אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל (דברים א א). במדרש רבה (דב"ר פ"א ב') זה שאמר הכתוב (משלי כח כג) מוכיח אדם אחרי חן ימצא ממחליק לשון. הנה הגם דאיתא שם בסמוך ר' פנחס וכו' אמר מוכיח זה משה וכו', עיין שם. מכל מקום ודאי דסתם המדרש ודאי כיון לכונה אחרת במה שאמר זה שאמר הכתוב וכו', דאם לא כן היה לו לפתוח בדברי ר' פנחס, ולומר ר' פנחס וכו' מוכיח זה משה וכו', אלא ודאי דכונת סתם המדרש הוא לדבר אחר, אחר כך מפרש בה דרשת ר' פנחס גם כן, ואם כן יש להבין כונת סתם המדרש. ונ"ל בהקדם הא דאיתא (ביבמות דף ס"ה ע"ב) כשם שמצוה לאדם לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שלא נשמע וכו'. וכתב מהרש"א בחידושי אגדות וז"ל: דבר הנשמע וכו' פירש רש"י (ד"ה לומר) דכתיב (ויקרא יט יז) הוכיח תוכיח, להוכיח למי שמקבלו ממנו, עכ"ל. מלשון כפול דריש ליה, ובעלמא דרשינן מיניה (ב"מ ל"א ע"א) הוכח תוכיח אפילו מאה פעמים, עכ"ל המהרש"א. ועיין בספר כתנות אור למהר"מ א"ש שתמה עליו וז"ל: מלשון מהרש"א משמע שבא לפרוך על פירוש רש"י, דהכפל אתי לדרשה אחרת. ואני אומר דאגב חורפיה לא דק, דהא בפרק אלו מציאות (ב"מ דף ל"א ע"א) ואימא הוכח חדא זימנא, תוכיח תרי זימנא, א"ל הוכח אפילו מאה פעמים משמע, תוכיח אין לי אלא הרב לתלמיד, תלמיד לרב מנין, תלמוד לומר תוכיח מכל מקום. וכן דרשינן (ב"מ ל"א ע"א) בהשב תשיבם (דברים כב א), אם כן לא דרשינן ממילות הכפולות אפילו מאה פעמים, כי מהוכח לבד נמי משמע מאה פעמים, אם כן תוכיח לבד אתיא ללמוד דאין מוכיחין אלא למי שמקבל תוכחה, עכ"ל. ונ"ל דכך הוא קושית מהרש"א, דהא בעלמא דרשינן מיניה אפילו מאה פעמים, ואם כן איך דריש כאן שלא יוכיח רק להמקבלו, ור"ל מי שמכיר בטבעו שהוא רך לקבל, אם כן יוכיחנו מאה פעמים ממה נפשך, אם מקבל למה יוכיחנו ויחזור ויוכיחנו כיון שכבר קיבל, ואם לא קיבל בכמה פעמים, הרי הוא עובר על מצוה שאין לומר דבר שלא נשמע, כיון שרואה שאינו מקבל בכמה פעמים, מאין הרגלים לומר שיקבל אחר מאה פעמים, כנ"ל כונת זקיני מהרש"א ז"ל, והוא קושיא עצומה מאד על הגמרא. אבל אין כונת זקיני מהרש"א להקשות דדריש מהאי קרא דרשא אחרינא, והא דנקט הוכח תוכח אפילו מאה פעמים לאו דוקא, רק נקיט הקרא, וזה ברור.
ונראה ליישב קושיא הנ"ל, דהא האי דמצוה שלא לומר דבר שלא נשמע, הוא מטעם מוטב שיהיו שוגגין וכו' (ביצה ל' ע"א), והאי כיון דהוכיחו פעם ראשונה משום שהיה נראה לו שיקבל, אם כן אם אינו מקבל, הרי כבר הוא מזיד ושוב לא שייך ביה דמצוה שלא לומר דבר שלא נשמע, לכך יוכיחנו אפילו מאה פעמים, והבן כי נכון הוא. ונראה שלכל זה כיון זקיני מהרש"א, ולכך לא כתבו בלשון קושיא, רק בדרך הערה אל המעיין מה שיש להקשות ולתרץ בזה, וזה ברור בס"ד.
