כפל המשמעות של הרגלים
א. חגים חקלאיים וחגים היסטוריים
עיון פשוט בפרשות המועדים והרגלים שבתורה מראה, ששלושת הרגלים נזכרים בהן בשתי משמעויות שונות. מחד גיסא, יש להם משמעות טבעית-חקלאית ברורה: יום של הנפת העומר החָל בחודש האביב, חג הקציר-הביכורים החותם את שבעת השבועות, וחג האסיף "בְּצֵאת הַשָּׁנָה". מאידך גיסא, יש להם גם משמעות היסטורית בולטת, הקשורה בפסח וביציאת בני ישראל ממצרים אל המדבר, מהפכה היסטורית המלוּוה בגאולה נסית, שאין לה כל זיקה לטבע החקלאי.
כפילות זו בולטת במיוחד בחלקה האחרון של פרשת המועדות:
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַה'. בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ. שִׁבְעַת יָמִים תַּקְרִיבוּ אִשֶּׁה לַה' בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה' עֲצֶרֶת הִוא כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ...
אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג ה' שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן. וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים. וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה' שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוּ אֹתוֹ.
בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת. לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם (ויקרא כ"ג, לד-מג).
התורה מציינת כאן פעמיים את החג המתחיל "בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי" ונמשך שבעה ימים. בשתי הפעמים נזכר שיש לשבות ממלאכה ביום הראשון וביום השמיני. אולם מבחינת תכניו של החג נראה שהתורה מדברת על שני חגים שונים לגמרי: בפעם הראשונה מדברת התורה על "חַג הַסֻּכּוֹת", ואילו בפעם השנייה מדברת התורה על החג החָל "בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ", כלומר על "חַג הָאָסִיף", הנזכר כבר פעמיים בספר שמות (כ"ג, טז; ל"ד, כב). החג הראשון הוא "מִקְרָא קֹדֶשׁ" ואילו החג השני הוא "שַׁבָּתוֹן". בחג הסוכות ישנה מצווה לשבת בסוכות, כפי שנזכר בסוף הפרשה, ואילו בחג האסיף ישנה מצווה ליטול את ארבעת המינים.
חג האסיף הוא חג חקלאי-טבעי הקשור לארץ ישראל. גם מצוותו המיוחדת — ארבעת המינים — קשורה לטבע החקלאי של הארץ, ואילו מצוַות הישיבה בסוכה, המיוחדת לחג הסוכות, היא זכר למאורע ההיסטורי של יציאת מצרים, כפי שמנמק הכתוב בפירוש: "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". בתודעתנו מדובר אמנם בחג אחד עם שתי מצוות, אולם לפי פשוטם של כתובים מדובר בשני חגים שונים החלים במועד אחד, שלכל אחד מצווה המיוחדת לו.
התבוננות ראשונה זו פותחת לנו פתח רחב להעמיק בכפל המשמעות של הרגלים בתורה בכלל.
המשמעות הטבעית של הרגלים בתורה היא הקשורה בטבע של ארץ ישראל, בחקלאות שלה, באביב — בקציר — באסיף, בקרבנות הביכורים שהובאו לבית המקדש מתבואת הארץ. המקדש קשור לארץ, לטבע ולחקלאות, ואינו קשור לנס, ובוודאי לא לרוחניות כמו שחושבים היום.1הנטייה לראות 'רוחניות' בכל עניין 'דתי' היא בעיה 'רוחנית' של הדור הזה, שסיבותיה המדעיות והפסיכולוגיות חורגות מתחום ענייננו כאן. הרוחניות מתבטאת בתפילה, ואף שהמקדש נקרא בדברי הנבואה "בֵּית תְּפִלָּה... לְכָל הָעַמִּים" (ישעיהו נ"ו, ז; וראו תפילת שלמה, מל"א ח', כב-נג), בכל זאת ברור שהעבודות העיקריות במקדש הן הקרבת קרבנות מן החי ומן הצומח והקטרת הקטורת, ואלה מבטאות את הקשר החי בין בורא הטבע לבין ברואיו. המקדש בא לקיים את הבריאה הטבעית ולגלות בה את כבוד ה' הצופה ומשגיח בכול.2אנשי מעמד של בית המקדש היו קוראים בתורה בכל יום את פסוקי הבריאה של אותו יום ושל מחרתו (תענית פ"ד מ"ג); "אמר רב אסי: אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ" (תענית כז ע"ב); "והאמר רב אושעיא: בשעה שבנה שלמה בית המקדש נטע בו כל מיני מגדים של זהב, והיו מוציאין פירותיהן בזמנן, וכשהרוח מנשבת בהן נושרין" (יומא כא ע"ב); וראו גם סוטה מח ע"א ע"ב (השפעת החורבן על הבריאה).
לעומת זאת, המשמעות המחודשת (הלא טבעית) של הרגלים בתורה היא הקשורה בנס,3המשמעות המקורית של המילה 'נֵס' היא 'דגל מתנוסס', סימן מורה דרך לעם, ממש כמו המילה 'אות', השכיחה יותר בלשון התורה, שבה מקופל אותו הרעיון. לדוגמה: "עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס" (במדבר כ"א, ח); "שְׂאוּ נֵס צִיּוֹנָה" (ירמיהו ד', ו); "וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם" (ישעיהו ה', כו; י"א, יב); "כַּתֹּרֶן עַל רֹאשׁ הָהָר וְכַנֵּס עַל הַגִּבְעָה" (שם ל', יז), ועוד.
המשמעות של נס = פלא נולדה מן המילה 'מופת', שפירושה בתורה 'פלא'. המעיין בספר שמות ימצא ש'אות' איננו זהה עם 'מופת', ושבדרך כלל 'מופת' מכוון אל פרעה (ד', כא; ז', ט) ואילו 'אות' מכוון לבני ישראל (ג', יב; ד', ח ט, כח ל), וגם אם הוא נזכר ביחס לפרעה (י', א ב), הוא מכוון בסופו של דבר לבני ישראל: "לְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ...". הראיה הגדולה לכך היא העובדה, שיש מצוות שיש בהן 'אות' (וכולן קדמו למעמד הר סיני: מילה, פסח, סיפור מכות מצרים, תפילין של יד, שבת), אולם אין שום מצווה שיש בה 'מופת'.
