מְגִלַּת אֵיכָה ביאור חופשי וקליל יעקב מעוז

ד"ר יעקב מעוז (האונ' העברית), משורר וסופר, מרצה למחשבה יהודית חברתית, מחבר הספרים: "צדק פואטי", "אלוהים אהבה אסתטיקה" וסדרת החוברות הנפוצה "חגים בקהילה". מנהל מדור זהויות וחיים משותפים בחברה למתנ"סים. מתנדב כחבר הנהלת תנועת תיקון. מתנדב בוועד העדה הכורדית לשימור הלשון הארמית. בעל פינה בגלי צה"ל ועורך מדור דת ואמונה בעיתון האינטרנטי Jokopost.

איכה א׳

(א) אֵיכָ֣ה ׀ יָשְׁבָ֣ה בָדָ֗ד הָעִיר֙ רַבָּ֣תִי עָ֔ם הָיְתָ֖ה כְּאַלְמָנָ֑ה רַּבָּ֣תִי בַגּוֹיִ֗ם שָׂרָ֙תִי֙ בַּמְּדִינ֔וֹת הָיְתָ֖ה לָמַֽס׃

איך נותרה בודדה, העיר ירושלים, מרובת התושבים. איך הפכה האומה, הגדולה שבעמים, לאלמנה. איך הפכה מלכת המדינות לעובדת כפייה של עם אחר.

(ב) בָּכ֨וֹ תִבְכֶּ֜ה בַּלַּ֗יְלָה וְדִמְעָתָהּ֙ עַ֣ל לֶֽחֱיָ֔הּ אֵֽין־לָ֥הּ מְנַחֵ֖ם מִכָּל־אֹהֲבֶ֑יהָ כָּל־רֵעֶ֙יהָ֙ בָּ֣גְדוּ בָ֔הּ הָ֥יוּ לָ֖הּ לְאֹיְבִֽים׃

היא בוכה כל הלילה, ודמעותיה זולגות על הלחיים. אף לא אחד מהעמים, בעלי בריתה, בא לנחם אותה. כולם בגדו בה והפכו אויבים נגדה.

(ג) גָּֽלְתָ֨ה יְהוּדָ֤ה מֵעֹ֙נִי֙ וּמֵרֹ֣ב עֲבֹדָ֔ה הִ֚יא יָשְׁבָ֣ה בַגּוֹיִ֔ם לֹ֥א מָצְאָ֖ה מָנ֑וֹחַ כָּל־רֹדְפֶ֥יהָ הִשִּׂיג֖וּהָ בֵּ֥ין הַמְּצָרִֽים׃

העם, שישב ביהודה, גלה מרוב דלוּת ועבדוּת. כעת הוא יושב על אדמת גויים, כמהגר. אין לו מנוח מכל הרודפים אותו. הם המצליחים להכניע אותו בעת צרה.

(ד) דַּרְכֵ֨י צִיּ֜וֹן אֲבֵל֗וֹת מִבְּלִי֙ בָּאֵ֣י מוֹעֵ֔ד כָּל־שְׁעָרֶ֙יהָ֙ שֽׁוֹמֵמִ֔ין כֹּהֲנֶ֖יהָ נֶאֱנָחִ֑ים בְּתוּלֹתֶ֥יהָ נּוּג֖וֹת וְהִ֥יא מַר־לָֽהּ׃

הדרכים המובילות לירושלים מתאבלות, אין בהן עולים לרגל בחגים. שערי העיר, שהיו תוססים, נעשו שוממים. מנהיגיה מתייפחים. הבחורות הצעירות עצובות, והעיר מרירה.

(ה) הָי֨וּ צָרֶ֤יהָ לְרֹאשׁ֙ אֹיְבֶ֣יהָ שָׁל֔וּ כִּֽי־יְהוָ֥ה הוֹגָ֖הּ עַ֣ל רֹב־פְּשָׁעֶ֑יהָ עוֹלָלֶ֛יהָ הָלְכ֥וּ שְׁבִ֖י לִפְנֵי־צָֽר׃

הצרים הפכו לשליטים, האויבים שלווים. כי האל ציער אותה על פשעיה הרבים. הצעירים נשבו בידי האויבים.

(ו) וַיֵּצֵ֥א מן־בת־[מִבַּת־] צִיּ֖וֹן כָּל־הֲדָרָ֑הּ הָי֣וּ שָׂרֶ֗יהָ כְּאַיָּלִים֙ לֹא־מָצְא֣וּ מִרְעֶ֔ה וַיֵּלְכ֥וּ בְלֹא־כֹ֖חַ לִפְנֵ֥י רוֹדֵֽף׃

כל יופייה של ירושלים הושחת. מנהיגיה, שהיו קלי רגליים כאיילים, נעשו רעבים כצאן ללא מרעה, ונכנעו חסרי כוחות לפני הרודפים אותם.

(ז) זָֽכְרָ֣ה יְרוּשָׁלִַ֗ם יְמֵ֤י עָנְיָהּ֙ וּמְרוּדֶ֔יהָ כֹּ֚ל מַחֲמֻדֶ֔יהָ אֲשֶׁ֥ר הָי֖וּ מִ֣ימֵי קֶ֑דֶם בִּנְפֹ֧ל עַמָּ֣הּ בְּיַד־צָ֗ר וְאֵ֤ין עוֹזֵר֙ לָ֔הּ רָא֣וּהָ צָרִ֔ים שָׂחֲק֖וּ עַ֥ל מִשְׁבַּתֶּֽהָ׃

בעת הגלות, נזכרה ירושלים באותם ימים של דלוּת, שבהם נפלה, נזכרה בכל דברי החמודות, שהיו לה עוד מימי קדם, עד שהעם התדרדר ונפל ביד האויב, ואף אחד לא חש לעזרתה. עתה צוחקים האויבים על מנהגי השבתות והחגים שלה בגלות.

(ח) חֵ֤טְא חָֽטְאָה֙ יְר֣וּשָׁלִַ֔ם עַל־כֵּ֖ן לְנִידָ֣ה הָיָ֑תָה כָּֽל־מְכַבְּדֶ֤יהָ הִזִּיל֙וּהָ֙ כִּי־רָא֣וּ עֶרְוָתָ֔הּ גַּם־הִ֥יא נֶאֶנְחָ֖ה וַתָּ֥שָׁב אָחֽוֹר׃

בגלל חטאיה של ירושלים, נדמתה כאישה בימי המחזור החודשי. כל מי שכיבד אותה עד כה, התחיל לזלזל בה, כי ראו את חרפתה. לכן היא נאנחת ונסוגה לאחור מפניהם.

(ט) טֻמְאָתָ֣הּ בְּשׁוּלֶ֗יהָ לֹ֤א זָֽכְרָה֙ אַחֲרִיתָ֔הּ וַתֵּ֣רֶד פְּלָאִ֔ים אֵ֥ין מְנַחֵ֖ם לָ֑הּ רְאֵ֤ה יְהוָה֙ אֶת־עָנְיִ֔י כִּ֥י הִגְדִּ֖יל אוֹיֵֽב׃

דם הנידה נוטף משולי שמלתה, מפני שלא חישבה את סוֹפה, והתדרדרה באופן מפליא, מבלי שמישהו ינחם אותה על כך. אנא אלי, ראה עד כמה דלה אנוכי, כי האויב גבר עלי.

(י) יָדוֹ֙ פָּ֣רַשׂ צָ֔ר עַ֖ל כָּל־מַחֲמַדֶּ֑יהָ כִּֽי־רָאֲתָ֤ה גוֹיִם֙ בָּ֣אוּ מִקְדָּשָׁ֔הּ אֲשֶׁ֣ר צִוִּ֔יתָה לֹא־יָבֹ֥אוּ בַקָּהָ֖ל לָֽךְ׃

האויב בזז את כל היקר לה, והיא רואה איך הוא מחלל את בית המקדש. זהו אותו העם שאתה ציוות להחרים ולא להתחתן עם בניו ובנותיו, והנה הוא בתוך בית מקדשך.

(יא) כָּל־עַמָּ֤הּ נֶאֱנָחִים֙ מְבַקְּשִׁ֣ים לֶ֔חֶם נָתְנ֧וּ מחמודיהם [מַחֲמַדֵּיהֶ֛ם] בְּאֹ֖כֶל לְהָשִׁ֣יב נָ֑פֶשׁ רְאֵ֤ה יְהוָה֙ וְֽהַבִּ֔יטָה כִּ֥י הָיִ֖יתִי זוֹלֵלָֽה׃

כל בני העם נאנחים, מבקשים לאכול לחם, מכרו את היקר להם בעד אוכל פשוט, כדי להחיות את עצמם. ראה אלי, עד כמה זללתי באותם הימים של שפע.

(יב) ל֣וֹא אֲלֵיכֶם֮ כָּל־עֹ֣בְרֵי דֶרֶךְ֒ הַבִּ֣יטוּ וּרְא֗וּ אִם־יֵ֤שׁ מַכְאוֹב֙ כְּמַכְאֹבִ֔י אֲשֶׁ֥ר עוֹלַ֖ל לִ֑י אֲשֶׁר֙ הוֹגָ֣ה יְהוָ֔ה בְּי֖וֹם חֲר֥וֹן אַפּֽוֹ׃

לא עליכם כל המשתתפים בצערי, שימו לב, אין מכאוב גדול ממכאובי, שנגרם לי, שציער אותי האל בכעסו עלי.

(יג) מִמָּר֛וֹם שָֽׁלַח־אֵ֥שׁ בְּעַצְמֹתַ֖י וַיִּרְדֶּ֑נָּה פָּרַ֨שׂ רֶ֤שֶׁת לְרַגְלַי֙ הֱשִׁיבַ֣נִי אָח֔וֹר נְתָנַ֙נִי֙ שֹֽׁמֵמָ֔ה כָּל־הַיּ֖וֹם דָּוָֽה׃

האל שלח אש משמיים ששרפה את עצמותיי, פרש מלכודת לפני רגליי, דִרדר אותי לאחור, בודד אותי, כל הזמן חולה.

