ויקהל משה וגו' ויאמר אליהם אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם וגו' (שמות לה א). והקשה האלשיך למה בהקהל, ומה נשתנה משאר פרשיות שבתורה. ועוד הקשה כיון דקאי על מלאכת המשכן, היה ראוי לומר בסמוך בענינו של משכן. (ג), הקשה למה באמת לא ידחה מלאכת המשכן לשבת, כמו כל קרבנות צבור דדחיין שבת. (ד), הקשה למאן דאמר הבערה לחלק יצאת (שבת ע' ע"א), מ"ש הבערה דנקט. (ה) קשה לי למאן דאמר הנ"ל למה נכתב הבערה בתר דכתיב (שמות לה ב) כל העושה בו מלאכה יומת, הלא קודם זה היה ראוי לומר לא תבערו (שמות לה ג), ואחר זה כל העושה בו מלאכה יומת לכלול גם הבערה, וקושיא זו לא מתורצת בדברי האלשיך, עיין שם. וכדי ליישב כל הנ"ל, אקדים לפרש מאמר רז"ל בכתובות פרק אף על פי (כתובות דף ס"ב ע"ב) רבי איעסק ליה לבריה וכו', פסקו ליה תרתי סרי שנין למיזל בבי רב, אחלפוה קמיה, אמר להו נהוי שית שנין, אחלפוה קמיה, אמר להו אכניס והדר איזל, הוי קא מכסיף מאבוה, אמר ליה בני דעת קונך יש בך, מעיקרא כתיב (שמות טו יז) תביאמו ותטעמו, ולבסוף כתיב (שמות כה ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, עיין שם. והוא כלו משולל הבנה דנראה ח"ו כפריצות ומאי זה מלמדנו הש"ס, ובפרט מה דאמר ליה רבי בני מדעת קונך וכו', דאין המשל דומה אל הנמשל. ועוד קשה באמת הלא מקרא מלא הוא (שמואל א' טו כט) כי לא אדם הוא להנחם. והנה זקני הגאון החסיד מהרש"א זצוק"ל בחידושי אגדות פירוש לדברי המאמר הנ"ל דלהוי משל דומה לנמשל, עיין עליו דדבריו נאותים ומתוקים ואמתיים, וגם על זה דלא להוי שינוי רצון, פתח גם כן טעם מספיק דבא לכפר עול עגל, וקודם החטא לא היה נצרך, אך על זה הקשה דאם כן לא מוכח מדעת קונך, הלא שאני הכא דמקודם לא נצרך ולבסוף נצרך, והניח בקושיא על עצמו, ובאמת קושיא עצומה היא.
והנה מקודם דניישב הקושיא הנ"ל, נסביר דהלא קשה בריש דבריו דכתב דמקודם ריחק הנשואין באמרו תביאמו ותטעמו, ואחר כך קירב הנשואין, ואין זה שינוי רצון כיון דהתם פשעו בחטאם והבן, ואם כן קשה הלא מצינו חוטא נשכר, דקודם החטא ריחק הנשואין, ואחר החטא קירב הנשואין. מיהו זה יש ליישב דקודם החטא לא נצרך למשכן להנשואין, דמשה קיים והם אוכלי המן טהורים וקדושים, ונאמר עליהם (תהלים פב ו) אלקים אתם ובני עליון כולכם. והנה אף על הקמת המשכן נאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ודרשו רז"ל בתוכו לא נאמר אלא בתוכם. ואם כן לכאורה קשה לפי זה דלזה המקדש למה, והבן. וצריך לומר דהם מושפעין מהמשכן ומקדש והבן, ואם כן לפי זה התכלית הוא ושכנתי בתוכם, ועשיית המשכן הוא הכנה, ואם כן לפי זה קודם החטא היו כדאים להיות נשפעין מעצמן ואין צריכין למשכן ומקדש, והבן כי הוא נכון ואמת. אבל עדיין קושיית מהרש"א אינו מתורצת, ואדרבה קשה ביתר שאת וביתר עוז לפי מה שביארתי. והנ"ל בזה בהקדים לבאר המאמר בברכות (דף ד' ע"א) למה נקוד על לולא, אמר דוד לפני הקב"ה וכו', כדתניא עד יעבור עמך ה' (שמות טו טז), מכאן אמרו וכו' עיין שם פירוש רש"י. והנה