מניין אפוא צמחה המחשבה ש'נס' הוא דווקא שינוי חוקי הטבע? והלוא גם במכות מצרים אין שינוי כזה אלא במכת דם ובמכת בכורות! — ויכוחי המאמינים בימי הביניים נגד אנשי המדע והפילוסופים, בפרט האריסטוטליים, הם שגרמו לכך. במאמר זה מופיעה המילה 'נֵס' במשמעה המקורי: סימן המראה לנו כי בורא העולם האחד שולט בהיסטוריה וביחסי עם ישראל והעמים. ביציאת מצרים, בהיסטוריה המיוחדת של האומה הישראלית, אשר גרעיניה באבות, הורתה ב"כּוּר הַבַּרְזֶל"4לשונו של משה בספר דברים (ד', כ) — "וְאֶתְכֶם לָקַח ה' וַיּוֹצִא אֶתְכֶם מִכּוּר הַבַּרְזֶל מִמִּצְרָיִם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה"; וכן בסיום תפילת שלמה (מל"א ח', נא) ובירמיהו י"א, ד. ביטוי דומה מופיע גם בישעיהו מ"ח, י — "הִנֵּה צְרַפְתִּיךָ וְלֹא בְכָסֶף בְּחַרְתִּיךָ בְּכוּר עֹנִי". של מצרים ולידתה ביציאת מצרים.
יציאת מצרים היא הנס המעצב את ההיסטוריה הישראלית לדורותיה, ואילו הכניסה לארץ ישראל היא חזרה של האומה הישראלית לטבעיות הארץ ישראלית, לאדמה, לחקלאות ולשורשים, שבהם גם הופעת הקודש והמקדש.
הנס איננו סתם שבירה של חוקי הטבע אלא הארה של ההיסטוריה, כשה' מתגלה בה באופן ששולל מן הטבע את הבלעדיות ואת הטוטליות שלו כמבטא את רצון בוראו. הבורא מתגלה בדרך זו גם כמושל בהיסטוריה, באופן שאיננו מציית בהכרח לחוקי הטבע, ובעיקר לחוקי האדם והחברה. חוקי העבדות היו 'חוקים טבעיים' בחברה האנושית, והוכחה לכך אפשר לראות בתופעות העבדות והניצול שבכל חברה מודרנית, למרות כל המגבלות שבחוק. לכן הפכה שבירת עול העבדות לסימן היכר היסטורי של 'יציאת מצרים' לחירות עולם, בכל מובן שהוא.
עם טבעי נולד ומתגבש בארץ מולדתו,5דבר זה נכון גם אם באו אבות העם מארץ אחרת, דוגמת לוט וצאצאיו, מואב ועמון, ועשו הוא אדום, שהיו חלק ממשפחת אברהם, אך הקימו עמים טבעיים בארץ האבות ובסביבותיה. הסגולה והבחירה נשמרו לבני ישראל, בעוד מואב, עמון ואדום הקימו עמים טבעיים במרחבי ארץ ישראל וגיבשו ממלכות "לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (בראשית ל"ו, לא). כמו רוב העמים הטבעיים נטמעו ונעלמו גם מואב, עמון ואדום, ומוצאם מן האבות לא מנע זאת. יש עמים שנותרו על אדמתם אלפי שנים, פשטו צורה ודת ולבשו צורות חדשות. חלקם נטמעו בכובשים, כמו המצרים, וחלקם עודם קיימים, כמו הסינים, אבל אין עם שגלה מארצו ונשאר קיים אלא עם ישראל. חוגג חגים טבעיים ולאומיים, חקלאיים ופולחניים, ואם הוא גולה מארצו או נטמע בכובשיו בתוך ארצו, הוא חדל מלהתקיים.
עם ישראל לבדו, יחידי בין כל העמים ואין דומה לו,6ראו מאמריו החשובים של הרב מרדכי ברויאר ז"ל: 'קשר ההבטחה', נקודה 204, תשנ"ז, עמ' 26 29; 'חג חירותנו, יום הולדתנו', נקודה 241, תשס"א, עמ' 22 24; 'עם ומדינה במשנת יצחק ברויאר', גאולה ומדינה, ירושלים תשל"ט, עמ' 305 315; וראו הקדמת ספרי, נס קיבוץ גלויות, תל אביב תשע"א. התגבש ונולד בנס היציאה מגלות מצרים, וארץ ישראל עבורו אינה סתם מולדת טבעית, אלא מסורת אבות, שאיפה ומטרה, תפילה וייעוד, כיסופים וחזון — לחבר שמים וארץ, נס וטבע, היסטוריה וחקלאות.
אם עם ישראל (חלילה) גולה מארצו או נשלט לאורך זמן בארצו או בגלותו על ידי כובשיו, עדיין הוא חי ומתקיים, שורד בדמיו, וממשיך להתפלל ליציאת מצרים מחודשת ולנס קיבוץ גלויות.7ראו: נס קיבוץ גלויות (לעיל, הערה 6), עמ' 40 65, 94 115, 134 146; ח' מרחביה (עורך), קולות קוראים לציון, ירושלים תשל"ג.
מייחודו זה של עם ישראל נובע כפל המשמעות של חגי ישראל שבתורה, אשר מתפרש בהדרגה מספר שמות, דרך ספרי ויקרא ובמדבר, עד ספר דברים, כפי שנראה להלן.8בספר שמות מתפרש כפל המשמעות של פסח וחג המצות בלבד, ואילו סוכות ושבועות מתפרשים כך רק בספר ויקרא ובספר דברים. הסבר התופעה הזאת (לפחות לגבי סוכות) יובא להלן בפרק החמישי.