(יד) נִשְׂקַד֩ עֹ֨ל פְּשָׁעַ֜י בְּיָד֗וֹ יִשְׂתָּֽרְג֛וּ עָל֥וּ עַל־צַוָּארִ֖י הִכְשִׁ֣יל כֹּחִ֑י נְתָנַ֣נִי אֲדֹנָ֔י בִּידֵ֖י לֹא־אוּכַ֥ל קֽוּם׃

ה' הכביד את ידו עליו בגלל פשעיי, והפשעים נקשרו בידו, ונכרכו על צווארי כטבעת חנק. ה' החליש את כוחי, ומסר אותי בידי אויב, שלא אוכל להתקומם נגדו.

(טו) סִלָּ֨ה כָל־אַבִּירַ֤י ׀ אֲדֹנָי֙ בְּקִרְבִּ֔י קָרָ֥א עָלַ֛י מוֹעֵ֖ד לִשְׁבֹּ֣ר בַּחוּרָ֑י גַּ֚ת דָּרַ֣ךְ אֲדֹנָ֔י לִבְתוּלַ֖ת בַּת־יְהוּדָֽה׃

ה' השפיל את כל גיבוריי, קבע זמן שבו ישבור את בחוריי החסונים, דרך על עם ישראל, העדין כבתולה, כמו שדורכים ענבים בגת.

(טז) עַל־אֵ֣לֶּה ׀ אֲנִ֣י בוֹכִיָּ֗ה עֵינִ֤י ׀ עֵינִי֙ יֹ֣רְדָה מַּ֔יִם כִּֽי־רָחַ֥ק מִמֶּ֛נִּי מְנַחֵ֖ם מֵשִׁ֣יב נַפְשִׁ֑י הָי֤וּ בָנַי֙ שֽׁוֹמֵמִ֔ים כִּ֥י גָבַ֖ר אוֹיֵֽב׃

על האבדות האלה אני בוכה, עיניי דומעות כמים, כי אין לי מנחם שיחיה את נפשי. בניי משתוממים, איך קרה שהאויב גבר.

(יז) פֵּֽרְשָׂ֨ה צִיּ֜וֹן בְּיָדֶ֗יהָ אֵ֤ין מְנַחֵם֙ לָ֔הּ צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה לְיַעֲקֹ֖ב סְבִיבָ֣יו צָרָ֑יו הָיְתָ֧ה יְרוּשָׁלִַ֛ם לְנִדָּ֖ה בֵּינֵיהֶֽם׃

ירושלים פרשה ידיה לשמיים כמתאבלת, ואין מי שינחם אותה. ה' פקד על האויבים לצור על עם ישראל, וירושלים נעשתה כטמאה ביניהם, כאישה בימי הנידה.

(יח) צַדִּ֥יק ה֛וּא יְהוָ֖ה כִּ֣י פִ֣יהוּ מָרִ֑יתִי שִׁמְעוּ־נָ֣א כָל־עמים [הָֽעַמִּ֗ים] וּרְאוּ֙ מַכְאֹבִ֔י בְּתוּלֹתַ֥י וּבַחוּרַ֖י הָלְכ֥וּ בַשֶּֽׁבִי׃

אני מצדיקה את האל שהעניש אותי, כי מרדתי בו. שמעו כל העמים עד כמה כאוּבה אני, את בנותיי ובחוריי שבו האויבים.

(יט) קָרָ֤אתִי לַֽמְאַהֲבַי֙ הֵ֣מָּה רִמּ֔וּנִי כֹּהֲנַ֥י וּזְקֵנַ֖י בָּעִ֣יר גָּוָ֑עוּ כִּֽי־בִקְשׁ֥וּ אֹ֙כֶל֙ לָ֔מוֹ וְיָשִׁ֖יבוּ אֶת־נַפְשָֽׁם׃

רימו אותי בני בריתי, כאשר קראתי לעזרתם. כל המנהיגים שלי גוועו ברעב, כי ביקשו אוכל להציל את נפשם, ולא מצאו.

(כ) רְאֵ֨ה יְהוָ֤ה כִּֽי־צַר־לִי֙ מֵעַ֣י חֳמַרְמָ֔רוּ נֶהְפַּ֤ךְ לִבִּי֙ בְּקִרְבִּ֔י כִּ֥י מָר֖וֹ מָרִ֑יתִי מִח֥וּץ שִׁכְּלָה־חֶ֖רֶב בַּבַּ֥יִת כַּמָּֽוֶת׃

ראה אלי עד כמה צר לי, מעיי נעכרים, לבי מתהפך, בגלל שמרדתי בך. מחוץ לחומות העיר הרגה בנו החרב, ובתוך העיר גווענו ברעב.

(כא) שָׁמְע֞וּ כִּ֧י נֶאֱנָחָ֣ה אָ֗נִי אֵ֤ין מְנַחֵם֙ לִ֔י כָּל־אֹ֨יְבַ֜י שָׁמְע֤וּ רָֽעָתִי֙ שָׂ֔שׂוּ כִּ֥י אַתָּ֖ה עָשִׂ֑יתָ הֵבֵ֥אתָ יוֹם־קָרָ֖אתָ וְיִֽהְי֥וּ כָמֽוֹנִי׃

כולם שומעים את אנחותיי מבלי שיש לי מנחם, כל אויבי נהנו לשמוע על הרעה שלי, שמחו מפני שדווקא אלוהיי עשה זאת לי. מי ייתן ויבוא היום, שתעשה להם כך, ומצבם יהיה כשלי.

(כב) תָּבֹ֨א כָל־רָעָתָ֤ם לְפָנֶ֙יךָ֙ וְעוֹלֵ֣ל לָ֔מוֹ כַּאֲשֶׁ֥ר עוֹלַ֛לְתָּ לִ֖י עַ֣ל כָּל־פְּשָׁעָ֑י כִּֽי־רַבּ֥וֹת אַנְחֹתַ֖י וְלִבִּ֥י דַוָּֽי׃

ראה אלי את כל מעלליהם הרעים, שפוט אותם כאשר שפטת אותי על פשעיי. אנחותיי רבות ולבי פצוע.

Lamentations 1

(1) Alas! Lonely sits the city Once great with people! She that was great among nations Is become like a widow; The princess among states Is become a thrall. (2) Bitterly she weeps in the night, Her cheek wet with tears. There is none to comfort her Of all her friends. All her allies have betrayed her; They have become her foes. (3) Judah has gone into exile Because of misery and harsh oppression; When she settled among the nations, She found no rest; All her pursuers overtook her In the narrow places. (4) Zion’s roads are in mourning, Empty of festival pilgrims; All her gates are deserted. Her priests sigh, Her maidens are unhappy— She is utterly disconsolate! (5) Her enemies are now the masters, Her foes are at ease, Because the LORD has afflicted her For her many transgressions; Her infants have gone into captivity Before the enemy. (6) Gone from Fair Zion are all That were her glory; Her leaders were like stags That found no pasture; They could only walk feebly Before the pursuer. (7) All the precious things she had In the days of old Jerusalem recalled In her days of woe and sorrow, When her people fell by enemy hands With none to help her; When enemies looked on and gloated Over her downfall. (8) Jerusalem has greatly sinned, Therefore she is become a mockery. All who admired her despise her, For they have seen her disgraced; And she can only sigh And shrink back. (9) Her uncleanness clings to her skirts. She gave no thought to her future; She has sunk appallingly, With none to comfort her.— See, O LORD, my misery; How the enemy jeers! (10) The foe has laid hands On everything dear to her. She has seen her Sanctuary Invaded by nations Which You have denied admission Into Your community. (11) All her inhabitants sigh As they search for bread; They have bartered their treasures for food, To keep themselves alive.— See, O LORD, and behold, How abject I have become! (12) May it never befall you, All who pass along the road— Look about and see: Is there any agony like mine, Which was dealt out to me When the LORD afflicted me On His day of wrath? (13) From above He sent a fire Down into my bones. He spread a net for my feet, He hurled me backward; He has left me forlorn, In constant misery. (14) The yoke of my offenses is bound fast, Lashed tight by His hand; Imposed upon my neck, It saps my strength; The Lord has delivered me into the hands Of those I cannot withstand. (15) The Lord in my midst has rejected All my heroes; He has proclaimed a set time against me To crush my young men. As in a press the Lord has trodden Fair Maiden Judah. (16) For these things do I weep, My eyes flow with tears: Far from me is any comforter Who might revive my spirit; My children are forlorn, For the foe has prevailed. (17) Zion spreads out her hands, She has no one to comfort her; The LORD has summoned against Jacob His enemies all about him; Jerusalem has become among them A thing unclean. (18) The LORD is in the right, For I have disobeyed Him. Hear, all you peoples, And behold my agony: My maidens and my youths Have gone into captivity! (19) I cried out to my friends, But they played me false. My priests and my elders Have perished in the city As they searched for food To keep themselves alive. (20) See, O LORD, the distress I am in! My heart is in anguish, I know how wrong I was To disobey. Outside the sword deals death; Indoors, the plague. (21) When they heard how I was sighing, There was none to comfort me; All my foes heard of my plight and exulted. For it is Your doing: You have brought on the day that You threatened. Oh, let them become like me! (22) Let all their wrongdoing come before You, And deal with them As You have dealt with me For all my transgressions. For my sighs are many, And my heart is sick.

איכה ב׳

(א) אֵיכָה֩ יָעִ֨יב בְּאַפּ֤וֹ ׀ אֲדֹנָי֙ אֶת־בַּת־צִיּ֔וֹן הִשְׁלִ֤יךְ מִשָּׁמַ֙יִם֙ אֶ֔רֶץ תִּפְאֶ֖רֶת יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹא־זָכַ֥ר הֲדֹם־רַגְלָ֖יו בְּי֥וֹם אַפּֽוֹ׃

איך החשיך האל בכעסו את אורה של ירושלים, ומשמיים ניפץ אל הארץ את המקדש, שהוא תפארת ישראל, מבלי להתחשב שזהו ביתו.

(ב) בִּלַּ֨ע אֲדֹנָ֜י לא [וְלֹ֣א] חָמַ֗ל אֵ֚ת כָּל־נְא֣וֹת יַעֲקֹ֔ב הָרַ֧ס בְּעֶבְרָת֛וֹ מִבְצְרֵ֥י בַת־יְהוּדָ֖ה הִגִּ֣יעַ לָאָ֑רֶץ חִלֵּ֥ל מַמְלָכָ֖ה וְשָׂרֶֽיהָ׃

ה' השחית מבלי לחמול, הרס את כל היישובים של ישראל בחמת זעם. את כל המבצרים של ירושלים רוצץ לארץ, חילל את כבוד ממלכת ישראל ומנהיגיה.