לפי דרש זה אינו מחובר תביאמו וכו', דקאי על ביאה ראשונה לפי מה דמשמע בגמרא דכתובות הנ"ל. ונ"ל לקשר ההמשך היטב, דהא באמת קשה איך יעוד הנביא להמון לטובה לא יתקיים, והלא זה יתד ומופת הנבואה כנודע. והנה בויירא יעקב כבר תירצו הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשניות לסדר זרעים, דיעוד הנביא עצמו בינו ובינו יתברך שאני, ואם כן לפי זה הא דעד יעבור לא מתורצה. ונ"ל דרמז סתום שאני, וכן תירץ המזרחי בפרשת וישלח, וכיון דזכינו לזה דהוא רק רמז סתום, נוכל לומר גם כן דעוד רמז סתום יש בה, דהיינו דכמו דלפי דרשת רז"ל איתקש ביאה שניה לביאה ראשונה להיות ביד רמה לולי שגרם החטא, הכי נמי נאמר אנחנו דביאה ראשונה אתקש לביאה שניה למה שאבאר לולי שגרם החטא, דהנה הגמרא הנ"ל בכתובות פירש בעל העיר בנימין דהאיך שייך המשל לנמשל, דהא בעניני דברים דרבי יש בו סרך ביטול תורה, ובבנין בית המקדש לא שייך זה. ופירש הוא ז"ל על פי מה דאיתא ברז"ל דלכך נתעכבו ישראל במדבר ארבעים שנה, כדי שילמדו התורה תחלה קודם כניסתם לארץ, דאז יהיה כל אחד פונה לזיתו ולכרמו, ואפשר לומר דלכך עלה במחשבה לפני הקב"ה לעשות מקדש אחר ביאתם לארץ, כדי שלא יבטלו מתורתם בבנין בית המקדש, וכדאיתא במגילה (ט"ז ע"ב) גדול תלמוד תורה יותר מבנין בית המקדש, ולבסוף כתיב ועשו לי מקדש, דהיינו שיעשו תיכף במדבר אף כי על ידי זה היה ביטול תורה, ושפיר הוי המשל דומה לנמשל, עד כאן דבריו ודבריו נכונים. אבל לפי זה קשה טובא דאם כן לכתחילה מאי קסבר דתלמוד תורה עדיף מהקמת המשכן, ולבסוף מאי קסבר. ונ"ל בהצטרף דברי מהרש"א ז"ל ושניהם כאחד טובים, דמחשבתו יתברך לעד קיים, והמחשבה ראשונה ואחרונה על קוטב אחד יסובו, כי קודם החטא שהיו נקיים וטהורים וצדיקים, היה נח לו יתברך בתורתן של בנים, אבל אחר החטא שדן משה קל וחומר כנודע ממאמר רז"ל (שבת דף פ"ז ע"א) קל וחומר מפסח וכו' כל ישראל מומרין וכו', ואם כן אם לא כיפר על אותו עון ח"ו, נאמר (תהלים נ טז) ולרשע אמר אלקים וגו', ונמצא הוצרך בהכרח למלאכת המשכן שיכפר על אותו עון וישארו נקיים ותורתו מתקבלת, ונמצא המחשבה הראשונה וגם השניה בשביל התורה, והבן זה כי נכון הוא בס"ד. ועל פי זה יובן דביאה ראשונה איתקש לביאה שניה גם כן ברמז, דהיינו דכמו דביאה שניה דעזרא נתעכב בשביל ביטול תורה, הכי נמי ביאה ראשונה, ולכך תביאמו וגו' לולי שגרם החטא, והבן כי נכון הוא מאד, ועל פי זה נתיישב קושית מהרש"א גם כן, דהא ודאי לא אורי לן הש"ס פריצות, רק דהא והא לשם שמים ושני המחשבות אחת הן בשביל התורה, דמעיקרא חישב ליזל קודם, כמו דאיתא (קידושין כ"ט ע"ב) ילמוד תורה ואחר כך ישא אשה שלא יהיה רחיים בצוארו, ואחר כך כשנתיירא אותו הצדיק מהרהורים שלא יהיה תורתו מתועב ומעורב, אמר לצורך התורה אינסב והדר איזל, כמו שמבואר באה"ע דאם אי אפשר לו לעמוד בלא הרהור, ישא אשה קודם ולשם שמים כיון, ורבינו הקדוש הבין כונתו הטהורה, לזה אמר מדעת קונך יש בך, דהוא ממש זה כדמות זה לפי מה שביארתי, והוא נכון ואמת בס"ד.