אילו היה עם ישראל עם טבעי (=טריטוריילי) בלבד, היו חגי הטבע קודמים לחגי הנס ההיסטורי, מפני שבטבע העולם ובטבע הדת9הדת נובעת מן האמונה ומן המוסר הטבעיים לאדם, ולכן היא תופעה אוניברסלית, כפי שהיטיב לנסח ר' יהודה הלוי, בדברים ששם בפי מלך כוזר: "וכי לא היה לך לאמר, אתה היהודי, כי מאמין אתה בבורא העולם ומסדרו ומנהיגו, הוא אשר בראך, והוא המטריפך לחם חוקך, וכדומה מן התארים האלוהיים, בהם יאמין כל בעל דת, ובגללם שואף הוא אל האמת ואל הצדק, ברצותו להידמות לבורא בחכמתו ובצדקו?" (ספר הכוזרי, מאמר ראשון, יב, מהד' י' אבן שמואל, תל אביב תשל"ג). הדתיות מתייחסת לבורא העולם, שהוא הבורא של האדם בכלל ושל כל אדם בפרט, ולכן גם בורא המוסר, ואילו ההיסטוריה נשארת מחוץ לדת, ורק התורה והנבואה בישראל נתנו לה פשר כמרחב ההתגלות המכריע של בורא העולם והאדם, אלוהי ישראל. הם צריכים להיות קודמים — החקלאות והפולחן קדמו לנס ההיסטורי בזמן ובסדר הטבעי. אולם עם ישראל איננו עם טבעי, שאילו היה כן לא היה מתקיים לאורך ימים, ולכן פותחת התורה את פרשות המועדים ביציאת מצרים של הנס ההיסטורי, ולא באביב הטבעי-החקלאי שנמצא ברקע.
אילו חגים חוגג עם ישראל בגלותו? את חגי הנס שבהיסטוריה, מעצבי האומה הישראלית לדורותיה: פסח של יציאת מצרים, שבועות של מתן תורה וסוכות של עם הנודד במדבר סיני ובמדבר העמים.10מִדְבַּר הָעַמִּים הוא ביטויו של יחזקאל (כ', לה), שנועד לדמות את הגלות והפיזור בכל העולם לגלות מצרים ואת קיבוץ הגלויות ליציאת מצרים, בפרט בהופעת "יָד חֲזָקָה" עד כדי "חֵמָה שְׁפוּכָה" (שם, לג).
אילו חגים עם ישראל אינו יכול לחגוג בגלותו? את חגי האביב, הקציר והאסיף, חגי הטבע והמקדש: יום הנפת העומר בחדש האביב, חג הקציר הוא יום הביכורים שבשבועות, וחג האסיף בעלייה הגדולה לרגל, למשל זו שנזכרה בחנוכת הבית על ידי שלמה, "בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי" (מל"א ח', ב). חגים אלה טבעיים-חקלאיים הם, והם קשורים במיוחד לבית המקדש, שם הובא קרבנם "אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ה'".11שמות כ"ג, יז; ל"ד, כג. ראו גם: ויקרא כ"ג, יא, טו טז, לט מא; דברים ט"ז, טז. בכל ימי החורבן והגלות אי-אפשר לחגוג חגי טבע חקלאיים, גם לא בארץ ישראל, כי באין מקדש ובאין עבודה פולחנית, אין לעובדי ה' ולמייחדי שמו (=מונותאיסטים) מקום להביא אליו עומר — ביכורים — אסיף.12התורה אוסרת להקריב מחוץ למקדש האחד, שרק בו מתגלה כבוד ה' (ואיסור זה מודגש לא רק בספר דברים, כפי שחושבים חוקרי המקרא. ראו בספרו של אבי מורי יחיאל בן נון ז"ל, ארץ המוריה — פרקי מקרא ולשון, אלון שבות תשס"ו, עמ' 26 33).
אם נוסיף לתקופה הארוכה של חורבן המקדש את אווירת החילון בתקופתנו, נוכל להבין מדוע התפרשה החזרה לטבע ולטבעיות של ארץ ישראל כתופעה של חילון, ולא כחזרה אל הקודש הטבעי. אמנם, הראי"ה קוק זיהה את הקדושה המיוחדת של הטבעיות הישראלית בארץ ישראל והבין כי היא רק נסתרת בתוך הקליפה החילונית. ראו למשל: אורות, ירושלים תש"י, עמ' נד נט, עב עג, עה, עז עט, פ; ועוד. וראו ביתר הרחבה להלן בפרק השבעה עשר. רק 'זֵכר' נותר לעם בגלותו מחגי הטבע החקלאיים: ספירת העומר (שמתאפיינת בגלות במנהגי אבלות),13בעקבות הטעם שניתן למצווה בספר החינוך (מצווה שו) ובמקורות נוספים, הפכו את ספירת העומר לגשר בין יציאת מצרים ומתן תורה, אולם בפשוטו של מקרא אין אפילו רמז לכך. בגמרא (שבת פו פח) יש ויכוח גדול בשאלה אם התורה ניתנה בשישי בסיוון או בשביעי בו, ולפי רוב הדעות שם התורה ניתנה ביום החמישים ואחד ליציאת מצרים ולא ביום החמישים.
בפשטות, ספירת העומר מגשרת בין קרבן העומר החדש מן השעורים לבין מנחת הביכורים מן החיטים, ועיקרה הציפייה המתוחה והדרוכה ליבול ולקציר במזג אוויר הפכפך ומסוכן. בגולה יש במצווה זו משום 'זכר למקדש', כפי שמסיימת הגמרא (מנחות סו ע"א), וכך נראה מדברי רש"י ותוספות שם. אמנם, הרמב"ם (הלכות תמידין ומוספין פ"ז הכ"ד) פסק שישנו חיוב דאורייתא לספור בכל מקום ובכל זמן, אולם ראו כסף משנה שם שהביא דעות אחרות. ראו גם להלן, עמ' 443 444 ובהערות. מגילת רות בשבועות14ראו הסברנו על מגילת רות וקריאת התורה בשבועות (להלן, עמ' 116 119, 126 128). וארבעת המינים בסוכות.15ארבעת המינים קשורים דווקא לחג האסיף החקלאי שבארץ ישראל ובמקדש ומשמשים בגולה כמעין 'זכר' — הלוא תקנת רבן יוחנן בן זכאי ליטול את ארבעת המינים שבעה ימים גם מחוץ למקדש (ראש השנה ל ע"א) נולדה במסגרת תקנות 'זכר למקדש'. בגולה יש לכך משמעות מיוחדת — ראו מה שכתב על כך הראי"ה קוק במבוא ('ראש אמיר') לחיבורו על האתרוגים עץ הדר, ירושלים תרס"ז, וראו הסברנו לארבעת המינים להלן, עמ' 63, הערה 21; עמ' 161, הערה 11.