(ג) גָּדַ֣ע בָּֽחֳרִי אַ֗ף כֹּ֚ל קֶ֣רֶן יִשְׂרָאֵ֔ל הֵשִׁ֥יב אָח֛וֹר יְמִינ֖וֹ מִפְּנֵ֣י אוֹיֵ֑ב וַיִּבְעַ֤ר בְּיַעֲקֹב֙ כְּאֵ֣שׁ לֶֽהָבָ֔ה אָכְלָ֖ה סָבִֽיב׃

כרת בזעם את כל כוחו של ישראל, קשר את יד ימינו של ישראל לאחורי גבו, כאשר נלחם בו האויב, אש עלתה ושרפה מסביב לישראל.

(ד) דָּרַ֨ךְ קַשְׁתּ֜וֹ כְּאוֹיֵ֗ב נִצָּ֤ב יְמִינוֹ֙ כְּצָ֔ר וַֽיַּהֲרֹ֔ג כֹּ֖ל מַחֲמַדֵּי־עָ֑יִן בְּאֹ֙הֶל֙ בַּת־צִיּ֔וֹן שָׁפַ֥ךְ כָּאֵ֖שׁ חֲמָתֽוֹ׃

מתח נגדי את הקשת כמו אויב, הניף עלי את יד ימינו כמו צורר, וכך הרג את כל הצעירים החמודים, בתוך מחנה ישראל, שפך עלי את כעסו כמו אש.

(ה) הָיָ֨ה אֲדֹנָ֤י ׀ כְּאוֹיֵב֙ בִּלַּ֣ע יִשְׂרָאֵ֔ל בִּלַּע֙ כָּל־אַרְמְנוֹתֶ֔יהָ שִׁחֵ֖ת מִבְצָרָ֑יו וַיֶּ֙רֶב֙ בְּבַת־יְהוּדָ֔ה תַּאֲנִיָּ֖ה וַאֲנִיָּֽה׃

ה' הפך לי לאויב, השחית את עם ישראל, השחית את בנייניו המפוארים ואת כל המבצרים שבנה להגנתו. הוסיף והרבה לפגוע בירושלים כהנה וכהנה.

(ו) וַיַּחְמֹ֤ס כַּגַּן֙ שֻׂכּ֔וֹ שִׁחֵ֖ת מוֹעֲד֑וֹ שִׁכַּ֨ח יְהוָ֤ה ׀ בְּצִיּוֹן֙ מוֹעֵ֣ד וְשַׁבָּ֔ת וַיִּנְאַ֥ץ בְּזַֽעַם־אַפּ֖וֹ מֶ֥לֶךְ וְכֹהֵֽן׃

כרת כעצי הגן את סוכתו, השחית את בית מקדשו. איבד ה' את החגים והמועדים מירושלים, וניבל בכעס את מנהיגי העם, את המלכים ואת הכוהנים.

(ז) זָנַ֨ח אֲדֹנָ֤י ׀ מִזְבְּחוֹ֙ נִאֵ֣ר מִקְדָּשׁ֔וֹ הִסְגִּיר֙ בְּיַד־אוֹיֵ֔ב חוֹמֹ֖ת אַרְמְנוֹתֶ֑יהָ ק֛וֹל נָתְנ֥וּ בְּבֵית־יְהוָ֖ה כְּי֥וֹם מוֹעֵֽד׃

נטש ה' את המזבח שלו, קילל את בית המקדש. מסר לידי האויב את חומות ההגנה של ירושלים. שמחה גדולה נשמעה מפי האויבים בבית המקדש, כאילו זהו יום חג.

(ח) חָשַׁ֨ב יְהוָ֤ה ׀ לְהַשְׁחִית֙ חוֹמַ֣ת בַּת־צִיּ֔וֹן נָ֣טָה קָ֔ו לֹא־הֵשִׁ֥יב יָד֖וֹ מִבַּלֵּ֑עַ וַיַּֽאֲבֶל־חֵ֥ל וְחוֹמָ֖ה יַחְדָּ֥ו אֻמְלָֽלוּ׃

תכנן ה' להחריב את חומות ירושלים, שרטט קווים היכן יעבור החורבן, לא הרפה מן ההרס. מוטט את סוללות ההגנה ואת חומות העיר, כך ששתיהן נהרסו עד היסוד.

(ט) טָבְע֤וּ בָאָ֙רֶץ֙ שְׁעָרֶ֔יהָ אִבַּ֥ד וְשִׁבַּ֖ר בְּרִיחֶ֑יהָ מַלְכָּ֨הּ וְשָׂרֶ֤יהָ בַגּוֹיִם֙ אֵ֣ין תּוֹרָ֔ה גַּם־נְבִיאֶ֕יהָ לֹא־מָצְא֥וּ חָז֖וֹן מֵיְהוָֽה׃

נהרסו עד לארץ שערי ירושלים, ריסק ואיבד את מנעולי השערים. המלך והשרים הוגלו אל הגויים, למקום שאין מי שיורה לעם את דרכו. גם הנביאים הפסיקו להתנבא מאת ה'.

(י) יֵשְׁב֨וּ לָאָ֤רֶץ יִדְּמוּ֙ זִקְנֵ֣י בַת־צִיּ֔וֹן הֶֽעֱל֤וּ עָפָר֙ עַל־רֹאשָׁ֔ם חָגְר֖וּ שַׂקִּ֑ים הוֹרִ֤ידוּ לָאָ֙רֶץ֙ רֹאשָׁ֔ן בְּתוּלֹ֖ת יְרוּשָׁלִָֽם׃

ישבו על הארץ כאבלים, דממו מנהיגי העם, כאבלים שמו עפר על ראשם, לבשו בגדים בלויים. כפפו את ראשן כל הנשים הצעירות של ירושלים.

(יא) כָּל֨וּ בַדְּמָע֤וֹת עֵינַי֙ חֳמַרְמְר֣וּ מֵעַ֔י נִשְׁפַּ֤ךְ לָאָ֙רֶץ֙ כְּבֵדִ֔י עַל־שֶׁ֖בֶר בַּת־עַמִּ֑י בֵּֽעָטֵ֤ף עוֹלֵל֙ וְיוֹנֵ֔ק בִּרְחֹב֖וֹת קִרְיָֽה׃

נגמרו עיניי מדמעות, מעיי תוססים, בטני נבקעה וכבדי נשפך לארץ, על האסון שפקד את עמי, על תינוקות חלושים ומעולפים ברחובות העיר.

(יב) לְאִמֹּתָם֙ יֹֽאמְר֔וּ אַיֵּ֖ה דָּגָ֣ן וָיָ֑יִן בְּהִֽתְעַטְּפָ֤ם כֶּֽחָלָל֙ בִּרְחֹב֣וֹת עִ֔יר בְּהִשְׁתַּפֵּ֣ךְ נַפְשָׁ֔ם אֶל־חֵ֖יק אִמֹּתָֽם׃

שאלו התינוקות את האימהות: היכן האוכל והמשקה, כאשר התעלפו ונראו כמתים ברחובות העיר, כאשר בכו על חיק האימהות שלהם.

(יג) מָֽה־אֲעִידֵ֞ךְ מָ֣ה אֲדַמֶּה־לָּ֗ךְ הַבַּת֙ יְר֣וּשָׁלִַ֔ם מָ֤ה אַשְׁוֶה־לָּךְ֙ וַאֲנַֽחֲמֵ֔ךְ בְּתוּלַ֖ת בַּת־צִיּ֑וֹן כִּֽי־גָד֥וֹל כַּיָּ֛ם שִׁבְרֵ֖ךְ מִ֥י יִרְפָּא־לָֽךְ׃

אין דוגמה ואין דמיון לאסונך העיר ירושלים, לא ניתן להשוות את צרתך כדי לנחם אותך כנסת ישראל, מפני שהמשבר שלך גדול כמו ים, ואין מי שירפא אותך.

(יד) נְבִיאַ֗יִךְ חָ֤זוּ לָךְ֙ שָׁ֣וְא וְתָפֵ֔ל וְלֹֽא־גִלּ֥וּ עַל־עֲוֺנֵ֖ךְ לְהָשִׁ֣יב שביתך [שְׁבוּתֵ֑ךְ] וַיֶּ֣חֱזוּ לָ֔ךְ מַשְׂא֥וֹת שָׁ֖וְא וּמַדּוּחִֽים׃

נביאייך נבאו לך שקרים, ולא הוכיחו אותך על חטאייך, כדי שתתקני את מעשייך, אלא ניבאו לך נבואות כזב והדיחו אותך לדרך רעה.

(טו) סָֽפְק֨וּ עָלַ֤יִךְ כַּפַּ֙יִם֙ כָּל־עֹ֣בְרֵי דֶ֔רֶךְ שָֽׁרְקוּ֙ וַיָּנִ֣עוּ רֹאשָׁ֔ם עַל־בַּ֖ת יְרוּשָׁלִָ֑ם הֲזֹ֣את הָעִ֗יר שֶׁיֹּֽאמְרוּ֙ כְּלִ֣ילַת יֹ֔פִי מָשׂ֖וֹשׂ לְכָל־הָאָֽרֶץ׃

הכו בכפיים כנדהמים, כל הרואים אותך, קראו בקול והנידו את ראשם בהשתוממות על מצבה של ירושלים. שאלו בתמיהה: האם זאת היא העיר שאומרים שיש לה יופי מושלם, שהיא שמחת כל העולם?

(טז) פָּצ֨וּ עָלַ֤יִךְ פִּיהֶם֙ כָּל־א֣וֹיְבַ֔יִךְ שָֽׁרְקוּ֙ וַיַּֽחַרְקוּ־שֵׁ֔ן אָמְר֖וּ בִּלָּ֑עְנוּ אַ֣ךְ זֶ֥ה הַיּ֛וֹם שֶׁקִּוִּינֻ֖הוּ מָצָ֥אנוּ רָאִֽינוּ׃

פתחו עלייך את פיהם כל האויבים שלך, שאגו עלייך, חשפו את שיניהם כחיות טרף, סיפרו לאחרים שהצליחו להרוס אותך, ושמחו שהגיע היום שקיוו אליו מאוד וזכו לראות בו.

