר" יש ללמוד מכאן שהאפר היה מונח במקום שמניחים בו תפילין.
וממשיכה הברייתא:
וכל המתאבל על ירושלים — זוכה ורואה בשמחתה, שנאמר: "שמחו את ירושלם וגילו בה כל אוהביה,
שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה".
עבדו את ה׳ ביראה וגילו ברעדה"
מאי 'וגילו ברעדה'?
אמר רב אדא בר מתנא אמר רבה: במקום גילה שם תהא רעדה...
מר בריה דרבינא, עבד הילולא לבריה,
חזנהו לרבנן דהוו קבדחי טובא
אייתי כסא דמוקרא בת ארבע מאה זוזי
ותבר קמיהו
ואעציבו
רב אשי עבד הילולא לבריה,
חזנהו לרבנן דהוו קא בדחי טובא
אייתי כסא דזוגיתא חיורתא
ותבר קמיהו
ואעציבו
ביאור:
מאחר שהובא כתוב זה, שואלים:
מאי[מה פירושן] של המילים "וגילו ברעדה"?
אמר רב אדא בר מתנא שכך אמר רבה בפירוש הכתוב: אף במקום גילה שם תהא רעדה,
ולא יגיע אדם לשמחה לא מרוסנת.
[...]
מעין דברים אלה מסופר:
מר, בריה [בנו] של רבינא עבד הילולא לבריה,
חזנהו לרבנן דהוו קבדחי טובא [עשה סעודת חתונה לבנו, ראה אותם את החכמים שהיו מבודחים ביותר].
אייתי כסא דמוקרא בת ארבע מאה זוזי,
ותבר קמיהו, ואעציבו [הביא כוס יקרה השווה ארבע מאות זוז, ושבר לפניהם, והתעצבו].
וכן מסופר שרב אשי עבד הילולא לבריה [עשה חתונה לבנו], חזנהו לרבנן דהוו קא בדחי טובא
[ראה אותם, את החכמים שהיו מבודחים ביותר].
אייתי כסא דזוגיתא חיורתא,
ותבר קמיהו, ואעציבו [הביא כוס של זכוכית לבנה, שהיתה יקרה ביותר, ושבר לפניהם, ונתעצבו].
וּכְשֶׁהֶחָתָן נוֹשֵׂא אִשָּׁה, לוֹקֵחַ אֵפֶר מַקְלֶה וְנוֹתֵן בְּרֹאשׁוֹ בִּמְקוֹם הֲנָחַת תְּפִלִּין.
הַגָּה: וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ לְשַׁבֵּר כּוֹס בִּשְׁעַת חֻפָּה, אוֹ לָשׂוּם מַפָּה שְׁחוֹרָה אוֹ שְׁאָר דִּבְרֵי אֲבֵלוּת בְּרֹאשׁ הֶחָתָן .
וְכָל אֵלֶּה הַדְּבָרִים כְּדֵי לִזְכֹּר אֶת יְרוּשָׁלַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלַיִם וְגו' אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלַיִם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי (תְּהִלִּים קלז, ו).
הרב עובדיה יוסף, שו"ת יביע אומר, חלק ד - אבן העזר סימן ט' (מעובד)
אודות מה שנהגו לשבר כוס של זכוכית בגמר שבע ברכות שבחופה,
הנה ידוע שעיקר מנהג זה מיוסד על פי הגמרא (ברכות לא) :
"רב אשי עבד הילולא לבריה, חזנהו לרבנן דקא בדחי טובא, אייתי כסא דזוגיתא חיורתא ותבר קמייהו ואעציבו." וכן התוספות שם: 'מכאן נהגו לשבר זכוכית בנישואין'.
[...]
ואמרו עוד בברכות (דף ל , סוף ע"ב): "מר בריה דרבינא עבד הילולא לבריה חזנהו לרבנן דקא בדחי טובא, אייתי כסא דמוקרא (כוס של זכוכית לבנה. רש"י.) בת ת' זוזי ותבר קמייהו ואעציבו."
[...]
והן עתה אחסור דרי (חסר הדור), הן רבים עתה עַם הארץ (בורים), שבעת ששוברים הכוס כל הקרואים ממלאים פיהם שחוק בקריאות 'מזל טוב', והחתן עצמו שעושה זאת בגבורה, לסיים בזה את טכס הנישואין, ממלא פיו שחוק (על כוחו כי רב).והפכו כוונת המנהג היפה הזה שנועד לשם עגמת נפש על חורבן בית קדשינו ותפארתינו,
ולהעלות את ירושלים על ראש שמחתינו, למנהג תפל של שחוק וקלות ראש.
[...]
גם בשו"ת משפטי עוזיאל (חלק אבן העזר סימן פט ס"ג), הסכים להרה"ג (להרב הגאון) השואל במה שעורר במנהג זה של שבירת הכוס בנישואין, שנהפך בעוונותינו הרבים למין התהדרות של גבורה, שהחתן דורך בכוח על הכוס ומשברו לרסיסים, וכל הקרואים ממלאים פיהם שחוק ואומרים סימן טוב. והוא היפך כוונת התקנה. ומוטב היה לבטל המנהג לגמרי, מלשנות דמותו בצורה כזאת שנפש היפה סולדת הימנו אלא שמצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע (יבמות סה:).
וסיים: ושבח אני מנהג קהילות הספרדים שבעת ששוברים הכוס, עונים: אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני. עכת"ד (עד כאן תורף דבריו).