ב. הלוח הכפול
כפל המשמעות של הרגלים קשור בטבורו בלוח הכפול הנוהג בישראל — לוח חודשים ירחי המותאם ללוח עונות של שנה שמשית.16עניין זה נזכר כאן בקיצור נמרץ ויבואר בהרחבה בפרק השביעי. לוח החודשים הירחי החל לנהוג בישראל סמוך ליציאת מצרים: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים" (שמות י"ב, ב). לוח זה קובע את המועדים ההיסטוריים הקשורים ליציאת מצרים ויוצר בכך את הלוח הלאומי-היסטורי של עם ישראל. לעומתו, לוח העונות השמשי קובע את החגים הטבעיים-פולחניים הקשורים לארץ ישראל ולמקדש, מפני שהחקלאות ברובה המכריע תלויה בשמש — "וּמִמֶּגֶד תְּבוּאֹת שָׁמֶשׁ..." (דברים ל"ג, יד ורש"י שם).
בלוח הירחי נפתחת השנה באביב, בחודש שבו התערבה יד ה' בהיסטוריה ועם ישראל התגבש ונולד — "רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות י"ב, ב). במסגרת הלוח הירחי נחגגים שלושת המועדים שעיצבו את האומה הישראלית לדורותיה: פסח וחג המצות של יציאת מצרים, שבועות של מתן תורה וסוכות של הנדודים במדבר.
בלוח השמשי-חקלאי, השנה נפתחת ומסתיימת ב'תשרי', עם סיום האסיף ותחילת החריש — "וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה..." (שמות כ"ג, טז).17בעניין זה נרחיב להלן בפרק השמיני. במסגרת לוח זה נחגגים חגי הטבע והמקדש: יום הנפת העומר בחודש האביב, חג הקציר הוא יום הביכורים, וחג האסיף בצאת השנה.
כדי לקיים את כל החגים במובנם הכפול: כחגים היסטוריים-לאומיים, הקשורים לנס יציאת מצרים ולארבעים שנות מדבר, מצד אחד, וכחגים טבעיים-חקלאיים-ארץ ישראליים מצד שני — הכרח הוא לתאם את שני הלוחות.
ג. המשמעות הכפולה של הרגלים
כבר במקום הראשון שבו נזכרו בתורה שלושת הרגלים, בפרשת משפטים (שמות כ"ג, יד-יט), מופיע כפל המשמעות של חג המצות: "אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם..." (שם, טו) — חג המצות ההיסטורי צריך לחול בעונת האביב החקלאית-שמשית של ארץ ישראל.
ואולם, שני הרגלים האחרים מופיעים לכאורה בפרשה זו רק בצורתם החקלאית, הארץ ישראלית, בלי שום קשר ליציאת מצרים: "וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה" (שם, טז). אלה הם חגי שדה חקלאיים-פולחניים, שעיקרם הבאת הביכורים וכל הכרוך בהם ונובע מהם מן השדה שבארץ ישראל "אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ה'" (שם, יז).
חשוב לציין שחגי שדה ארץ ישראליים אלה מופיעים כאן בתורה בתוך הקשר של חזון עתידי, כחלק מפרשיות מתן תורה במדבר לעם העתיד לחוג קציר ואסיף לאחר שיתיישב בארץ האבות.
אף במקום השני שבו מוזכרים שלושת הרגלים, בפרשת כי תשא (שמות ל"ד, יח-כו), מופיע כפל המשמעות של חג המצות בדיוק כמו בסוף פרשת משפטים: "אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם" (שם, יח). במקביל, גם בפרשה זו מופיעים שני הרגלים האחרים בצורתם החקלאית בלבד: "וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים וְחַג הָאָסִיף תְּקוּפַת הַשָּׁנָה" (שם, כב), ואף שם עיקרם של חגים אלו בעלייה לרגל, כדי להיראות "אֶת פְּנֵי הָאָדֹן ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (שם, כג).
למען הדיוק, שום זיכרון היסטורי של יציאת מצרים ושל מתן תורה לא נזכר בחג הקציר ובחג האסיף בספר שמות, וגם זמנו המדויק של מתן תורה כלל לא נזכר בספר זה. יתרה מזו, על פי האמור בספר שמות, הסוכות אשר נזכרו שם בהקשר ליציאת מצרים, הן המקום שבו אכלו בני ישראל את המצות עם יציאתם ממצרים:
וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה... וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ (שמות י"ב, לז-לט).
אילו הייתה התורה מסתיימת בספר שמות, בברית סיני ובהקמת המשכן, אפשר שהיינו אוכלים מצות בסוכות, זכר ליציאת מצרים, ואף על פי שאין הוראה כזו בספר שמות לא בפירוש ולא ברמז, מנהג כזה היה יכול להתפתח.
ואולם, פרשת המועדים בוויקרא (כ"ג) 'העבירה' את הסוכות מן החודש הראשון אל החודש השביעי והצמידה אותו לחג האסיף. זהו החידוש העיקרי של פרשת המועדים בספר ויקרא ביחס לשלושת הרגלים, ש'חג האסיף' החקלאי הוא מעתה גם 'חג הסוכות' ההיסטורי, כפי שראינו בפתח הפרק.
הצמדה זו של החג ההיסטורי והחג החקלאי מופיעה שוב, הן לגבי פסח הן לגבי סוכות, בספר דברים:
שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה...
חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ (דברים ט"ז, א, יג).
ד. חג הסוכות וחג האסיף
עיון בפרשת המועדים (ויקרא כ"ג) יבהיר יותר את המבנה שלה ואת החידוש שבה בנוגע לחג הסוכות. תחילה קובעת הפרשה את החידוש הגדול: בחמישה עשר יום לחודש השביעי חל חג הסוכות, וזאת במסגרת 'מקראי הקודש', שהם 'זכר ליציאת מצרים'. כך עולה מההקבלה הברורה לפסוקי חג המצות:
חג המצות — ויקרא כ"ג, ו-ח
חג הסוכות — ויקרא כ"ג, לד-לו
וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חַג הַמַּצּוֹת לַה' שִׁבְעַת יָמִים...
בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַה'.
בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ.
בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ.
וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה' שִׁבְעַת יָמִים שִׁבְעַת יָמִים תַּקְרִיבוּ אִשֶּׁה לַה' בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ.
בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם... כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ.
מלבד עצם ההקבלה הברורה בין חג המצות לחג הסוכות, יש לשים לב לביטוי "מִקְרָא קֹדֶשׁ", המיוחד בפרשה זו ובתורה בכלל לחגים ההיסטוריים, כלומר למועדי יציאת מצרים (כפי שניתן לראות בשמות י"ב, טז).
בהמשך הפרשה מופיעה חתימה של רשימת המועדים הנחשבים כמקראי קודש:
אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ לְהַקְרִיב אִשֶּׁה לַה' עֹלָה וּמִנְחָה זֶבַח וּנְסָכִים דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ. מִלְּבַד שַׁבְּתֹת ה' וּמִלְּבַד מַתְּנוֹתֵיכֶם וּמִלְּבַד כָּל נִדְרֵיכֶם וּמִלְּבַד כָּל נִדְבוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַה' (ויקרא כ"ג, לז-לח).
רק בשלב זה, לאחר סיכום המועדים ההיסטוריים של יציאת מצרים, מקראי הקודש, מופיע חג האסיף החקלאי, המוכר לנו מספר שמות:
אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג ה' שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן. וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים. וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה' שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוּ אֹתוֹ (שם, לט-מא).
כפי שכבר הזכרנו, חג האסיף מופיע כאן כחג נפרד לגמרי. הכתוב טורח לציין שוב את זמנו של החג (שבעה ימים החֵל מהיום החמישה עשר לחודש השביעי) ואת הימים שבהם יש לשבות ממלאכה (הראשון והשמיני). חג זה אינו נקרא "מִקְרָא קֹדֶשׁ" אלא "שַׁבָּתוֹן", וגם המצווה המיוחדת לו שונה לחלוטין מזו של חג הסוכות: בחג הסוכות ההיסטורי יושבים בסוכות "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שם, מג), ואילו בחג האסיף החקלאי לוקחים "פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל" (=ארבעת המינים), ושמחים בהם "לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים", כלומר במקדש. אין כאן רק תוספת משמעות לחג הסוכות שנזכר לפני כן, אלא חג מקביל (הנזכר כבר בספר שמות) שחל באותם הימים שבהם חל חג הסוכות.
אף שחג האסיף מופיע כאן כחג שני, החידוש הגדול של הפרשה הוא דווקא בקיומו של החג הנזכר כאן ראשון — חג הסוכות ההיסטורי, שלא היה מוכר עד כה. חג האסיף מופיע כאן תחת הביטוי 'אך' (קיצורו של 'אכן')18ראו הסבר כללי של 'אך' בספרו של אבי מורי יחיאל בן נון ז"ל, ארץ המוריה (לעיל, הערה 12), פרקים יד יז, ובפרט ביחס לפסוק זה, עמ' 365 366. — רוצה לומר: אמנם התחדש בפרשה זו חג הסוכות ההיסטורי של יציאת מצרים, אך עם זאת, חג האסיף החקלאי המוכר של ארץ ישראל לא ייעקר ממקומו ולא ייפגם כהוא זה מפני חג הסוכות שנתחבר כאן עמו. החג החקלאי שריר וקיים, ושני החגים יחד קובעים את 'החג', החותם את השנה ואת הרגלים והמועדים.
לאחר הפסוקים העוסקים בחג האסיף, חוזרת הפרשה לבאר את משמעותן של הסוכות שנזכרו בתחילה כ'זכר ליציאת מצרים':
בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת. לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם (שם, מב-מג).
כאן מבוארת מצוַות הישיבה בסוכה, המזכירה את היציאה ממצרים ומיוחדת לחג הסוכות ההיסטורי. לפנינו 'מבנה סגור' קלסי,19מי שאינו מכיר בשיטת 'המבנה הסגור' במקרא כפיתוח של העיקרון הכיאסטי, יתקשה לפרש כהלכה אפילו פסקות יסודיות כמו "אָנֹכִי" ו"לֹא יִהְיֶה לְךָ" ודיבור שבת בעשרת הדיברות, ראו מאמרי 'עשרת הדיברות — שנים עשר הלאווין', בתוך: מ' בר אשר ואחרים (עורכים), תשורה לעמוס, אלון שבות תשס"ז, עמ' 271 290. מכאן באות הטענות כאילו פסוקי הלולב (ויקרא כ"ג, לט מא) ופסוקי המשמעות של הסוכות (שם, מב מג) הם 'תוספת מאוחרת', אחת או שתיים (למשל: J. Milgrom, The Anchor Bible, Leviticus 23-27, New York 2001, pp. 2036-2038).
יש חוקרי מקרא חדשים שכבר גילו את המבנה הכיאסטי בפרשיות רבות, ובמיוחד בפרשיות 'ויקרא' אשר מסודרות ב'מבנה סגור' (מ' פארן, דרכי הסגנון הכוהני בתורה, ירושלים תשמ"ט, פרקים ב, ה ו), ואף הסיקו מסקנות על קדמותו (היחסית) וגיבושו הפנימי של סגנון מקראי זה (שם, פרק י), אבל עדיין נותרו עם רבות מהנחות היסוד של ביקורת המקרא כפרדיגמה. שבו הסוכות במשמעות שנתחדשה פותחות וגם חותמות את היחידה השלמה.20מבנה דומה יש לפנינו בפתיחה הכפולה שבתחילת הפרשה. הפרשה פותחת בכותרת: "מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי" (ויקרא כ"ג, ב), ומיד אחר כך מופיעה מצוַות השבת: "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ" (שם, ג). בהמשך מופיעה פתיחה נוספת, היוצרת מבנה סגור (כיאסטי) לפרק כולו: "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם" (שם, ד), ואחר כך מופיעים המועדים השונים, שבראשם פסח וחג המצות. למעשה, אין בפרשה זו שום חידוש בנוגע למצוַות השבת, שכבר נזכרה שש פעמים בספר שמות (ובאחרונה שבהן, בשמות ל"ה, ב, כמעט אותה הלשון כמו בוויקרא כ"ג, ג). השבת חזרה ונזכרה כאן כדי לומר שיש לקרוא אותה קודש (בהכרזה בפה), לבל יחשוב מישהו שלוח המועדים בא במקום השבת שנצטווינו עליה תחילה, או שאינו מתחשב בה. מכל מקום, הפסח עומד כאמור בראש מועדי הלוח, ורק מעמדה של השבת מחייב את הפתיחה הכפולה במבנה סגור קדקודי.