(יז) עָשָׂ֨ה יְהוָ֜ה אֲשֶׁ֣ר זָמָ֗ם בִּצַּ֤ע אֶמְרָתוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֣ה מִֽימֵי־קֶ֔דֶם הָרַ֖ס וְלֹ֣א חָמָ֑ל וַיְשַׂמַּ֤ח עָלַ֙יִךְ֙ אוֹיֵ֔ב הֵרִ֖ים קֶ֥רֶן צָרָֽיִךְ׃

ביצע ה' את אשר תכנן, קיים את החלטתו שגזר מזמן, הרס מבלי חמלה, וגרם לשמחתו של האויב על מפלת העם. כך הגביר את כוחם של אויבי ירושלים.

(יח) צָעַ֥ק לִבָּ֖ם אֶל־אֲדֹנָ֑י חוֹמַ֣ת בַּת־צִ֠יּוֹן הוֹרִ֨ידִי כַנַּ֤חַל דִּמְעָה֙ יוֹמָ֣ם וָלַ֔יְלָה אַֽל־תִּתְּנִ֤י פוּגַת֙ לָ֔ךְ אַל־תִּדֹּ֖ם בַּת־עֵינֵֽךְ׃

צעקו האבלים אל ה' ממעמקי הלב, חומות ירושלים בְּכו יומם ולילה, הזילו דמעות כמים בנחל איתן, בכו מבלי הפסק, מבלי לעצור את בבת עיניכן.

(יט) ק֣וּמִי ׀ רֹ֣נִּי בליל [בַלַּ֗יְלָה] לְרֹאשׁ֙ אַשְׁמֻר֔וֹת שִׁפְכִ֤י כַמַּ֙יִם֙ לִבֵּ֔ךְ נֹ֖כַח פְּנֵ֣י אֲדֹנָ֑י שְׂאִ֧י אֵלָ֣יו כַּפַּ֗יִךְ עַל־נֶ֙פֶשׁ֙ עֽוֹלָלַ֔יִךְ הָעֲטוּפִ֥ים בְּרָעָ֖ב בְּרֹ֥אשׁ כָּל־חוּצֽוֹת׃

קומי ירושלים וקונני בחצות הלילה, שפכי את צער לבך כמים לפני האל, הרימי ידייך כמתאבלת על נפש התינוקות, המעולפים מרעב וזרוקים ברחובות העיר.

(כ) רְאֵ֤ה יְהוָה֙ וְֽהַבִּ֔יטָה לְמִ֖י עוֹלַ֣לְתָּ כֹּ֑ה אִם־תֹּאכַ֨לְנָה נָשִׁ֤ים פִּרְיָם֙ עֹלֲלֵ֣י טִפֻּחִ֔ים אִם־יֵהָרֵ֛ג בְּמִקְדַּ֥שׁ אֲדֹנָ֖י כֹּהֵ֥ן וְנָבִֽיא׃

ראה נא ה', למי גרמת את הדברים הנוראים האלה. אם הגענו למצב שנשים אוכלות את ילדיהן, את פרי הבטן שהיו אמורות לטפח. אם הגענו למצב שבבית המקדש שלך הורגים את המנהיגים, את הכוהנים ואת הנביאים?!

(כא) שָׁכְב֨וּ לָאָ֤רֶץ חוּצוֹת֙ נַ֣עַר וְזָקֵ֔ן בְּתוּלֹתַ֥י וּבַחוּרַ֖י נָפְל֣וּ בֶחָ֑רֶב הָרַ֙גְתָּ֙ בְּי֣וֹם אַפֶּ֔ךָ טָבַ֖חְתָּ לֹ֥א חָמָֽלְתָּ׃

נשכבו על הארץ ברחובות גם נערים וגם זקנים. הבחורות והבחורים נהרגו בחרב. אתה בעצמך הרגת אותם ביום זעמך, טבחת בהם ללא כל חמלה.

(כב) תִּקְרָא֩ כְי֨וֹם מוֹעֵ֤ד מְגוּרַי֙ מִסָּבִ֔יב וְלֹ֥א הָיָ֛ה בְּי֥וֹם אַף־יְהוָ֖ה פָּלִ֣יט וְשָׂרִ֑יד אֲשֶׁר־טִפַּ֥חְתִּי וְרִבִּ֖יתִי אֹיְבִ֥י כִלָּֽם׃

קראת כמו בחגיגה לאויבים מסביב, ולא נשאר ביום כעס ה' לא שריד ולא פליט. כל מי שגידלתי וטיפחתי, אויבי השמיד.

Lamentations 2

(1) Alas! The Lord in His wrath Has shamed Fair Zion, Has cast down from heaven to earth The majesty of Israel. He did not remember His Footstool On His day of wrath. (2) The Lord has laid waste without pity All the habitations of Jacob; He has razed in His anger Fair Judah’s strongholds. He has brought low in dishonor The kingdom and its leaders. (3) In blazing anger He has cut down All the might of Israel; He has withdrawn His right hand In the presence of the foe; He has ravaged Jacob like flaming fire, Consuming on all sides. (4) He bent His bow like an enemy, Poised His right hand like a foe; He slew all who delighted the eye. He poured out His wrath like fire In the Tent of Fair Zion. (5) The Lord has acted like a foe, He has laid waste Israel, Laid waste all her citadels, Destroyed her strongholds. He has increased within Fair Judah Mourning and moaning. (6) He has stripped His Booth like a garden, He has destroyed His Tabernacle; The LORD has ended in Zion Festival and sabbath; In His raging anger He has spurned King and priest. (7) The Lord has rejected His altar, Disdained His Sanctuary. He has handed over to the foe The walls of its citadels; They raised a shout in the House of the LORD As on a festival day. (8) The LORD resolved to destroy The wall of Fair Zion; He measured with a line, refrained not From bringing destruction. He has made wall and rampart to mourn, Together they languish. (9) Her gates have sunk into the ground, He has smashed her bars to bits; Her king and her leaders are in exile, Instruction is no more; Her prophets, too, receive No vision from the LORD. (10) Silent sit on the ground The elders of Fair Zion; They have strewn dust on their heads And girded themselves with sackcloth; The maidens of Jerusalem have bowed Their heads to the ground. (11) My eyes are spent with tears, My heart is in tumult, My being melts away Over the ruin of my poor people, As babes and sucklings languish In the squares of the city. (12) They keep asking their mothers, “Where is bread and wine?” As they languish like battle-wounded In the squares of the town, As their life runs out In their mothers’ bosoms. (13) What can I take as witness or liken To you, O Fair Jerusalem? What can I match with you to console you, O Fair Maiden Zion? For your ruin is vast as the sea: Who can heal you? (14) Your seers prophesied to you Delusion and folly. They did not expose your iniquity So as to restore your fortunes, But prophesied to you oracles Of delusion and deception. (15) All who pass your way Clap their hands at you; They hiss and wag their head At Fair Jerusalem: “Is this the city that was called Perfect in Beauty, Joy of All the Earth?” (16) All your enemies Jeer at you; They hiss and gnash their teeth, And cry: “We’ve ruined her! Ah, this is the day we hoped for; We have lived to see it!” (17) The LORD has done what He purposed, Has carried out the decree That He ordained long ago; He has torn down without pity. He has let the foe rejoice over you, Has exalted the might of your enemies. (18) Their heart cried out to the Lord. O wall of Fair Zion, Shed tears like a torrent Day and night! Give yourself no respite, Your eyes no rest. (19) Arise, cry out in the night At the beginning of the watches, Pour out your heart like water In the presence of the Lord! Lift up your hands to Him For the life of your infants, Who faint for hunger At every street corner. (20) See, O LORD, and behold, To whom You have done this! Alas, women eat their own fruit, Their new-born babes! Alas, priest and prophet are slain In the Sanctuary of the Lord! (21) Prostrate in the streets lie Both young and old. My maidens and youths Are fallen by the sword; You slew them on Your day of wrath, You slaughtered without pity. (22) You summoned, as on a festival, My neighbors from roundabout. On the day of the wrath of the LORD, None survived or escaped; Those whom I bore and reared My foe has consumed.

איכה ג׳

(א) אֲנִ֤י הַגֶּ֙בֶר֙ רָאָ֣ה עֳנִ֔י בְּשֵׁ֖בֶט עֶבְרָתֽוֹ׃

אני הוא האיש, שסבל את ייסורי ה' בכעסו.

(ב) אוֹתִ֥י נָהַ֛ג וַיֹּלַ֖ךְ חֹ֥שֶׁךְ וְלֹא־אֽוֹר׃

אותי הוביל אל החושך, ולא אל האור.

(ג) אַ֣ךְ בִּ֥י יָשֻׁ֛ב יַהֲפֹ֥ךְ יָד֖וֹ כָּל־הַיּֽוֹם׃

רק בי הוא שב ומכה בידו, כל הזמן.

(ד) בִּלָּ֤ה בְשָׂרִי֙ וְעוֹרִ֔י שִׁבַּ֖ר עַצְמוֹתָֽי׃

ריסק את גופי, העור והבשר, ושבר את כל עצמותיי.

(ה) בָּנָ֥ה עָלַ֛י וַיַּקַּ֖ף רֹ֥אשׁ וּתְלָאָֽה׃

צר עלי מסביב, והקיף אותי בצרה וצוּקה.

(ו) בְּמַחֲשַׁכִּ֥ים הוֹשִׁיבַ֖נִי כְּמֵתֵ֥י עוֹלָֽם׃

שמני במחשכים, כמו בקבר, שבו נמצאים המתים לעולם.

(ז) גָּדַ֧ר בַּעֲדִ֛י וְלֹ֥א אֵצֵ֖א הִכְבִּ֥יד נְחָשְׁתִּֽי׃

הקים עלי גדר, שלא אחלץ, והטיל עלי שלשלות כבדות.

(ח) גַּ֣ם כִּ֤י אֶזְעַק֙ וַאֲשַׁוֵּ֔עַ שָׂתַ֖ם תְּפִלָּתִֽי׃

גם אם אצעק ואתפלל, תפילתי לא תישָמע.

(ט) גָּדַ֤ר דְּרָכַי֙ בְּגָזִ֔ית נְתִיבֹתַ֖י עִוָּֽה׃

חסם את דרכיי באבני גזית גדולות, עיוות את השבילים.

(י) דֹּ֣ב אֹרֵ֥ב הוּא֙ לִ֔י אריה [אֲרִ֖י] בְּמִסְתָּרִֽים׃

כמו דוב ארב לי וכמו אריה המסתתר לפני המתקפה.