והנה קושיא שניה של מהר"מ א"ש, דהא דריש מהאי קרא שהכפיל שאין להוכיח רק להמקבלו, אם כן תלמיד לרב מנא לן. ונ"ל דהא באמת לא נשמע מהאי קרא שום מיעוט, דהיינו שלא להוכיח למי שאינו מקבל, דאדרבה תוכיח רבוי משמע כמו דאמר תוכיח מכל מקום ולא מיעוט. וגם בדרך פשוט אינו מתיישב על לשון המקרא כלל, דאיזה משמעות יש בלשון תוכיח לומר דהוא מי שמקבל תוכחה. רק נ"ל דעיקר הדרשא הוא רבוי על תלמיד לרב, דהיינו תוכיח מכל מקום, וממילא מוכח דמצוה שלא לומר דבר שלא נשמע, דהא קשה ריבוי למה על תלמיד לרב, מהיכי תיתי לא, הלא מסתבר דאין חכמה וכו'. אלא ודאי דאין להוכיח למי שאין מקבל ממנו, ואם כן הוה אמינא רב לתלמיד יוכיח דמסתמא יקבל ממנו דהתלמיד שומע לרבו מסתמא, מה שאין כן תלמיד לרב דמסתמא אין דברי הקטן נכנסין באזני הגדול, לכך קא משמע לן קרא דאף על פי כן יוכיחנו, והטעם לזה דהא הטעם דמצוה שלא לומר דבר שלא נשמע, הוא מטעם מוטב שיהיו שוגגין וכו', וכאן לא שייך זה, דאם התלמיד יודע אם כן גם הרב יודע, דרבי לא שנה וכו' (נדה ס"ב ע"ב), אם כן כבר הוא מזיד, לכך יוכיחנו, ואם כן ממילא דאין להוכיח למי שאין מקבל, דאם לא כן קרא על תלמיד לרב למה, והבן. וי"ל דזה הכל כונת זקיני מהרש"א, ודו"ק היטב (איך שיש להעמיס כל זה בלשונו איך שפירש כן לדברי רש"י כמ"ש, ומביא ראיה לסברא זו שכתבתי מהא דבעלמא דרשינן מיניה אפילו מאה פעמים, והבן. ואל תתמה כי זה דרכו במקום שלכאורה דבריו מובנים כפשוטא, כיון לדברים רחוקים ועמוקים). עוד נ"ל דהקושיא הא דריש לה לכפילא לדבר אחר לא קשה מידי, ולא נתכוין זקני הנ"ל לקושיא זו, וגם הקושיא של מהר"מ א"ש שמסיק בקושיא הא דרשינן למי שמקבל תוכחה, אם כן איך מוכח תלמיד לרב, גם כן לא קשה כמו דאיתא בב"ק דף ע"א ע"א אם כן נכתוב רחמנא אם המצא המצא, או תמצא תמצא, מדשני קרא בדבורים (שמות כב ג), שמע מינה תרתי, עד כאן. הכי נמי מיתורא ומשינוי הלשון דרשינן תרתי, רק דעיקר כונת זקיני מהרש"א ז"ל בקושיתו כמ"ש, והבן.
ועתה נשוב לפרש המדרש הנ"ל, דנ"ל לפרש האי קרא מוכיח אדם אחרי כו', דהא אמרו רז"ל (אבות פ"ד מי"ב) ומורא רבך כמורא שמים, ומכל מקום זה מובן דמכל מקום יראת שמים יקדים וזה אחריו, דאל מי תדמיוני ואשוה (ישעיה מ כה), וכן הוא בכל מקום שמדמה בכף הדמיון. והיינו מוכיח לאדם אחרי, ר"ל לאדם שהוא אחרי דהיינו רבו והבן, או לנשיא ומלך, כמו שדרשו רז"ל (הוריות י' ע"א) שאין על גבו אלא ה' אלקיו, והיינו אדם אחרי חן ימצא, כמו ירבעם שזכה למלוכה מפני שהוכיח לשלמה (סנהדרין ק"א ע"ב), ממחליק לשון, ר"ל שזה מוציא יותר חן ממחליק לשון וחונפו למצא חן בעיניו, והבן.
והנה רש"י (ד"ה אל) פירש אלה הדברים וכו' אל כל ישראל שהיה כולם ולא היה להם מה להשיב, עיין שם שהוא בשינוי הלשון, ור"ל כמו שאמרו רז"ל (עירוכין דף ט"ו ע"ב) תמה אני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח, שאם אומר לו טול קיסם, יאמר לו טול קורה. ואשמעינן רבותא דמשה שלא היה שום אחד יכול להשיב לו, והנה אם אמרינן דתלמיד לרב איו להוכיח אף אם יש לו במה להוכיח, אם כן אין כאן רבותא, דהוא יכול להוכיחן דכולם תלמידיו, מה שאין כן הם אינם יכולים להשיב לו שהוא רבן ואין לתלמיד להוכיח לרב, וגם משה מלך היה, כמו שנאמר (דברים לג ה) ויהי בישורין מלך, לכך אמר זה שאמר הכתוב מוכיח לאדם אחרי וכו', דהיינו כמו שפירשתי, ואם כן התלמיד מוכיח לרב וכן למלך, אם כן הוי שפיר רבותא דמשה כנ"ל, והוא פירוש נפלא בס"ד.