חג הסוכות וחג האסיף הם אפוא שני חגים שונים החלים בתאריך אחד, שלכל אחד מצווה המיוחדת לו. חג האסיף מתאפיין בחגיגה שבעת ימים לפני ה', "בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ", חגיגה טבעית הכוללת בתוכה את שמחת ארבעת המינים;21שמחה זו, לפי פשט הכתוב, היא שמחת חגיגת האסיף, וזו השמחה שנהגה במקדש כל שבעת הימים (ובשמיני עצרת החותם אותם) עם ההלל. זו גם השמחה הקרויה בירושלמי (סוכה פ"ג, נד ע"א) "שמחת לולב", ולפני שגזרו על נטילת לולב בשבת, ניתן היה לפרש כך את דברי המשנה "ההלל והשמחה שמונה" (סוכה פ"ד מ"א), שכן שמחה זו עם ארבעת המינים נהגה מתחילה במקדש גם בשבת. זאת בניגוד לשמחת בית השואבה שלא נהגה שבעה ימים, כי איננה דוחה שבת ויום טוב, ועיקרה בלילה שאיננו זמן עבודה במקדש (ראו להלן, עמ' 166, הערה 23).
אחרי הבאת הביכורים, התרומות והמעשרות חגגו את סיום האסיף בהודאה גדולה עם ארבעת המינים, שהם צמחי מים מסוגים שונים ומאזורים שונים בארץ (ראו להלן, עמ' 161, הערה 11). בזה מקופל גם הרעיון של תפילה על המים, כי מכוחם של המים צמחו כל היבולים. לכן גם היו מנענעים לארבע רוחות השמים, הן בהנפת שתי הלחם בשבועות (מנחות סב ע"א, וראו שם בתוספות, ד"ה כדי לעצור), הן בארבעת המינים (סוכה לז ע"ב). מכאן צמחה גם התפיסה ש"בחג נידונים על המים" (ראש השנה פ"א מ"ב), כפי שעולה בבירור מדבריו של רבי אליעזר, האומר שבשמחת הודאה זו על היבול שנאסף מקופלת גם התפילה על המים של השנה הבאה, ממש כבנפשו של החקלאי: "אמר רבי אליעזר — הואיל וארבעת מינין הללו אינן באין אלא לרצות על המים, וכשם שארבע מינין הללו אי אפשר בהם בלא מים — כך אי אפשר לעולם בלא מים" (תענית ב ע"ב).
תפיסה זו מקופלת כבר בהלל (במזמור השיא, תהילים קי"ח), שבו שמחים ומודים עם ארבעת המינים, שכן בין "הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" בתחילת המזמור ובסופו, בא פסוק יחיד של תחינה — "אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָּא" (פס' כה), ודווקא בפסוקים אלו מנענעים בארבעת המינים (סוכה פ"ג מ"ו). ואילו חג הסוכות מתאפיין בישיבה בסוכה שבעה ימים, ישיבה המועילה להפנים את הזיכרון ההיסטורי של יציאת מצרים.
מלשון התורה יש ללמוד, כי היא מחשיבה עד מאוד את הכפל הזה, לבל נחשוב כי חג הסוכות ההיסטורי דוחה את חג האסיף החקלאי ממקומו. ההדגשה "אַךְ" באה ללמדנו, כי חג האסיף נותר במקומו ואינו 'נבלע' בחג הסוכות ההיסטורי. אף המצוות המיוחדות לשני החגים עומדות זו לצד זו. מאחר שחג האסיף כבר נקבע בספר שמות כחג חקלאי ארץ ישראלי,22התאריך נקבע בחודש השביעי, כי הוא זמן האסיף, ודבר זה יש בו בימינו 'שורש האמונה ושורש המרי'. רבים ממבקרי המקרא, בעיקר מאסכולת ולהאוזן (ראו: י' ולהאוזן, אקדמות לדברי ימי ישראל, תל אביב תרצ"ח, עמ' 66, 68, 80), טענו שהחג החקלאי היה 'טבעי עממי' ואף 'כנעני' במקורו, ורק בראשית הבית השני 'הולבש' עליו 'חג הסוכות הישראלי', עם המצוות ועם המשמעות של יציאת מצרים. כך מאמינים גם אלו שאינם מסוגלים לקבל את יציאת מצרים כמאורע היסטורי מכונן, ובהשערה תמוהה תולים את 'ספר הכוהנים', את הלוח הירחי שמשי ואת תודעת יציאת מצרים בכוהנים הקרובים ליחזקאל שעלו מבבל.
אולם חשוב לזכור, כי הלשון העברית המקראית של ספר ויקרא ושל ספר במדבר שונה לחלוטין מן העברית הספוגה אכדית וארמית של יחזקאל, לשונו של גולה לבבל, ושונה עוד יותר מן העברית הספוגה ארמית של ספרי הבית השני. בעניינים אלה ראו סיכומו שלD. Bodi, The Book of Ezekiel and the Poem of Erra, Freiburg-Gottingen 1991, pp. 35-51; וכן ר' כשר, מקרא לישראל – יחזקאל, תל אביב תשס"ד, עמ' 73-68. ראו גם: א' בנדויד, לשון מקרא ולשון חכמים, תל אביב תשכ"ז, עמ' 80-60; וראו את טיעוניו החזקים של יחזקאל קויפמן לקדמותו של 'ספר הכוהנים' (אף על פי שאנו חלוקים עליו בהשקפה הכוללת על ספרי התורה), תולדות האמונה הישראלית א, ירושלים-תל אביב תש"ך, עמ' 113 184. אי-אפשר לקבעו מעתה כחג הסוכות אלא על ידי קביעת חג הסוכות לעצמו באותו הזמן והצמדת שני החגים יחד.
מעתה לא נאמר עוד 'לולב ואתרוג של סוכות', אלא 'לולב ואתרוג של אסיף'.