(יא) דְּרָכַ֥י סוֹרֵ֛ר וַֽיְפַשְּׁחֵ֖נִי שָׂמַ֥נִי שֹׁמֵֽם׃

דרכיי שיבש במכשולים ופצע אותי, החריד אותי.

(יב) דָּרַ֤ךְ קַשְׁתוֹ֙ וַיַּצִּיבֵ֔נִי כַּמַּטָּרָ֖א לַחֵֽץ׃

מתח את הקשת כנגדי, שם אותי כמו מטרה לחץ.

(יג) הֵבִיא֙ בְּכִלְיוֹתָ֔י בְּנֵ֖י אַשְׁפָּתֽוֹ׃

דקר אותי בחיצים, אשר שלף מתיק החצים שלו.

(יד) הָיִ֤יתִי שְּׂחֹק֙ לְכָל־עַמִּ֔י נְגִינָתָ֖ם כָּל־הַיּֽוֹם׃

כל העמים צחקו לי, נלעג הייתי בעיניהם כל הזמן.

(טו) הִשְׂבִּיעַ֥נִי בַמְּרוֹרִ֖ים הִרְוַ֥נִי לַעֲנָֽה׃

האכיל אותי בצמחים מרים, השקה אותי ברעל.

(טז) וַיַּגְרֵ֤ס בֶּֽחָצָץ֙ שִׁנָּ֔י הִכְפִּישַׁ֖נִי בָּאֵֽפֶר׃

שיבֵּר את שיניי בחצץ, הכפיש אותי באפר.

(יז) וַתִּזְנַ֧ח מִשָּׁל֛וֹם נַפְשִׁ֖י נָשִׁ֥יתִי טוֹבָֽה׃

נפשי התרחקה משלום, שכחתי מהי טובה.

(יח) וָאֹמַר֙ אָבַ֣ד נִצְחִ֔י וְתוֹחַלְתִּ֖י מֵיְהוָֽה׃

הבנתי שאבד עלי עולמי, שאבדה תקוותי מה'.

(יט) זְכָר־עָנְיִ֥י וּמְרוּדִ֖י לַעֲנָ֥ה וָרֹֽאשׁ׃

אנא ה', זכור את היותי עני מרוד, אני רווי ברעלים.

(כ) זָכ֣וֹר תִּזְכּ֔וֹר ותשיח [וְתָשׁ֥וֹחַ] עָלַ֖י נַפְשִֽׁי׃

אנא זכור אותי, כי נכנעה נפשי.

(כא) זֹ֛את אָשִׁ֥יב אֶל־לִבִּ֖י עַל־כֵּ֥ן אוֹחִֽיל׃

את הדברים הבאים אשים על לבי, כי לישועתך אני מקווה.

(כב) חַֽסְדֵ֤י יְהוָה֙ כִּ֣י לֹא־תָ֔מְנוּ כִּ֥י לֹא־כָל֖וּ רַחֲמָֽיו׃

חסדי האל לא תמו, עדיין לא נגמרו כל רחמיו.

(כג) חֲדָשִׁים֙ לַבְּקָרִ֔ים רַבָּ֖ה אֱמוּנָתֶֽךָ׃

מידי בוקר, האמונה בך גוברת והולכת.

(כד) חֶלְקִ֤י יְהוָה֙ אָמְרָ֣ה נַפְשִׁ֔י עַל־כֵּ֖ן אוֹחִ֥יל לֽוֹ׃

גורלי עם ה', כך אני מבין, ולכן אני מייחל אליו.

(כה) ט֤וֹב יְהוָה֙ לְקוָֹ֔ו לְנֶ֖פֶשׁ תִּדְרְשֶֽׁנּוּ׃

ה' טוב לכל מי שמקווה לו, לכל אחד המבקש אותו.

(כו) ט֤וֹב וְיָחִיל֙ וְדוּמָ֔ם לִתְשׁוּעַ֖ת יְהוָֽה׃

מוטב שהאדם ייחל לאלוהיו בדממה וימתין לתשועתו.

(כז) ט֣וֹב לַגֶּ֔בֶר כִּֽי־יִשָּׂ֥א עֹ֖ל בִּנְעוּרָֽיו׃

מוטב שהאדם יישא בעול מלכות שמיים עוד מצעירותו.

(כח) יֵשֵׁ֤ב בָּדָד֙ וְיִדֹּ֔ם כִּ֥י נָטַ֖ל עָלָֽיו.

ימתין בשקט עם עצמו, כי קיבל עליו את העול.

(כט) יִתֵּ֤ן בֶּֽעָפָר֙ פִּ֔יהוּ אוּלַ֖י יֵ֥שׁ תִּקְוָֽה׃

ישתחווה עד שפיו יגע בעפר, כך אולי תהיה לו תקווה.

(ל) יִתֵּ֧ן לְמַכֵּ֛הוּ לֶ֖חִי יִשְׂבַּ֥ע בְּחֶרְפָּֽה׃

יקבל את המכה בהכנעה, יסבול את החרפה.

(לא) כִּ֣י לֹ֥א יִזְנַ֛ח לְעוֹלָ֖ם אֲדֹנָֽי׃

כי ה' לא יזנח אותו לנצח.

(לב) כִּ֣י אִם־הוֹגָ֔ה וְרִחַ֖ם כְּרֹ֥ב חסדו [חֲסָדָֽיו׃]

אמנם ציער אך ירחם לפי גודל חסדיו.

(לג) כִּ֣י לֹ֤א עִנָּה֙ מִלִּבּ֔וֹ וַיַּגֶּ֖ה בְנֵי־אִֽישׁ׃

כי איננו מענה באופן שרירותי, וסתם מצער בני אדם.

(לד) לְדַכֵּא֙ תַּ֣חַת רַגְלָ֔יו כֹּ֖ל אֲסִ֥ירֵי אָֽרֶץ׃

איננו רומס ברגליו, ללא סיבה, את יושבי הארץ.

(לה) לְהַטּוֹת֙ מִשְׁפַּט־גָּ֔בֶר נֶ֖גֶד פְּנֵ֥י עֶלְיֽוֹן׃

איננו מטה את משפטו של אדם, כי המשפט לאלוהים.

(לו) לְעַוֵּ֤ת אָדָם֙ בְּרִיב֔וֹ אֲדֹנָ֖י לֹ֥א רָאָֽה׃

עיוות דינו של אדם צודק, ה' לא רוצה בכך.

(לז) מִ֣י זֶ֤ה אָמַר֙ וַתֶּ֔הִי אֲדֹנָ֖י לֹ֥א צִוָּֽה׃

מי יכול להחליט ולקיים את מה שהאל איננו רוצה בו?

(לח) מִפִּ֤י עֶלְיוֹן֙ לֹ֣א תֵצֵ֔א הָרָע֖וֹת וְהַטּֽוֹב׃

וכי לא מפי ה' יוצאים הן הדברים הרעים והן הטובים?!

(לט) מַה־יִּתְאוֹנֵן֙ אָדָ֣ם חָ֔י גֶּ֖בֶר עַל־חטאו [חֲטָאָֽיו׃]

על מה יצטער אדם בחייו, אם לא על חטאיו.

(מ) נַחְפְּשָׂ֤ה דְרָכֵ֙ינוּ֙ וְֽנַחְקֹ֔רָה וְנָשׁ֖וּבָה עַד־יְהוָֽה׃

נפשפש ונחקור במעשינו, היכן טעינו, ונשוב לאלוהינו.

(מא) נִשָּׂ֤א לְבָבֵ֙נוּ֙ אֶל־כַּפָּ֔יִם אֶל־אֵ֖ל בַּשָּׁמָֽיִם׃

נרים את ליבנו כמו את כפינו, בתפילה לאלוהינו שבשמיים.

(מב) נַ֤חְנוּ פָשַׁ֙עְנוּ֙ וּמָרִ֔ינוּ אַתָּ֖ה לֹ֥א סָלָֽחְתָּ׃

כאשר פשענו ומרדנו, לא סלחת לעוונותינו.

(מג) סַכֹּ֤תָה בָאַף֙ וַֽתִּרְדְּפֵ֔נוּ הָרַ֖גְתָּ לֹ֥א חָמָֽלְתָּ

חצצת בינינו לבינך בזעמך ורדפתנו, הרגת בנו ללא חמלה.

(מד) סַכּ֤וֹתָה בֶֽעָנָן֙ לָ֔ךְ מֵעֲב֖וֹר תְּפִלָּֽה׃

חצצת בינינו עם עננים, כדי שתפילתנו לא תגיע אליך.

(מה) סְחִ֧י וּמָא֛וֹס תְּשִׂימֵ֖נוּ בְּקֶ֥רֶב הָעַמִּֽים׃

עשית מאתנו כפסולת מאוסה של אומות העולם.

(מו) פָּצ֥וּ עָלֵ֛ינוּ פִּיהֶ֖ם כָּל־אֹיְבֵֽינוּ׃

כל אויבינו פתחו עלינו את פיהם.

(מז) פַּ֧חַד וָפַ֛חַת הָ֥יָה לָ֖נוּ הַשֵּׁ֥את וְהַשָּֽׁבֶר׃

בורות ומלכודות היו לנו, בשואה ובאסון.

(מח) פַּלְגֵי־מַ֙יִם֙ תֵּרַ֣ד עֵינִ֔י עַל־שֶׁ֖בֶר בַּת־עַמִּֽי׃

עיניי דומעת כיובלי מים, על המשבר שפקד את עמי.

(מט) עֵינִ֧י נִגְּרָ֛ה וְלֹ֥א תִדְמֶ֖ה מֵאֵ֥ין הֲפֻגֽוֹת׃

מעיניי ניגרות מים, אין דמיון לכך, כי אינן פוסקות לרגע.

(נ) עַד־יַשְׁקִ֣יף וְיֵ֔רֶא יְהוָ֖ה מִשָּׁמָֽיִם׃

זהו מצבי, עד שה' מן השמיים יתחשב בו.

(נא) עֵינִי֙ עֽוֹלְלָ֣ה לְנַפְשִׁ֔י מִכֹּ֖ל בְּנ֥וֹת עִירִֽי׃

עיניי, שראו באסוני, ציערו אותי, יותר מכל בנות העיר שלי.