היוצא לנו מזה דתכלית מלאכת המשכן לכפר על עון העגל, ואקדים מה שאמרתי פירוש נפלא על הפסוק (איכה א' ז) זכרה ירושלים ימי עניה וכו' שחקו על משבתיה, על פי מ"ש הגאון ביערות דבש (חלק ב' דרשה ג') טעם על שבדברות הראשונות נאמר (שמות כ יא) כי ששת ימים וגו', ובאחרונות נאמר (דברים ה טו) כי עבד היית וגו', כי שבת מנין עלינו מאומות העולם, כי שום אומה לא ינוחו בשבת, וזהו המתנה שנתן ה' לנו שאומות העולם לא ישביתו בו, למען שזכות שבת יגין עלינו. והנה לפי טעם כי ששת ימים וגו', אף האומות בכלל שמירה, אבל לטעם כי עבד היית במצרים, זה לא שייך באומות, ולכך בדברות הראשונות קודם שחטאו היה חירות משיעבוד מלכיות, אין קפידה אם גם האומות ישמרו שבת, כי אין צריך להגנה, לכך כתיב כי ששת ימים וגו', אבל בדברות אחרונות אחר שחטאו ונגזר עליהם גלות, ראה הקב"ה ליתן להם לבד השבת ולא ישבתו בו זרים, לכך כתיב כי עבד היית וגו' דזה ליתא באומות, עד כאן דבריו. והנה הטעם על ששבת הוא הגנה מהאומות, נ"ל דהנה היה ראוי להיות חירות משיעבוד מלכיות מעת מתן תורה (עיין עירובין נ"ד ע"א), רק דעל ידי אותו עון סרך עבודה זרה נתקלקל. והנה כבר אמרו רז"ל (שבת קי"ח:) כל המשמר שבת כהלכתו, אפילו עבד עבודה זרה כדור אנוש מוחלין לו, ואם כן לפי זה כששומרין ישראל שבת כהלכה וכראוי, אם כן לא יחשב להם אותו עון שנפקד על כל דור, כאמור (שמות לב לד) וביום פקדי, אם כן היה ראוי להיות חירות משיעבוד מלכיות. ועל פי זה נבין גם כן איך על ידי שבת ניתקן, וגם להבין על ידי זה שלא סתרו מאמרי רז"ל, דמאמר אחד איתא דעל ידי שלא שמרו ישראל שבת ראשונה בא עמלק (שבת קי"ח ע"ב), ומאמר אחד איתא (שמו"ר כ"ו ב') דעל ידי שאמרו היש ה' בקרבינו אם אין. ואבאר דהוא הוא ושני המאמרים אחד הן, על פי מ"ש הגאון ביערות דבש שם ביאור דברי רז"ל הנ"ל השומר שבת כהלכתו אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש מוחלין לו, ותורף דבריו בקצרה הוא, דהנה טעיות דור אנוש היה דאף שהעולם מחודש ברצונו ית"ש, עם כל זה לגודל יקר מעלתו יתברך, חלק הנהגת העולם לכוכבי השמים וכסילהם, כמלך שמוסר הנהגת המדינה לעבדיו עושי רצונו. והנה ידוע מחכמי התולדות כי משפט יום השבת לפי הנהגת