מי את ותראי מאנוש ימות (ישעיה נא יב). על פי שכתבו המקובלים בעת שחטא אדם, פרחה ממנו אות א' ונשאר דם, ועיין ביסוד יוסף מ"ש על זה. והנ"ל בזה, כי כבר פירשתי (שבת ק"ד.) אלף בינה, כי כתיב (קהלת יב א) זכור את בוראך בימי בחרותיך, ואמרו ז"ל (ויק"ר י"ח א') בוראך (היינו לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון), בורך (היינו לאן אתה הולך כו', אבות פ"ג מ"א), כי בוראך בורך היינו יראה חיצוניות ופנימית, וההפרש הוא הא'. והנה החיצוניות מותר אדם מן הבהמה אין, כי אף הבהמה בורחת מן הדבר המזיקה. מה שאין כן הפנימית, זה בא מדעת והכרה ברוממותו יתעלה, והבן זה. והנה אדם הראשון קודם חטא, היה מכיר רוממותו יתעלה מאד מאד, כמו שביאר הרמב"ם והשל"ה והאלשיך, ואם כן היה לו בחינת בוראך, אבל לא בחינת בורך, כי לא היה מעותד כלל למיתה, ואחר כך נהפוך הוא כי נעדרר ממנו ההכרה בו יתעלה ונגזר עליו מיתה, ולכך נרגן מפריד אלוף (משלי טז כח), וכמדתו נמדד לו, והבן. ועל פי זה נתיישב מה דקשה לי דקרי ליה נרגן מפריד אלוף, הלא לא עשה זה ברצונו רק שנענש בכך. ולפי מ"ש אתי שפיר. והנה המבואר בעשרה מאמרות כשיש בחינת תתן אמת ליעקב (מיכה ז כ), אז יעקב אבינו לא מת (תענית ה' ע"ב), וכשהאמת נעדר נפרד הא' נשאר מת, עד כאן דבריו. ועל פי זה תבין מ"ש חז"ל (סנהדרין דף צ"ז.) באתרא דקושטא שמיה. ויתבאר כל זה, כי תכלית המבוקש לקשט עצמו בתכלית היראה, ובזה יבוא לפני המלך כאמור (דברים י יב) ועתה ישראל כו'. והנה טוב מאד (בראשית א לא), זה המות (ב"ר ט' ז'), שאז מגיע לתכלית המבוקש, דעל ידי פשיטת הגשם ומסך המבדיל, מכיר ברוממותו ית'. והנה הפנימית הנ"ל הוא יראה אמיתית ואמת, ואז אין צריך למות, ואז נאגד הא' של בוראך והא' של אמת ולא מת, מה שאין כן החיצוניות כי הוא שקר, כי איננו ירא רק מפני עצמו, אז נפרדו שני האלפין הנ"ל, ונשאר מת הוא החיצוניות ושולטות בו, והבן. וזה שאמר מי את ותראי מאנוש ימות, ר"ל שאין לך רק יראה חיצונות אימת בורך, ותשכח ד' עושיך. (עוד פירוש תמצא בפרשת צו).