(נב) צ֥וֹד צָד֛וּנִי כַּצִּפּ֖וֹר אֹיְבַ֥י חִנָּֽם׃

צדו אותי כציפור, השונאים אותי בחינם, בלא הצדקה.

(נג) צָֽמְת֤וּ בַבּוֹר֙ חַיָּ֔י וַיַּדּוּ־אֶ֖בֶן בִּֽי׃

השליכוני לכלא, שאסיים את חיי, רגמו אותי באבנים.

(נד) צָֽפוּ־מַ֥יִם עַל־רֹאשִׁ֖י אָמַ֥רְתִּי נִגְזָֽרְתִּי׃

הציפו את הבור במים עד לראשי, האמנתי שנגזר גורלי.

(נה) קָרָ֤אתִי שִׁמְךָ֙ יְהוָ֔ה מִבּ֖וֹר תַּחְתִּיּֽוֹת׃

קראתי אליך ה', מעומק הבור.

(נו) קוֹלִ֖י שָׁמָ֑עְתָּ אַל־תַּעְלֵ֧ם אָזְנְךָ֛ לְרַוְחָתִ֖י לְשַׁוְעָתִֽי׃

נא שמע לקול תפילותיי, אל תתעלם ממני, עשה לרווחתי.

(נז) קָרַ֙בְתָּ֙ בְּי֣וֹם אֶקְרָאֶ֔ךָּ אָמַ֖רְתָּ אַל־תִּירָֽא׃

אנא התקרב אלי ביום שבו אקרא אליך, אמור לי: אל תירא.

(נח) רַ֧בְתָּ אֲדֹנָ֛י רִיבֵ֥י נַפְשִׁ֖י גָּאַ֥לְתָּ חַיָּֽי׃

אנא ה' הילחם בשונאי נפשי, גאל נא את חיי.

(נט) רָאִ֤יתָה יְהוָה֙ עַוָּ֣תָתִ֔י שָׁפְטָ֖ה מִשְׁפָּטִֽי׃

ראה ה' את עיוות הדין שלי, שפוט נא את משפטי בצדק.

(ס) רָאִ֙יתָה֙ כָּל־נִקְמָתָ֔ם כָּל־מַחְשְׁבֹתָ֖ם לִֽי׃

ראה כיצד הם מתנקמים בי, ראה את כל מיזמותיהם עלי.

(סא) שָׁמַ֤עְתָּ חֶרְפָּתָם֙ יְהוָ֔ה כָּל־מַחְשְׁבֹתָ֖ם עָלָֽי׃

שמע נא אלוהי את קללתם, את כל מחשבותיהם הרעות עלי.

(סב) שִׂפְתֵ֤י קָמַי֙ וְהֶגְיוֹנָ֔ם עָלַ֖י כָּל־הַיּֽוֹם׃

שמע נא את דברי אויביי ואת כוונותיהם נגדי, כל הזמן.

(סג) שִׁבְתָּ֤ם וְקִֽימָתָם֙ הַבִּ֔יטָה אֲנִ֖י מַנְגִּינָתָֽם׃

בשכבם ובקומם, ראה עד כמה אני נלעגת בפיהם.

(סד) תָּשִׁ֨יב לָהֶ֥ם גְּמ֛וּל יְהוָ֖ה כְּמַעֲשֵׂ֥ה יְדֵיהֶֽם׃

הכה בהם כגמולם ה', עשה להם כפי שעשו לי.

(סה) תִּתֵּ֤ן לָהֶם֙ מְגִנַּת־לֵ֔ב תַּאֲלָֽתְךָ֖ לָהֶֽם׃

תן להם שברון לב, הנחת עליהם את קללתך.

(סו) תִּרְדֹּ֤ף בְּאַף֙ וְתַשְׁמִידֵ֔ם מִתַּ֖חַת שְׁמֵ֥י יְהוָֽה׃

רדוף אותם בכעס, השמד אותם מתחת שמיך ה'.

Lamentations 3

(1) I am the man who has known affliction Under the rod of His wrath; (2) Me He drove on and on In unrelieved darkness; (3) On none but me He brings down His hand Again and again, without cease. (4) He has worn away my flesh and skin; He has shattered my bones. (5) All around me He has built Misery and hardship; (6) He has made me dwell in darkness, Like those long dead. (7) He has walled me in and I cannot break out; He has weighed me down with chains. (8) And when I cry and plead, He shuts out my prayer; (9) He has walled in my ways with hewn blocks, He has made my paths a maze. (10) He is a lurking bear to me, A lion in hiding; (11) He has forced me off my way and mangled me, He has left me numb. (12) He has bent His bow and made me The target of His arrows: (13) He has shot into my vitals The shafts of His quiver. (14) I have become a laughingstock to all people, The butt of their gibes all day long. (15) He has filled me with bitterness, Sated me with wormwood. (16) He has broken my teeth on gravel, Has ground me into the dust. (17) My life was bereft of peace, I forgot what happiness was. (18) I thought my strength and hope Had perished before the LORD. (19) To recall my distress and my misery Was wormwood and poison; (20) Whenever I thought of them, I was bowed low. (21) But this do I call to mind, Therefore I have hope: (22) The kindness of the LORD has not ended, His mercies are not spent. (23) They are renewed every morning— Ample is Your grace! (24) “The LORD is my portion,” I say with full heart; Therefore will I hope in Him. (25) The LORD is good to those who trust in Him, To the one who seeks Him; (26) It is good to wait patiently Till rescue comes from the LORD. (27) It is good for a man, when young, To bear a yoke; (28) Let him sit alone and be patient, When He has laid it upon him. (29) Let him put his mouth to the dust— There may yet be hope. (30) Let him offer his cheek to the smiter; Let him be surfeited with mockery. (31) For the Lord does not Reject forever, (32) But first afflicts, then pardons In His abundant kindness. (33) For He does not willfully bring grief Or affliction to man, (34) Crushing under His feet All the prisoners of the earth. (35) To deny a man his rights In the presence of the Most High, (36) To wrong a man in his cause— This the Lord does not choose. (37) Whose decree was ever fulfilled, Unless the Lord willed it? (38) Is it not at the word of the Most High, That weal and woe befall? (39) Of what shall a living man complain? Each one of his own sins! (40) Let us search and examine our ways, And turn back to the LORD; (41) Let us lift up our hearts with our hands To God in heaven: (42) We have transgressed and rebelled, And You have not forgiven. (43) You have clothed Yourself in anger and pursued us, You have slain without pity. (44) You have screened Yourself off with a cloud, That no prayer may pass through. (45) You have made us filth and refuse In the midst of the peoples. (46) All our enemies loudly Rail against us. (47) Panic and pitfall are our lot, Death and destruction. (48) My eyes shed streams of water Over the ruin of my poor people. (49) My eyes shall flow without cease, Without respite, (50) Until the LORD looks down And beholds from heaven. (51) My eyes have brought me grief Over all the maidens of my city. (52) My foes have snared me like a bird, Without any cause. (53) They have ended my life in a pit And cast stones at me. (54) Waters flowed over my head; I said: I am lost! (55) I have called on Your name, O LORD, From the depths of the Pit. (56) Hear my plea; Do not shut Your ear To my groan, to my cry! (57) You have ever drawn nigh when I called You; You have said, “Do not fear!” (58) You championed my cause, O Lord, You have redeemed my life. (59) You have seen, O LORD, the wrong done me; Oh, vindicate my right! (60) You have seen all their malice, All their designs against me; (61) You have heard, O LORD, their taunts, All their designs against me, (62) The mouthings and pratings of my adversaries Against me all day long. (63) See how, at their ease or at work, I am the butt of their gibes. (64) Give them, O LORD, their deserts According to their deeds. (65) Give them anguish of heart; Your curse be upon them! (66) Oh, pursue them in wrath and destroy them From under the heavens of the LORD!

איכה ד׳

(א) אֵיכָה֙ יוּעַ֣ם זָהָ֔ב יִשְׁנֶ֖א הַכֶּ֣תֶם הַטּ֑וֹב תִּשְׁתַּפֵּ֙כְנָה֙ אַבְנֵי־קֹ֔דֶשׁ בְּרֹ֖אשׁ כָּל־חוּצֽוֹת׃

איך זה שנעכר הזהב הטוב, איך משתנית מתכת אצילה כזאת, איך מושלכות אבני המקדש ברחובות?!

(ב) בְּנֵ֤י צִיּוֹן֙ הַיְקָרִ֔ים הַמְסֻלָּאִ֖ים בַּפָּ֑ז אֵיכָ֤ה נֶחְשְׁבוּ֙ לְנִבְלֵי־חֶ֔רֶשׂ מַעֲשֵׂ֖ה יְדֵ֥י יוֹצֵֽר׃

בני ירושלים היקרים, השקולים כזהב, איך פתאום הפכתם לחרסים שבורים, שנעשו בידי הקדר היוצר.

(ג) גַּם־תנין [תַּנִּים֙] חָ֣לְצוּ שַׁ֔ד הֵינִ֖יקוּ גּוּרֵיהֶ֑ן בַּת־עַמִּ֣י לְאַכְזָ֔ר כי ענים [כַּיְעֵנִ֖ים] בַּמִּדְבָּֽר׃

אפילו חיות בר חולצות את שדיהן ומניקות את גוריהן, ואילו עם ישראל נדמה ליענים אכזרים, המפקירים את צאצאיהם במדבר.

(ד) דָּבַ֨ק לְשׁ֥וֹן יוֹנֵ֛ק אֶל־חכּ֖וֹ בַּצָּמָ֑א עֽוֹלָלִים֙ שָׁ֣אֲלוּ לֶ֔חֶם פֹּרֵ֖שׂ אֵ֥ין לָהֶֽם׃

לשונו של התינוק היונק נדבקה לחכו מרוב צימאון, עוללים בקישו לחם לאכול, ואין מי שיפרוס להם פרוסה אחת.

(ה) הָאֹֽכְלִים֙ לְמַ֣עֲדַנִּ֔ים נָשַׁ֖מּוּ בַּחוּצ֑וֹת הָאֱמֻנִים֙ עֲלֵ֣י תוֹלָ֔ע חִבְּק֖וּ אַשְׁפַּתּֽוֹת׃

מי שהיו רגילים לאכול מעדנים התייבשו ברחבות, מי שהיו מורגלים ללבוש בגדי יוקרה חיטטו באשפתות.