ה. "מִקְרָא קֹדֶשׁ" ו"שַׁבָּתוֹן"
כפי שראינו, חג האסיף הטבעי מוגדר בפרשת המועדים כ'שבתון', בעוד שהחגים ההיסטוריים נחשבים כ'מקראי קודש'. הקשר בין המונח 'שבתון' לחג החקלאי הוא פשוט — השדות חייבים לשבות ביום חג זה. מנגד, העם היוצא ממצרים עדיין לא היו לו שדות בארץ ישראל, ועל כן המועדים שהם זכר ליציאת מצרים מוגדרים כחגים של 'מקראי קודש' (כלומר שקוראים אותם וקוראים בהם 'קודש') ושל איסור 'מלאכת עבודה'. בהיעדר שדות, במדבר וגם בגולה, אין 'שבתון' בחג אלא רק קריאת קודש ואיסורי מלאכה.23הסבר זה של הביטוי 'מקרא קודש' שונה בכמה נקודות מהסברו של הרב מרדכי ברויאר ז"ל למשמעות ביטוי זה. ראו בספרו פרקי מקראות, אלון שבות תשס"ט, עמ' 208 212. בארץ ישראל, לעומת זאת, השבת והחג כרוכים ב'שבתון' — שביתה מן העבודה בשדות.
אכן, כך מפורש בתורה כבר בספר שמות, ביחס לשבת בארץ ישראל:
שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ24מַעֲשֶׂיךָ הם עבודת השדה וגידוליו, כפי שביארנו לעיל, עמ' 37. חובת השביתה בשבת מוגדרת כאן אפוא כשביתה ממלאכות השדה, בעוד מצוַות השבת של פרשת המן (שמות ט"ז) מוגדרת בפירוש כשבת של בית ואוהל. המן הוא 'דגן שמים' לפי טבעו, והוא 'נס', בניגוד לשבת של ארץ ישראל, שעיקרה שביתה בשדה החקלאי, הטבעי. על הבנת השבת בספר שמות לפי זה ראו לעיל, עמ' 35 38. וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר (שמות כ"ג, יב).
שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת (שם ל"ד, כא).25לדעת רבי ישמעאל, כל הפסוק הזה מתייחס לשבת, ואילו לפי רבי עקיבא, סוף הפסוק עובר למחזור חקלאי שלם של השנה השביעית — מתחילת החריש עד סוף הקציר. מדרש ההלכה המנוסח בלשון התנאים (שביעית פ"א מ"ד; ראש השנה ט ע"א; מועד קטן ג ע"ב ד ע"א) מניח זאת כמובן מאליו, ודן רק בהלכות הנובעות ממחלוקת זו. יש להניח שדעת רבי עקיבא מבוססת על ההקבלה בין 'לוחות ראשונים' (שמות כ"ג) לבין 'לוחות שניים' (שמות ל"ד) — כשם שבלוחות הראשונים מוזכרת השביעית יחד עם השבת (שמות כ"ג, י יב), כך יש להבין גם את האמור בלוחות השניים. רעיון זה משתמע בבירור מסוגיית הירושלמי בתחילת שביעית (פ"א, לג ע"א), המביאה את הפסוקים המקבילים משמות (כ"ג ול"ד) בבסיס הלימוד. תודה לאלישיב שרלו שסייעני מן הירושלמי.
שבתון' קשור אפוא אל החג הטבעי-חקלאי, שבו שובתים מן העבודה בשדה, בעוד 'מקרא קודש' קשור אל החג ההיסטורי. בכל מקום בו משתמשת התורה בשני המונחים, גם 'שבתון' (או 'שבת שבתון') וגם 'מקרא קודש' עם איסור מלאכה — היא מתכוונת לכפל המשמעות של החגים.
בפרשת המועדים עצמה נזכרים שני המונחים גם יחד בנוגע לשבת: "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ" (ויקרא כ"ג, ג). טעם הדבר הוא, שהשבת קשורה לשני היסודות של קדושת הזמנים: היא גם 'זכר למעשה בראשית', כלומר לטבע הבריאה, וגם 'זכר ליציאת מצרים', כפי שראינו בהרחבה בפרק הראשון.
בנוסף, שני המונחים נזכרים גם ביום הזיכרון ("שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ" — שם, כד) וביום הכיפורים ("מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם... שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם" — שם, כז, לב). שני ימים אלו קשורים לשני היסודות השונים של הלוח, כיוון שהם הפתיחה והסיום של הלוח הירחי-שמשי. כפל המשמעות כאן נובע מכפל המשמעות של הלוח. בעניין זה נעסוק בהרחבה להלן בפרק השמיני.
ו. חג המצות והנפת העומר
כפילות מפורשת מופיעה בפרשת המועדים אף לגבי חג המצות והנפת העומר. בתחילת הפרשה מופיעים פסח וחג המצות ההיסטוריים, המהווים זכר ליציאת מצרים:
בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם פֶּסַח לַה'. וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חַג הַמַּצּוֹת לַה' שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ. בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם... בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ (ויקרא כ"ג, ה-ח).
ואולם כאן מתחילה פרשה חדשה:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן. וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה' לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן... וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה' (שם, ט-טז).
בולט מאוד שהנפת העומר וספירתו אינם המשך לפסח ולחג המצות. מצוות אלו זוכות לפתיחה חדשה ועצמאית, וביטויי המפתח בה שונים מן הפרשה שלפניה. לא נזכר כאן 'מקרא קודש' אלא 'השבת', כלומר היום שבו שובתים. הסיבה לכך ברורה: פסקה זו פותחת בכניסה לארץ, והיא מתמקדת בקצירת התבואה ובהנפת העומר, שאינן נוגעות ישירות לפן ההיסטורי אלא לפן הטבעי-חקלאי של ארץ ישראל. זוהי באמת הפתיחה לחגי השבתון החקלאיים של ארץ ישראל. לכן אין מדובר כאן על 'מקראי קודש' אלא על השבתת הפעילות החקלאית.