והנה לבטל כליל מנהג שבירת הכוס בעת הנישואין, אינו נכון בעיני. הואיל ועל כל פנים יסודתו בהררי קודש. ועיין בשו"ת 'שאל האיש' (חלק אורח חיים סמן א), שהשיב לקהלה אחת שחשבו לבטל מנהג זה, כי חס לזרע קודש לעשות כן, כי מנהג זה הוקבע זכר לחרבן בית המקדש במקום אפר מקלה שבראש חתנים וכו'. ומי יערב אל לבו לבטלו, וחיובא רמיא (וחיוב מוטל) לשבור הכוס באין פוטר אותם.
[...]
ואם יש מקומות שהפכו ללענה משפט, הרי בכמה מקומות עדיין עושים זאת בחרדת קודש.
כי לא אלמן ישראל תלי"ת (תודה לאל יתברך). ולפע"ד (ולפי עניות דעתי) אפשר לתקן הדבר, ולהחזיר עטרה ליושנה בכל אתר ואתר, ע"י שהרב המסדר קידושין, ייתן הוראה לחתן לפני שברו הכוס שיאמר אחריו בקול רם:
'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני'. (וכמו שעושים לפני עריכת ברית מילה שאבי הבן אומר זאת בקול רם).
ואז לאט לאט יבינו הקהל הרקע לשבירת הכוס, ולא יעשו מזה מהתלה חוכא ואטלולא,
והכל על מקומו יבא בשלום.
וכן ראיתי בספר 'בית עובד' (דקצ"ח ע"א) כי מה שנהגו העם לומר 'בסימן – טוב' כשמשברין הכוס, טעות הוא בידם, כי שבירת הכוס זכר לחורבן. ולכן טוב שיאמר החתן: אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני. ע"כ (עד כאן).
[...]
ומ"מ (ומכל מקום) נראה שאין צורך במיוחד לשבר כוס יקר וסגי (די, מספיק) בכלי זכוכית רגיל. וכמ"ש הראבי"ה (וכמו שכתב אליעזר בן יואל הלוי) שנהגו כולם בשווה כדי שלא לבייש מי שאין לו (וכמו שכתב במ"ק כז.) ומכ"ש לפ"מ (ומכל שכן לפי מנהג) שנוהגים כיום לעטוף הכוס בשקית ניר בכדי שלא יתפזרו רסיסים באולם ויבאו לידי נזק. ומכיון שאין הכוס נראה לעין אין להקפיד שיהיה דבר יקר, ועצם שבירת הכוס מביאה לידי זכרון החורבן.
* חיים שאל - רבי חיים יוסף דוד אזולאי (החיד"א) ....
הרב עובדיה יוסף: 1920- 2013. מן הרבנים המשפיעים ביותר במדינת ישראל.
היה הרב הספרדי הראשי (הראשון לציון), חתן פרס ישראל לספרות תורנית.
פותחים סוגריים
הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, משפטי עוזיאל , אבן העזר פט
למעלת כבודו, שעורר שאלה זו של שבירת הכוס בשעת החופה שיסודו הוא להטיל טיפת אבל בכוס שמחתנו לקיים מה שנאמר: אם אשכחך ירושלים וכו׳ אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי,
ועתה נהפך מנהג יפה זה למין פולחן והתהדרות של גבורה, שהחתן דורס בכח על הכוס ומשברו לרסיסים וכל הקרואים ממלאים פיהם שחוק ואומרים סימן טוב. ובצדק העיר מעלת כבודו שדבר זה אינו נאה והוא בהיפך מעיקר התקנה. ואף אני אענה חלק ואביע מר שיחי על מנהג זה שלפי צורתו העכשוי הוא מנהג טפל ומוטב היה לבטלו לגמרי מלשנות דמותו בצורה מכוערת שנפש היפה סולדת הימנו. בכל מקרה שאני נמצא בחתונות ורואה מנהג זה מצטער אני מאד אלא שאיני מוחה משום שאני מקיים בעצמי: מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע. ושבח אני מנהגם של קהלות הספרדים שהיו נוהגים לשבר את הכוס אתר שבע ברכות והקהל היו עונים ואומרים: אם אשכחך ירושלם וכו', אלא שבזמן האחרון התפשט בנו צורת מנהג זה. הרבה חקוי עושה והרבה עם הארצוּת עושה.
ועל כגון זה אמרו רבותינו זכרונם לברכה שמנהג הוא אותיות גהנם, זאת אומרת: שכל מקום שמפשיטים מהמנהג צורתו וכוונתו המקורית ועושים אותו לסגולה או פולחן, ומכל שכן להזיה טפלה וחסרת הטעם, נהפך המנהג לשערי גהינום
הרב עוזיאל: הרב בן-ציון מאיר חי עוּזיאל (1880 – 1953) הרב הראשי הספרדי
(הראשון לציון) הראשון של מדינת ישראל ואחד הרבנים הבולטים במחצית הראשונה של המאה העשרים.
עיון ודיון
1. מן המקורות עולות שתי סיבות מרכזיות למנהג שבירת הכוֹס. מהן?
2. כנגד איזו תופעה יוצא הרב עובדיה יוסף?
3. מה הוא מציע כדי להתמודד עם התופעה?
4. במה שונה הצעתו מזו של הרב עוזיאל?
5. לדעתכם, האם יש בימינו מקום למנהג שבירת הכוס? נמקו!