כוכב ומזל שבתאי, הוא להיות בו עצב ותוגה ויגון וצער מאין פנות אל המנוחה והשמחה, והנה מה שישראל שמחים עלי גיל ומזמרים בשבת קודש, מורים בזה כי אין הממשלה להמזלות, ואין כחם יפה לענוש העוברים על מצותם ומשפטיהם, ולה' הממשלה ולו הארץ לתת שכר טוב לשומרי מצותיו. והיינו השומר שבת כהלכתו דייקא, אפילו עבד עבודה זרה כדור אנוש דייקא מוחלין לו, דמראה בזה סתירה לטעות הנ"ל, עיין שם עד כאן. והנה ידוע דכל האומות נתונים נתונים המה תחת משפט הכוכבים, ואותנו לקח ה' כנאמר (דברים ד יט) אשר חלק ה' אותם לכל העמים וגו', ונאמר (ירמיה י ב) יחתו הגוים מהמה, ונמצא אנחנו תחת יד המלך מלכי המלכים ולמעלה מהמזל והשרים, וראוי להיותינו עליונים על כל גויי הארץ, אבל על פי מזל הם המנגדים לישראל, כמבואר בספרי החכמים ובחיבור הגאון הנ"ל כמה פעמים בענין צדק דקאי במערב (שבת קנ"ו ע"ב), וכמ"ש בדרוש שיר השירים, ואם כן נהפוך הוא. ואם כן לפי זה יובן שפיר דשמירת שבת מורה דאין אנחנו נתונים תחת המזל רק תחת יד המלך וממילא הוא הגנה מאומות, ואם כן מה שלא שמרו שבת ראשונה, הוא ממש מה שאמרו היש ה' בקרבינו אם אין, והבן כי נכון הוא מאד.
ועל פי זה מבואר הפסוק (בפרשת תשא ל"א י"ג (שמות לא יג)) כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם לדעת כי אני ה' מקדישכם. מלבד הפשוט שנתן לנו יום גנוסיא שלו, דהיינו דאות זה מורה שהוא יתברך המקדש אותנו להיות תחת ידו ולא תחת המזל והשר והכוכבים, ועל פי זה מבואר גם כן מה שאנו אומרים בתפילת שמונה עשרה ושמרו בני ישראל אם השבת (שמות לא טז), כי לאומות העולם אין ראוי לשמירה באותו יום. והנה באותו עון לפי המבואר בכוזרי ובראב"ע והרלב"ג, ועיין באברבנאל (בפרשת תצא) דטעותם היה בזה לומר דמזל שולט, וכיון שראו מפלת מזל טלה, נתנו הממשלה למזל הבא אחריו, ואם כן בזה נתקלקל חירות משיעבוד מלכיות מה שהיה ראוי אחר מתן תורה שנלקחו לגוי קדוש, ושבת הוא התיקון לזה, והבן כי נכון הוא מאד. ועל פי זה אתי שפיר גם כן מה שאין מלאכת המשכן דוחה שבת, לפי שראשית המחשבה לא היה להקים את המשכן, רק הוצרך לכפר כאמור, ואם כן שבת שבעצמותו מכפר כאמור, אין צריך למלאכת המשכן ולמה ידחה, והוא נכון בס"ד.