(ו) וַיִּגְדַּל֙ עֲוֺ֣ן בַּת־עַמִּ֔י מֵֽחַטַּ֖את סְדֹ֑ם הַֽהֲפוּכָ֣ה כְמוֹ־רָ֔גַע וְלֹא־חָ֥לוּ בָ֖הּ יָדָֽיִם׃

אסונו של עם ישראל נעשה גדול מזה של העיר סדום, שנהפכה ברגע אחד, מבלי שיד אדם נגעה בה.

(ז) זַכּ֤וּ נְזִירֶ֙יהָ֙ מִשֶּׁ֔לֶג צַח֖וּ מֵחָלָ֑ב אָ֤דְמוּ עֶ֙צֶם֙ מִפְּנִינִ֔ים סַפִּ֖יר גִּזְרָתָֽם׃

שרי העם היו נקיים יותר משלג, צחים יותר מחלב, פניהם אדמדמות כפנינים, כאבן ספיר יוקרתית נראתה צורתם.

(ח) חָשַׁ֤ךְ מִשְּׁחוֹר֙ תָּֽאֳרָ֔ם לֹ֥א נִכְּר֖וּ בַּחוּצ֑וֹת צָפַ֤ד עוֹרָם֙ עַל־עַצְמָ֔ם יָבֵ֖שׁ הָיָ֥ה כָעֵֽץ׃

התפחמו פניהם של השרים הנאים, לא זיהו אותם ברחובות, התקמט עורם על עצמותיהם, נעשה יבש כמו עץ.

(ט) טוֹבִ֤ים הָיוּ֙ חַלְלֵי־חֶ֔רֶב מֵֽחַלְלֵ֖י רָעָ֑ב שֶׁ֣הֵ֤ם יָז֙וּבוּ֙ מְדֻקָּרִ֔ים מִתְּנוּבֹ֖ת שָׂדָֽי׃

עדיף היה למות בחרב האויב מאשר למות ברעב, כי דמם של חללי החרב יישפך לפחות כאשר הם שבעים.

(י) יְדֵ֗י נָשִׁים֙ רַחֲמָ֣נִיּ֔וֹת בִּשְּׁל֖וּ יַלְדֵיהֶ֑ן הָי֤וּ לְבָרוֹת֙ לָ֔מוֹ בְּשֶׁ֖בֶר בַּת־עַמִּֽי׃

נשים רחמניות התאכזרו ובשלו את ילדיהן בידיהן, והם היו להן לאוכל, בעת האסון של עם ישראל.

(יא) כִּלָּ֤ה יְהוָה֙ אֶת־חֲמָת֔וֹ שָׁפַ֖ךְ חֲר֣וֹן אַפּ֑וֹ וַיַּצֶּת־אֵ֣שׁ בְּצִיּ֔וֹן וַתֹּ֖אכַל יְסוֹדֹתֶֽיהָ׃

רוקן ה' את כל זעמו ושפך אותו על ישראל, הצית אש בירושלים שכִלתה את העיר עד היסוד.

(יב) לֹ֤א הֶאֱמִ֙ינוּ֙ מַלְכֵי־אֶ֔רֶץ וכל [כֹּ֖ל] יֹשְׁבֵ֣י תֵבֵ֑ל כִּ֤י יָבֹא֙ צַ֣ר וְאוֹיֵ֔ב בְּשַׁעֲרֵ֖י יְרוּשָׁלִָֽם׃

מלכי העמים לא האמינו, גם לא תושבי העולם, שאויבים יצליחו להיכנס בשערי ירושלים.

(יג) מֵֽחַטֹּ֣את נְבִיאֶ֔יהָ עֲוֺנ֖וֹת כֹּהֲנֶ֑יהָ הַשֹּׁפְכִ֥ים בְּקִרְבָּ֖הּ דַּ֥ם צַדִּיקִֽים׃

זאת מפני שנביאיה חטאו, מפני שכוהניה עוו, וגרמו לרצח האנשים הישרים.

(יד) נָע֤וּ עִוְרִים֙ בַּֽחוּצ֔וֹת נְגֹֽאֲל֖וּ בַּדָּ֑ם בְּלֹ֣א יֽוּכְל֔וּ יִגְּע֖וּ בִּלְבֻשֵׁיהֶֽם׃

הם נעו כעיוורים ברחובות, כשבגדיהם מגואלים בדם, עד כדי כך שלא יכלו לגעת בהם מרוב גועל.

(טו) ס֣וּרוּ טָמֵ֞א קָ֣רְאוּ לָ֗מוֹ ס֤וּרוּ ס֙וּרוּ֙ אַל־תִּגָּ֔עוּ כִּ֥י נָצ֖וּ גַּם־נָ֑עוּ אָֽמְרוּ֙ בַּגּוֹיִ֔ם לֹ֥א יוֹסִ֖יפוּ לָגֽוּר׃

לכו מאתנו טמאים, כך קראו אליהם, התרחקו ואל תגעו בנו כי סרחתם, כי אמרו בגויים שלא נמשיך לחיות על הארץ.

(טז) פְּנֵ֤י יְהוָה֙ חִלְּקָ֔ם לֹ֥א יוֹסִ֖יף לְהַבִּיטָ֑ם פְּנֵ֤י כֹהֲנִים֙ לֹ֣א נָשָׂ֔אוּ זקנים [וּזְקֵנִ֖ים] לֹ֥א חָנָֽנוּ׃

ה' הוא שהפיץ אותם בגלות, ולא ימשיך להשגיח עליהם, כי את פני המנהיגים לא כבדו ואת פני הזקנים לא ריחמו.

(יז) עודינה [עוֹדֵ֙ינוּ֙] תִּכְלֶ֣ינָה עֵינֵ֔ינוּ אֶל־עֶזְרָתֵ֖נוּ הָ֑בֶל בְּצִפִּיָּתֵ֣נוּ צִפִּ֔ינוּ אֶל־גּ֖וֹי לֹ֥א יוֹשִֽׁעַ׃

עדיין מצפות עיננו לישועה, לריק ציפינו לגויים שיושיעונו.

(יח) צָד֣וּ צְעָדֵ֔ינוּ מִלֶּ֖כֶת בִּרְחֹבֹתֵ֑ינוּ קָרַ֥ב קִצֵּ֛ינוּ מָלְא֥וּ יָמֵ֖ינוּ כִּי־בָ֥א קִצֵּֽינוּ׃

אויבינו הצרו את צעדנו מללכת ברחובות שלנו, קרב סופנו, סיימנו את ימינו, כי עכשיו כבר הגיע קיצנו.

(יט) קַלִּ֤ים הָיוּ֙ רֹדְפֵ֔ינוּ מִנִּשְׁרֵ֖י שָׁמָ֑יִם עַל־הֶהָרִ֣ים דְּלָקֻ֔נוּ בַּמִּדְבָּ֖ר אָ֥רְבוּ לָֽנוּ׃

מהירים היו רודפינו יותר מנשרי השמיים שמעל ההרים, רדפונו במדבר, שם ארבו לנו.

(כ) ר֤וּחַ אַפֵּ֙ינוּ֙ מְשִׁ֣יחַ יְהוָ֔ה נִלְכַּ֖ד בִּשְׁחִיתוֹתָ֑ם אֲשֶׁ֣ר אָמַ֔רְנוּ בְּצִלּ֖וֹ נִֽחְיֶ֥ה בַגּוֹיִֽם׃

נשמת אפנו, המלך, משיח ה', נלכד במלכודת שלהם, הוא אשר חשבנו לחסות בצלו, בשבתנו בין הגויים.

(כא) שִׂ֤ישִׂי וְשִׂמְחִי֙ בַּת־אֱד֔וֹם יושבתי [יוֹשֶׁ֖בֶת] בְּאֶ֣רֶץ ע֑וּץ גַּם־עָלַ֙יִךְ֙ תַּעֲבָר־כּ֔וֹס תִּשְׁכְּרִ֖י וְתִתְעָרִֽי׃

אתם הגויים, מאדום ומעוץ, יכולים לשמוח עכשיו, אבל לא ירחק זמן שגם אתם תשתו מכוס התרעלה, תשתכרו ותשתפכו.

(כב) תַּם־עֲוֺנֵךְ֙ בַּת־צִיּ֔וֹן לֹ֥א יוֹסִ֖יף לְהַגְלוֹתֵ֑ךְ פָּקַ֤ד עֲוֺנֵךְ֙ בַּת־אֱד֔וֹם גִּלָּ֖ה עַל־חַטֹּאתָֽיִךְ׃

נשלם עונשך ירושלים, ה' לא יוסיף להגלותך. עכשיו תורם של הגויים לסבול, כי חטאותיהם נתגלו.

Lamentations 4

(1) Alas! The gold is dulled, Debased the finest gold! The sacred gems are spilled At every street corner. (2) The precious children of Zion; Once valued as gold— Alas, they are accounted as earthen pots, Work of a potter’s hands! (3) Even jackals offer the breast And suckle their young; But my poor people has turned cruel, Like ostriches of the desert. (4) The tongue of the suckling cleaves To its palate for thirst. Little children beg for bread; None gives them a morsel. (5) Those who feasted on dainties Lie famished in the streets; Those who were reared in purple Have embraced refuse heaps. (6) The guilt of my poor people Exceeded the iniquity of Sodom, Which was overthrown in a moment, Without a hand striking it. (7) Her elect were purer than snow, Whiter than milk; Their limbs were ruddier than coral, Their bodies were like sapphire. (8) Now their faces are blacker than soot, They are not recognized in the streets; Their skin has shriveled on their bones, It has become dry as wood. (9) Better off were the slain of the sword Than those slain by famine, Who pined away, [as though] wounded, For lack of the fruits of the field. (10) With their own hands, tenderhearted women Have cooked their children; Such became their fare, In the disaster of my poor people. (11) The LORD vented all His fury, Poured out His blazing wrath; He kindled a fire in Zion Which consumed its foundations. (12) The kings of the earth did not believe, Nor any of the inhabitants of the world, That foe or adversary could enter The gates of Jerusalem. (13) It was for the sins of her prophets, The iniquities of her priests, Who had shed in her midst The blood of the just. (14) They wandered blindly through the streets, Defiled with blood, So that no one was able To touch their garments. (15) “Away! Unclean!” people shouted at them, “Away! Away! Touch not!” So they wandered and wandered again; For the nations had resolved: “They shall stay here no longer.” (16) The LORD’s countenance has turned away from them, He will look on them no more. They showed no regard for priests, No favor to elders. (17) Even now our eyes pine away In vain for deliverance. As we waited, still we wait For a nation that cannot help. (18) Our steps were checked, We could not walk in our squares. Our doom is near, our days are done— Alas, our doom has come! (19) Our pursuers were swifter Than the eagles in the sky; They chased us in the mountains, Lay in wait for us in the wilderness. (20) The breath of our life, the LORD’s anointed, Was captured in their traps— He in whose shade we had thought To live among the nations. (21) Rejoice and exult, Fair Edom, Who dwell in the land of Uz! To you, too, the cup shall pass, You shall get drunk and expose your nakedness. (22) Your iniquity, Fair Zion, is expiated; He will exile you no longer. Your iniquity, Fair Edom, He will note; He will uncover your sins.