כך ניתן להבין גם את עמדת חז"ל בוויכוח הגדול על "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת". כיתות הבית השני, ובפרט ספר היובלים ותעודות לוח שנמצאו בקומראן,26לסיכום הלוח של כיתות הבית השני ומקורותיו ראו להלן בפרק האחד עשר. קבעו את כל החגים לפי לוח אחד — לוח 'שמשי' — וקראו את הפרשה ברצף אחד, כך שפרשת הנפת העומר ממשיכה את פרשת הפסח וחג המצות. לפי זה קבעו את קרבן העומר ממחרת 'שבת בראשית' הראשונה שלאחר תום חג המצות, החלה לפי הלוח שלהם בעשרים וחמישה ל'חודש' הראשון. בהתאם לכך סיימו את הספירה בחג שבועות בחמישה עשר ל'חודש' השלישי (כדי לדמות אותו לשני הרגלים האחרים, החלים בחמישה עשר לחודש). ואולם, ה'חודש' שלהם אין בו שום חידוש, כיוון שאיננו ירחי. בבסיס שיטתם של כיתות אלו אין לוח כפול אלא לוח 'שמשי' בלבד, וממילא גם החגים אינם תלויים כלל ביציאת מצרים, כי הם כתובים על 'לוחות השמים' מזמן הבריאה, כמו השבת. ואכן, לפי שיטת ספר היובלים (פרק ו), כבר נח חגג את חג השבועות והביכורים.
חז"ל, לעומתם, קראו את פרשת המועדים לפי לוח כפול ירחי-שמשי, ובהתאם לכך הבינו, שהכתובים יוצרים הקבלה מהותית בין מקראי הקודש של יציאת מצרים לבין העומר ושתי הלחם של ארץ ישראל. חז"ל עמדו על כך, שפרשת הנפת העומר אינה ממשיכה את פרשת הפסח וחג המצות, אלא היא פרשה מקבילה לחג המצות, והיא פותחת עניין חדש בפרק, הוא לוח החגים החקלאיים-פולחניים של ארץ ישראל. ממילא ברור שהעומר קשור לביכורים ולאסיף, ו"מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" מתקשר אל ה"שַׁבָּתוֹן" המופיע בהמשך הפרק ובסופו.
מכאן הסיקו חז"ל, כי "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" הוא 'ממחרת השבתון', ופירושו, על פי ההקבלה שבין חלקי הפרשה, הוא ממחרת יום טוב הראשון של חג המצות.27מסורת 'ביתא ישראל' באתיופיה קראה את הפרשה ברצף אך פירשה את "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" כמתייחס לשבוע השלם של חג המצות, כך שהנפת העומר והספירה התחילו ממחרת החג האחרון; וראו על כך בהרחבה להלן, עמ' 415 422. אין שום טעם לקשור את "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" לשבת בראשית, שאמנם מופיעה בראשית הפרק (ויקרא כ"ג, ג), אך רק כפתיחה כללית לקדושת הזמנים וכביטוי לקדושת הזמן, ולא כחלק אורגני של לוח המועדים, שהשבת איננה תלויה בו. כך מוכח מן העובדה, שהכותרת "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה'... אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם" (שם, ד) מופיעה לאחר הציווי על השבת.28ראו לעיל, הערה 20.
מכאן גם ברור מדוע התורה כתבה "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" ולא "מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח" (כמו ביהושע ה', יא). פרשת העומר פותחת את לוח החגים החקלאיים של ארץ ישראל, ובשום אופן איננה המשך לפסח ולחג המצות שנזכרו לפניה, אלא מקבילה שלהם. מבחינה טכנית, מכוח מצוַות העיבור ושמירתה, יום הבאת העומר חל "מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח", כפי שמוכח בבירור מן הפסוק ביהושע (שם) ומהקבלתו לפרשתנו (ויקרא כ"ג, יד);29ראיה זו מבוארת ביתר הרחבה להלן, עמ' 416 417. אולם באופן מהותי זמנה של הנפת העומר הוא "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת", היינו השבתון של חודש האביב,30כפי שנראה להלן (עמ' 108 113), שבתון זה המציין את פתיחת עונת הקציר הוא יום שביתה ממלאכה בלבד ולא יום חג, שכן בתקופה מתוחה זו עדיין לא ניתן לחגוג. עם ראשיתו של קציר השעורים בארץ ישראל.31הסבר זה, אף שאינו כתוב בסוגיה התלמודית העוסקת בביאור "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" (מנחות סה-סו), הרי הוא מונח בתשתיתה, וכך כתב הרמב"ם בהלכות תמידין ומוספין פ"ז הי"א.
מדברי התנאים בסוגיה שם מתבררת הנחת יסוד, והיא ההקבלה בין 'חודש' (ירחי) לבין 'עצרת' (שמשית-חקלאית), ובתוך ההקשר החקלאי, ההקבלה בין העומר ושתי הלחם, שיחולו שניהם ב"רגל ותחילת רגל".
על פי מה שנתבאר לעיל, ניתן לראות כפילות מסוימת בפרשת המועדים אף לגבי חג השבועות:
וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'. מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה...
וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם.
וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם (ויקרא כ"ג, טו-כב).
חג השבועות מופיע תחילה במסגרת החגים החקלאיים כהשלמת העומר וספירת השבועות בהבאת שתי הלחם של הביכורים. אולם החג מופיע בסיום גם כ"מִקְרָא קֹדֶשׁ" שיש בו איסור "מְלֶאכֶת עֲבֹדָה". גם החובה להתחלק ביבול עם העני והגר מבוססת על ההכרה במגבלות הבעלות על השדות, מגבלות הנובעות מיציאת מצרים, ולא מטבע הבריאה. בשאלת מהותו של חג השבועות במקרא ובדברי חז"ל נעסוק ביתר הרחבה להלן בפרק הרביעי.
לוח מקראי קודש —
עם ישראל ביציאת מצרים
לוח מועדי שבתון —
בארץ ישראל
פתיחה: שבת (א-ג)
שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ...
אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם (ד)
כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ... (ט)
פסח וחג המצות (ה-ח)
העומר — "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" (ט-יד)
וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם... (כא-כב)
ספירת העומר — שבע שבתות
שתי הלחם — "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת" (טו-כ)
מקרא קודש — יום הזיכרון — שבתון
מקרא קודש — יום הכיפורים — שבת שבתון (כג-לב)
חג הסוכות (לג-לח; מב-מג)
בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַה'. בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ... בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם... אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ... בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים... לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.
חג האסיף (לט-מא)
אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג ה' שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן. וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים....
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹעֲדֵי ה' אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (מד).