ועוד יותר עמוק, כי בכל דבר המרפא, מקודם צריך לזהר מדברים המביאים לידי חולי כמבואר בשמונה פרקים להרמב"ם, ואם כן במלאכת המשכן שהוא לרפא את החולי של אותו עון, צריך לזהר מהדברים המביאים לידי אותו חולי דהיינו חילול שבת, והבן. ועל פי זה יומתק מאד הרמז של בעל הטורים שכתב "השב"ת "ויאמ"ר, ר"ת וס"ת תורה, ועיין שם איך הרמז הזה שייך לענין שבת. והנה לדבריו קשה למה לא נרמז זה היכי דכתיב עיקר שבת. ולדברי יומתק מאד דנרמז תורה, דראשית המחשבה היה תורה וסוף המחשבה תורה, וגם השבת מטהר התורה כמו המשכן, והבן. והנה כבר כתבנו דהרופא צריך לזהר מהדברים המביאים לידי חולי, וכל שכן שצריך לזהר שברפואה עצמה לא יתערב בו כזה, והנה באותו עון טעו לומר שיש ח"ו השתנות ברצון לפניו, כי שמעו מפי משה (שמות יט ה-ו) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו' (שמות יט ו) והייתם לי סגולה, וכמבואר בכוזרי דסגלה היינו מדריגה בפני עצמו ממין אדם ואינו מתחלף בפחות ויתר, והיינו יוצא מדרך טבע והמזל והבן, רק שדמו השתנות בזה על ידי שנדמה להם משה מת. והנה צריך להוציא ממחשבתם זאת שח"ו יש השתנות רצון, והנה עשיית המשכן ח"ו יביאם למחשבה זו, כי מעיקרא אמר תביאמו וכו', לזה הקהילם ואמר להם אלה הדברים וגו', דהיינו עשיית המשכן, וכדי שלא ידמו כנ"ל, לזה אמר ששת ימים תעשה מלאכה כנ"ל וביום השביעי וגו', והוא לכאורה משולל הבנה דהא כל קרבנות ציבור דוחין שבת, ומזה תבינו דהטעם הוא לכפר ולכך לא דחי שבת, ואם כן אין כאן השתנות הרצון, והבן.
והנה בלא תבערו כתב הבעל הטורים, אמר הקב"ה אני כביתי אש שלי, פירוש אור של גיהנם שובת בשבילכם, אור שלכם יהיה שובת, עד כאן. והנה לכוון זה בפסוק כיוונתי בעז"ה לדברי האלשיך רק בשינוי קצת, על פי שפירשתי (בפרשת בלק ד"ה באופן אחר נ"ל) (במדבר כד ה-ו) מה טובו אהלך יעקב וגו', (במדבר כד ו) כנחלים נטיו וגו'. ועל פי שפירשתי בפסוק (ישעיה סו כד) ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי וגו', (היינו המחלל שבת נקראים פושעים בו כביכול כנודע (עיין), ולזה מדה כנגד מדה אין להם מנוחה אף בשבת, והיינו כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה אף בשבת, והבן) והוא נכון בס"ד. ועל פי שפירשו הקדמונים בפסוק (ויקרא כה כג) כי גרים ותושבים אתם עמדי. ולהבין זה כי אם ערך שנה לנגד ימי חייו של אדם יחשב אורח, ימי חייו נגד מסוף העולם ועד סופו על אחת כמה וכמה. והיינו לא תבערו אש בכל מושבותיכם, (היינו במקום שאתם נקראים תושבים והוא עולם העליון) ביום השבת. ונקדים עוד דברי התייר הגדול ביערות דבש (חלק ב' סוף דרוש ראשון) שם באבוד רשעים רנה (משלי יא י), עיין עליו. והיוצא מדבריו דבישראל כיון דאיקטל, הוה ליה כפרה לכך הקב"ה חדי, ואם כן לפי זה כאן בכלל אשר צוה ה', שהוא השם המורה על הרחמים, הוא כל העושה בו מלאכה יומת מטעם האמור. ולפי זה יומתק מאד דמזהיר לבני ישראל שישמרו שבת, ואם אחד יעבוד יומת וכיון דאיקטל הוה ליה כפרה, ועל ידי כך לא תבערו כאמור, דאם לא יענש בבית דין הרי הוא נידן בשבת, והבן.