איכה ה׳

(א) זְכֹ֤ר יְהוָה֙ מֶֽה־הָ֣יָה לָ֔נוּ הביט [הַבִּ֖יטָה] וּרְאֵ֥ה אֶת־חֶרְפָּתֵֽנוּ׃

זכור נא ה' מה קרה לנו עד כה, ראה את כל בושתנו.

(ב) נַחֲלָתֵ֙נוּ֙ נֶֽהֶפְכָ֣ה לְזָרִ֔ים בָּתֵּ֖ינוּ לְנָכְרִֽים׃

אדמתנו נכבשה בידי זרים, ובתינו נתפסו בידי נוכרים.

(ג) יְתוֹמִ֤ים הָיִ֙ינוּ֙ אין [וְאֵ֣ין] אָ֔ב אִמֹּתֵ֖ינוּ כְּאַלְמָנֽוֹת׃

נעשינו כיתומים ללא אב, אימהותינו הפכו לאלמנות.

(ד) מֵימֵ֙ינוּ֙ בְּכֶ֣סֶף שָׁתִ֔ינוּ עֵצֵ֖ינוּ בִּמְחִ֥יר יָבֹֽאוּ׃

עבור המים שלנו שילמנו כסף, ומחיר יקר עבור העצים שלנו.

(ה) עַ֤ל צַוָּארֵ֙נוּ֙ נִרְדָּ֔פְנוּ יָגַ֖עְנוּ לא [וְלֹ֥א] הֽוּנַ֖ח לָֽנוּ׃

עד צוואר נרדפנו, עייפנו ולא הניחו לנו האויבים.

(ו) מִצְרַ֙יִם֙ נָתַ֣נּוּ יָ֔ד אַשּׁ֖וּר לִשְׂבֹּ֥עַֽ לָֽחֶם׃

נאלצנו לבקש מהמצרים סיוע, ומהאשורים לחם לאכול.

(ז) אֲבֹתֵ֤ינוּ חָֽטְאוּ֙ אינם [וְאֵינָ֔ם] אנחנו [וַאֲנַ֖חְנוּ] עֲוֺנֹתֵיהֶ֥ם סָבָֽלְנוּ׃

אבותינו חטאו וכבר אינם בחיים, אנו סובלים את עוונותיהם.

(ח) עֲבָדִים֙ מָ֣שְׁלוּ בָ֔נוּ פֹּרֵ֖ק אֵ֥ין מִיָּדָֽם׃

עם נחות מושל בנו, אין מי שיציל אותנו מידיהם.

(ט) בְּנַפְשֵׁ֙נוּ֙ נָבִ֣יא לַחְמֵ֔נוּ מִפְּנֵ֖י חֶ֥רֶב הַמִּדְבָּֽר׃

בסכנת נפשות משיגים אוכל, מפני שודדי דרכים במדבר.

(י) עוֹרֵ֙נוּ֙ כְּתַנּ֣וּר נִכְמָ֔רוּ מִפְּנֵ֖י זַלְעֲפ֥וֹת רָעָֽב׃

עורנו נצרב כמו בתנור, מפני הרעב העצום.

(יא) נָשִׁים֙ בְּצִיּ֣וֹן עִנּ֔וּ בְּתֻלֹ֖ת בְּעָרֵ֥י יְהוּדָֽה׃

האויבים עינו את הנשים שבירושלים, ואת הבחורות הצעירות בכל ערי יהודה.

(יב) שָׂרִים֙ בְּיָדָ֣ם נִתְל֔וּ פְּנֵ֥י זְקֵנִ֖ים לֹ֥א נֶהְדָּֽרוּ׃

את השרים הרגו בתלייה, את זקני העם לא כיבדו.

(יג) בַּחוּרִים֙ טְח֣וֹן נָשָׂ֔אוּ וּנְעָרִ֖ים בָּעֵ֥ץ כָּשָֽׁלוּ׃

את בחורינו לקחו לטחון בעבודת פרך, והנערים נכשלו מהנפת העץ הכבד של המטחנה.

(יד) זְקֵנִים֙ מִשַּׁ֣עַר שָׁבָ֔תוּ בַּחוּרִ֖ים מִנְּגִינָתָֽם׃

זקני העם, השופטים והמנהיגים, פסקו מלהגיע לשער העיר, ואף הבחורים פסקו מלנגן ולשמוח.

(טו) שָׁבַת֙ מְשׂ֣וֹשׂ לִבֵּ֔נוּ נֶהְפַּ֥ךְ לְאֵ֖בֶל מְחֹלֵֽנוּ׃

שמחת לבנו הושבתה, הפך לאבל הריקוד שלנו.

(טז) נָֽפְלָה֙ עֲטֶ֣רֶת רֹאשֵׁ֔נוּ אֽוֹי־נָ֥א לָ֖נוּ כִּ֥י חָטָֽאנוּ׃

נפל מראשנו הכתר, אוי נא לנו כי כך קרה בגלל חטאינו.

(יז) עַל־זֶ֗ה הָיָ֤ה דָוֶה֙ לִבֵּ֔נוּ עַל־אֵ֖לֶּה חָשְׁכ֥וּ עֵינֵֽינוּ׃

על המצב הזה פצוע לבנו, על מאורעות האלה חשכו עינינו.

(יח) עַ֤ל הַר־צִיּוֹן֙ שֶׁשָּׁמֵ֔ם שׁוּעָלִ֖ים הִלְּכוּ־בֽוֹ׃

על שראינו את הר ציון שומם ושועלים הולכים בו כבשדה בר.

(יט) אַתָּ֤ה יְהוָה֙ לְעוֹלָ֣ם תֵּשֵׁ֔ב כִּסְאֲךָ֖ לְדֹ֥ר וָדֽוֹר׃

אתה ה' לנצח תשלוט, כיסא מלכותך יכון למשך הדורות.

(כ) לָ֤מָּה לָנֶ֙צַח֙ תִּשְׁכָּחֵ֔נוּ תַּֽעַזְבֵ֖נוּ לְאֹ֥רֶךְ יָמִֽים׃

מדוע נטשת אותנו לתמיד, עזבת אותנו לימים רבים כל כך.

(כא) הֲשִׁיבֵ֨נוּ יְהוָ֤ה ׀ אֵלֶ֙יךָ֙ ונשוב [וְֽנָשׁ֔וּבָה] חַדֵּ֥שׁ יָמֵ֖ינוּ כְּקֶֽדֶם׃

אפשר לנו לחזור אליך כדי שנחזור, חדש את הקשר אליך כפי שהיה בזמן קדום.

(כב) כִּ֚י אִם־מָאֹ֣ס מְאַסְתָּ֔נוּ קָצַ֥פְתָּ עָלֵ֖ינוּ עַד־מְאֹֽד׃

גם אם מאסת בנו, גם אם כעסת עלינו עד מאוד.

[השיבנו יהוה אליך ונשובה חדש ימינו כקדם]

Lamentations 5

(1) Remember, O LORD, what has befallen us; Behold, and see our disgrace! (2) Our heritage has passed to aliens, Our homes to strangers. (3) We have become orphans, fatherless; Our mothers are like widows. (4) We must pay to drink our own water, Obtain our own kindling at a price. (5) We are hotly pursued; Exhausted, we are given no rest. (6) We hold out a hand to Egypt; To Assyria, for our fill of bread. (7) Our fathers sinned and are no more; And we must bear their guilt. (8) Slaves are ruling over us, With none to rescue us from them. (9) We get our bread at the peril of our lives, Because of the sword of the wilderness. (10) Our skin glows like an oven, With the fever of famine. (11) They have ravished women in Zion, Maidens in the towns of Judah. (12) Princes have been hanged by them; No respect has been shown to elders. (13) Young men must carry millstones, And youths stagger under loads of wood. (14) The old men are gone from the gate, The young men from their music. (15) Gone is the joy of our hearts; Our dancing is turned into mourning. (16) The crown has fallen from our head; Woe to us that we have sinned! (17) Because of this our hearts are sick, Because of these our eyes are dimmed: (18) Because of Mount Zion, which lies desolate; Jackals prowl over it. (19) But You, O LORD, are enthroned forever, Your throne endures through the ages. (20) Why have You forgotten us utterly, Forsaken us for all time? (21) Take us back, O LORD, to Yourself, And let us come back; Renew our days as of old! (22) For truly, You have rejected us, Bitterly raged against us. Take us back, O LORD, to Yourself, And let us come back; Renew our days as of old!

אב ותנחומיו
צדק פואטי, יעקב מעוז

מִ-ט' עַד ט"וּ שִׁשָּׁה יָמִים,
מִבְּכִי וָנֶהִי אֶל חֲגִיגַת הָאַהֲבָה.
חֹדֶשׁ אָב שׁוֹלֵחַ תַּנְחוּמִים,
מַמְצִיא מָזוֹר לְאֻמָּה כְּאוּבָה,
הוֹפֵךְ מִסְפֵּד לְמָחוֹל בַּכְּרָמִים,
עוֹשֶׂה יוֹם טוֹב לְכָל נַעַר וְרִיבָה.
"לֹא הָיוּ טוֹבִים כָּאֵלּוּ הַיָּמִים",
לֹא יָדַעְנוּ כָּזֹאת שָׁעָה טוֹבָה.
כְּזוּג אוֹהֲבִים בִּשְׁעַת הַדִּמְדּוּמִים
עַם וֶאֱלֹהָיו עוֹשִׂים תְּשׁוּבָה.