ויבאו האנשים על הנשים כל נדיב לב הביאו חח ונזם וגו' (שמות לה כב). עיין רש"י (ד"ה על). וקשה דלא היה צריך לכתוב רק ויבאו האנשים והנשים, ותיבת על למה, ועיין רמב"ן דהנשים באו תחלה שהתכשיטין מצוין בידה, והאנשים הביאו עמהם והן טפלין להם, כמו נחה ארם על אפרים (ישעיה ז ב), שארם הוא טפל לאפרים שהמלחמה היה לאפרים, עד כאן דבריו. וגם על זה קשה, בלא תיבת על ידעינן דהתכשיטים מצוים לנשים והם העיקר בזה. ועוד דאי בא להודיע דהנשים באו תחלה, הוה ליה לכתוב ויבאו הנשים והאנשים. והנ"ל בזה, דהא איתא במסכת שבועות (דף כ"ו ע"ב) אמר שמואל גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו, מיתביה מוצא שפתיך תשמור ועשית (דברים כג כד), אין לי אלא שהוציא בשפתיו, גמר בלבו מנין, תלמוד לומר כל נדיב לב. שאני התם דכתיב כל נדיב לב, ולגמור מינה, משום דהוי תרומה וקדשים שני כתובים הבאים כאחד, פירש רש"י תרומה, תרומת מלאכת המשכן כתיב בה כל נדיב לב עולות, הניחא למאן דאמר שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין, אלא למאן דאמר מלמדין מאי איכא למימר, חולין מקדשים לא גמרינן, עד כאן דבריו. הרי מבואר דבחולין הדבור עיקר אם אינו היפך לבו, ובקדשים המחשבה עיקר, והטעם דקדשים הם צורך גבוה ורחמנא לבא בעי, מזה יובן דבתרומת קדשים אין רצוי לפניו רק מה שהוא בלב שלם, וגם שלא יהיה בה שום נדנוד עבירה, כי עולה וחטאה לא שאלת כתיב (תהלים מ ז), ומצוה הבאה בעבירה פסולה, כדאיתא ריש פרק לולב הגזול (סוכה ל' ע"א).
והנה מבואר באה"ע (סימן צ' סעיף י"ט) אשה שאמר לה בעלה שתעשה בבגדיה ותכשיטיה מה שתרצה, אף על פי כן אם מכרה או נתנה בטל, והוא מתשובת הרא"ש כלל ל"ח, די"ל כונתו היה להשאיל ולהפקיד, ולא למכור וליתן עיין שם, ומכל שכן בלא אמר לה כן, וכבר מבואר בתוספת (בב"מ דף ע"ג ע"ב [ד"ה השתא]) דמה שאין יכול למכור וליתן אין יכול להקדיש, אם כן הנשים לבדן לא יכלו להקדיש תכשיטיהן, והאנשים לבד הרי אותן התכשיטין שהכניסן לו ולא קבלן עליו בהכתובה, הרי הם נכסי מלוג ולכולי עלמא אין יכול למכרן ומכרן בטל, כמבואר שם בסעיף י"ד בהג"ה לענין הבגדים, ואם כן הוא הדין דאין יכול להקדיש, ואם קבלן עליו בהכתובה והם נכסי צאן ברזל, הרי לדעת הרא"ש והרשב"א והרמב"ן והריב"ש, גם כן מכרן בטל כמבואר שם בהג"ה, ואף לדעת רב האי גאון והרמב"ם דמכרו קיים, מכל מקום מודים דלכתחלה אין רשאי למכור כמבואר שם בהדיא בדברי המחבר, ואם כן על כל פנים עבירה יש כאן, ואם נתן לה משלו במתנה גם כן מכרו בטל, כמבואר שם בחו"מ בסעיף ט"ו, ואף להר"ש המפקפק, או בהכניס לה שום כנגד התוספת שקבל עליו, מכל מקום כולי עלמא מודים דאין רשאי למכרן לכתחלה, אם כן מכל מקום עבירה יש כאן, ואם כן הרי היו צריכין להקדיש האנשים והנשים. והנה תנן לקח מן האשה וחזר ולקח מן האיש, מקחו קיים, לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה, מקחו בטל, דיכולה שתאמר נחת רוח עשיתי לבעלי (גיטין דף (ל"ה) [נ"ה] ע"ב), וכן הוא במטלטלין דנכסי צאן ברזל כמבואר בסעיף ט"ז שם, ואם כן היו הנשים צריכין להקדיש תחלה, ואחר כך יסכימו האנשים דבזה ידוע שהיא בלב שלם משניהם, אבל כשמקדשין האנשים ומסכימין הנשים, אין מבואר דהוא בלב שלם של הנשים, דדילמא מחמת נחת רוח לבעלם עשו. והנה איתא (ברכות ס"א.) מנוח עם הארץ שהלך אחר אשתו, ואם כן בהליכה וביאה למשה, היו צריכין לבא האנשים תחילה ואחר כך הנשים, אבל בהענין שבאו לכך היו צריכין להיות הנשים עיקר והאנשים טפל להן, שהם היו צריכין להקדיש תחלה ואחר כך האנשים. והשתא מדוקדק לשון התורה הק', דאלו היה כתיב ויבאו האנשים והנשים, שאנשים באו תחלה להקדיש ואחר כך הנשים, וזה לא יתכן כמ"ש. ואם היה כתיב ויבאו הנשים והאנשים, היה משמע שכן באו הנשים תחלה ואחר כך האנשים, וזה מנהג עמי הארצות ולא כן מנהג עם קדוש. לכך כתיב ויבאו האנשים, דמשמע דהאנשים באו תחלה, וכתיב על הנשים דמשמע דהנשים היו עיקר בביאה זו, דלמה שבאו להקדיש, היו צריכין הנשים להקדיש תחלה ואחר כך האנשים, ובזה כל, ר"ל הכל הן הנשים והן האנשים נדיב לב, ר"ל בלב שלם, מה שאין כן אם היה ההיפך. או יאמר כל נדיב לב, ר"ל בזה דתרומת הקדש כל נדיב, ר"ל כל הנדיבות בזה לב, ר"ל הוא רק הלב דבהקדש רחמנא לבא בעי כמ"ש, לכך צריך להיות כנ"ל שמזה מבואר שהוא בנדיבת לב, ומפרש הטעם שלא יצוייר נדיבת לב באופן אחר, משום שהביאו חח ונזם שהם תכשיטי הנשים כנ"ל.