עוד יש לתרץ קושית האלשיך מה נשתנה כאן דכתיב ויקהל (שמות לה א), ואי דכתיב הכא הלכות שבת, יותר היה ראוי לכתוב זאת במקום שנאמר עיקר הלכות שבת, ולא במקום שנאמר רק דרך אגב. (ב), הקשה שם במה שנאמר אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם, שקאי על עשיית המשכן ומפסיק בשבת, והך אלה הדברים הוה ליה למימר בתר הצוואה של שבת. (ג), הקשה כתיב תעשה מלאכה, דמשמעו בדרך ארעי, ולמה לא כתיב תעשה. (ד). הקשה למה לא תדחה מלאכת המשכן שבת, כמו כל קרבנות ציבור דדוחין שבת, עד כאן קושית האלשיך. (ה), קשה לי במה דאמר יומת, שהוא במשמעו שאינו בדרך צווי. (וא"ו), על עיקר הסמיכות פרשת שבת למלאכת המשכן. (זיי"ן), לפרש הקרא (קדושים (ויקרא) י"ט ל') את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו. (חי"ת), לפרש (בפרשת תשא, שמות לא יג) כי אות היא ביני וביניכם לדרתיכם לדעת כי אני ה' מקדישכם, מה הוא האות, מלבד הפשוט שנתן לנו יום גנוסיא שלו.
והנ"ל ליישב כל זאת בטוב טעם ודעת בעזרת ה', ומקודם נקדים מה שאמרתי לפרש הפסוק (סוף פקודי, שמות מ לה) וכבוד ה' מלא את המשכן. על פי רמב"ם במורה נבוכים (חלק א' פרק ח') בברוך כבוד ה' ממקומו (יחזקאל ג יב), (דמקום הוא לשון מדריגה, כדמצינו בדברי רז"ל (כתובות ק"ג ע"ב) ממלא מקום אבותיו בחכמה וביראה, והיינו מדרגת עיון והשקפת שכלי לא השקפת עין), ובמלא כל הארץ כבודו (בפרק י"ט, שפירש דמלא הוא לשון שלמות וחשיבות, כמו ומלא אותם חכמת לב (שמות לה לה), והיינו מלא כל הארץ כבודו, ענינו כל הארץ תעיד על שלמותו, עיין שם). ועל פי זה נ"ל לבאר מאמר רז"ל (ב"ר ס"ח ט') פרשה ס"ח סי' ט') הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו, כי אין מעלתו מתרבה בסיבת הנמצאים, כי אין כבודו תלוי בזולתו כמבואר אצלינו בפסוק (תהלים קיג ד) רם על כל גוים ה' (בפרשת נח דרוש במדרש תהלים), אבל כל הנבראים יתרבה מעלתן ומדריגתן מהשפעתו יתעלה, (ועל פי זה ביארתי הפסוק (תהלים קכו ב) אז ימלא שחוק פינו, על פי מה שביארתי בפסוק (תהלים ב ד) יושב בשמים ישחק על פי דברי הרמ"ע) (לעיל בפרשת בשלח ד"ה במדרש ז"ל ויבא). ועל פי זה מבואר הפסוק וכבוד ה' מלא את וגו', על פי הגמרא פסחים (דף נ"ד ע"א) בשבעה דברים קדמו לעולם, שנאמר (ירמיהו יז יב) כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשינו, נמצא דקודם המשכן לא נתמלא הבריאה, וז"ש וכבוד ה' מלא, ר"ל שנשלם את המשכן ר"ל עם המשכן, והבן. והנה על פי זה יוצמח קושיא חזקה ועצימה בענין שבת, שהוא מפני שנכלו כל הנמצאים כאמרו (בראשית ב א) ויכלו וגו', והא באמת עדיין לא נכלו כאמרינו פה. והתירוץ לזה על פי העקרים (מאמר ראשון פרק י"א), עיין שם האיך בפרשת בראשית מבוארים העקרים הראשיים, והא דכתב שם דלכך נזכר רק הויה במקום שמורה על השגחה דשכר ועונש, והמפרש לא הבין דרכו. ולי נראה דכמו שמורה עליו יתברך היותו נמצא בכל זמן בלי הפסק, ככה בלי הפסק בשום אופן דהיינו במקום, והוא יתעלה אין לו מקום, והיותו היינו השגחתו, והבן כי נכון הוא בס"ד.
וכתב עוד וביאר כי האדם מבחר הנמצאים, כי אחר יצירתו נאמר ויכולו, שהוא הסוף וגמר כל הנמצאים הם הכנה אליו, כמו שראשית המלאכה הוא סוף המלאכה, עד כאן דבריו הנעימים. ואני הוספתי נופך דקשה במה דנאמר ויכולו וגו' וכל צבאם וגו', הלא כל דבר יום נגמר ביומו, ועכשיו לא נגמר רק האחרונה, ואיך יתכן לומר שנגמר עכשיו הכל השמים וגו' כיון שנגמרו כבר מאז, והוא רק בדרך תעברה ולא בדרך האמיתי, ואיך יתכן שתורתינו הקדושה ידבר כך בפינת הראשיי. אך צריך לומר שכל נמצא אמנם כוון בו עצם הנמצא ההוא אשר רמזו בו תכלית אחרון לכל נמצא, הוא אמיתת עצמותו, וכל דבר שאין בו תכלית, הוא אפס ואין המוחלט, כמו שמפרש העקרים במשנה (אבות פ"ג מי"ז) אם אין בינה אין דעת, ואם כן ביצירת האדם נגמר הכל ונעשה הכל יש שהוא תכליתן, ולכך נתקדש יום שבת, ואם כן קדושת שבת תלוי במה שהאדם הוא תכלית כל הנמצאים, ומי הוא התכלית אם לא אנחנו עם קרובו, ומה הוא התכלית הדבקות ואתם הדבקים וגו' (דברים ד ד). ועל פי זה יתבאר מה שנאמר בספר יצירה עולם שנה נפש, כי עולם נשתלשל מאתו יתברך, והתכלית הוא האדם, ותכלית האדם הוא הדבקות בו יתברך, ואם כן הוא יתברך הראשית והתכלית ממקום שבא שם שב, וכן הגלגל בשנה סובב, וכן בנפש כל נפש החיוני והטבעית הרגשותיה וכחותיה וחושיה, ממוח באו ולשם ישובין כמבואר ברוח חן פרק ב', עיין שם. והיינו שנאמר בשבת (שמות לא יג) כי אות היא ביני וביניכם לדעת כי אני ה' מקדישכם. והנה המשכן רצה הקב"ה להיות מעשה ידינו, כמו שנתבאר אצלינו בפרשת תרומה. והטעם נ"ל כי אין המקדש והמשכן אלא לשכון בתוכינו כאמרו (שמות כה ח) ושכנתי בתוכם, ואם כן האדם הוא המקדש, והמשכן רק בית יד שלנו, וכיון שנברא האדם, אף המשכן נגמר שהוא יעשה. ועכשיו נבין שלכך נסמך שבת למלאכת המשכן, לומר שלא תטעה כקושתינו פה, וגם על ידי שיעשו ישראל המשכן יתקיים השבת כאמרינו פה, והיינו את שבתותי תשמורו ואת מקדשי תיראו, והבן.
והנה נתבאר שם עוד בעקרים בפרשה הנ"ל שם בפסוק (בראשית ה א) בדמות אלקים עשה אותו זכר ונקבה בראם. לפי שכל הנמצאים בעולם הזה הוא רק בקיום המין, ובאדם קיום אישי ומין, מין מצד זכר ונקבה, ואישי מצד נשמת חיה, ומצד זה בא עליו השגחה בשכר ועונש, עכ"ל. וביארתי דהיינו החשיבות שלו שהוא מובחר הנמצאים לפי שיש לו קיום אישי. והנה קודם שחטא ודאי לא רצה הקב"ה להמית הנפש בחברת הגוף, רק להחיות הגוף בחברת הנפש, ועל ידי זה היה גם להגוף שמצד זכר ונקבה קיום אישי, והעונות גרמו שנתגברו המסכים, עד שאלולי התשובה הומת הנפש בחברת הגוף, והתשובה הועילה להיות כל אחד קאי בחזקתו, ולהחיות גם הגוף בחברתו כשיכלה הזהומה שלא יהיה חוטא נשכר דהיינו צד הרע שנדבק בו כנ"ל. והנה בבית עשו כתיב (בראשית לו ו) נפשות, ובבית יעקב כתיב (בראשית מו כו) נפש (עיין ויק"ר פ"ד ו'). כי שורש הקדושה אחת, וכולן אחת הן, מה שאין כן בשורש הטומאה שהוא פירוד. ועוד נ"ל בפן אחר, לפי שבהן רק קיום המיני, לכך כתיב נפשות, אבל בישראל הקיום באישי, לכך כתיב נפש כנ"ל, וגם זה נכון בס"ד. ועל ידי זה במצות שבת אם נאמר שתאמר דוקא בהקהל, שאז משמע החשיבות מצד הריבוי דוקא והוא כמו קיום מיני, ונמצא סותר המעשה של שבת, רק לכל איש ראוי שיאמר, אבל מכיון שלא נשלם מצות שבת רק על ידי שישראל עשו המשכן, והוא נעשה מכולן כאחד, ומי שלא יתן לזה אינו בכלל אדם, אם כן לא שייך לגביה מצות שבת, דהא לא נשלם הכל אז, והבן. לכך פרשת שבת שנאמר אגב המשכן, נאמר בהקהל, והבן כי נכון הוא בעזרת ה'. והיינו דכתיב ויקהל משה ויאמר אליהם אלה הדברים וגו' היינו עשיית המשכן, ועל ידי זה (שמות לה ב) ששת ימים תעשה מלאכה ויום השביעי קדש. והשתא מיושב גם כן קושיא זו למה לא תדחה מלאכת המשכן לשבת, דאדרבה על ידה נצמח שבת ואין סניגור נעשה קטיגור. ועוד דאלמלא נדחה שבת היה ראוי להיות נדחה עולמות, אלא צריך לומר לפי שכבר נגמר קודם היותו, ואם כן למה תדחה והבן. ומיושב שפיר גם כן במה שהתחיל במלאכת המשכן ומפסיק בשבת, ומיושב שפיר גם כן מה דאמר תעשה מלאכה, דאי תעשה מלאכה משמע בדרך עיקר שיהיה המלאכה והוא בעבור העולם, ובעולם הזה הקיום במין ולא באישי, ואם כן אין יום השביעי שבת רק מחמת שהוא רק תעשה בדרך טפל, והעיקר הקיום באישי, לכך יום השביעי שבת שאז נכלה הכל, והבן. ועל ידי זה שפיר מה דקאמר יומת, כי עכו"ם ששבת חייב מיתה (סנהדרין נ"ח ע"ב), והיינו משום שאינו נצרך רק בעבור העולם, ואם כן כיון ששבת, פועל בטל הוא והוא פחיתות לפועל חכם. והנה ישראל מלבד העונש מיתה שנענש בעברו על מצותיו, מלבד זה אם חילל שבת יומת ממילא, על ידי מה שנתבאר בעקרים (שם פרק י"א) על הפסוק (בראשית ט ו) שופך דם האדם וגו' כי בצלם אלקים וגו', לפי שבהמה מותר להרגה, לפי שעיקר קיום המין, והמין לא נחסר באיבוד הפרטים לאלפים, מה שאין כן האדם הקיום באיש, ואם כן המחלל שבת מורה שאין לו קיום באיש ואינו התכלית לכל, ואם כן יומת. וגם יומת בדרך צווי, על פי משל ממלך שיש לו כמה מיני חיילות, ואם המעולים יש להם גם כן תכלית הפחות, לא יצטרך להפחות, ואם כן זה הפורש מעדת ישראל הוי ביניהם פועל בטל, והוא כביכול גידוף, לכך יומת וכבודו באיבודו, כמו ששמעתי לפרש בפסוק מה יהיה עצי הגפן בספר יחזקאל (טו ב), (הובא למעלה בדברינו בפרשת בראשית דף יו"ד ע"ב ד"ה ונקדים). היוצא מדברינו גודל אות השבת המעיד על קישורינו ודיבוקינו עמו יתברך, ובזכות מצות שבת יחזיר שכינתו בתוכינו, ונזכה לבית המקדש שלמעלה במהרה בימינו אמן.