ובשושן הבירה וכו׳ ת״ק איש ואת פרשנדתא וכו׳ יר׳ כי עשרת בני המן היה כל אחד מהם שקול ברשעתו כמו הת״ק איש שהרגו ז״ש ת״ק איש ואת פרשנדתא ואת דלפון וכן בכולם:
ובמ׳ מגילה (מגילה טז:). עשרת בני המן צריך לממרינהו בנשימה חדא מאי טעמא דכלהו בהדי הדדי נפקי נשמתייהו. אמר רבי יוחנן וי״ו דויזתא צריך לממתחי בזקיפא וכו׳ מאי טעמא דכולהו בחד זקיפא אזדקיפו עכל״ה: וקשה א׳ כי מנין לו דכולהו בהדי הדדי נפקו נשמתייהו אימור שנהרגו על ידי היהודים כמש״ה ובשושן הבירה הרגו היהודים ת״ק איש ואת פרשנדתא וגו׳ שנראה שגם עליהם עבר חרב היונה על ידי ישראל וכן אנו נוהגים שלא להפסיק בין ת״ק איש לואת פרשנדתא וגו׳. ב׳ דקשו קראי אהדדי דפסוק אחד אומר ותלו אותו ואת בניו על העץ וכו׳ ומזה הפסוק נר׳ להפך שנהרגו בחרב כמ״ש ובשושן הבירה הרגו וכו׳ ת״ק איש ואת פרשנדתא וגו׳ שנראה שגם הם נפלו לפי חרב. ג׳ צריך להבין מאי הוקשה להם בפסוק דדרשו ליה הכי:
והנראה כי זו קשה להם כי אחרי שהרגו י׳ בני המן הצוררים לישראל והם הראשים אם כן למה לא הזכירם קודם הזכירו הת״ק איש וכן היה לו לומר ובשושן הבירה הרגו היהודים את פרשנדתא וכו׳ עשרת בני המן ות״ק איש כי כנפול בני עולה אלו באה הישוע׳ לישראל לז״א כי היהודי׳ לא הרגו בלתי הת״ק איש ואלו העשרה איש באחיו הרגו זה לזה ונהרגו כולם כי לא רצו שיד היהודים תהיה בם ז״ש ובשושן וכו׳ ת״ק איש ואת פרשנדתא ואת דלפון וכו׳ כולהו בהדי הדדי נפקי נשמתייהו לכן צריך לממרינהו בנשימה א׳ לעשות זכר שמרוב הפחד נהרגו הם בעצמם איש בחרב אחיו ואחר שמצאום הרוגים תלו אותם על העץ ובזה נתתרצו הב׳ פסוקים והטעם שתלו אותם אחר מותם כי מה בצע היא כדי להפחיד את המון העם ולפרסם הענין ושישאו קל וחמר בעצמם ויאמרו אם בארזים נפלה שלהבת וכו׳ א״כ ז״ש רבי יוחנן דצריך לממתחיה וי״ו דויזתא דכולהו בחד זקיפא אזדקיפו כמ״ש ועדין קשה למנהגינו שנוהגים לאמר חמש מאות איש ואת פרשנדתא וכו׳ בנשימה אחת שמכאן נראה דצריך הפסקה אחר שלא נהרגו על ידי ישראל בלתי הת״ק איש אם כן איך מחברים אותם לאומרם בנשימה אחת וא״ת שהם נוהגים כן בכל הפסוקים כמו אותם שנוהגים בקריאת המגילה שלא להפסיק בין פסוק לפסוק אלא תכף לסיום פסוק זה מתחיל בנשימה אחת פסוק שלאחריו שהרי קרי אגרת שכן נמצא בשם רב יהודה בר יצחק הא ליתא דהא מהר״ם ורב צמח גאון כתבו שיכולין להפסיק בכל מקום שירצה דהיכא דגילה לנו בגמרא לומר בנשימה אחת גילה והיכא דלא גילה לא גילה עכ״ל וכו׳ והדין עמם ומ״מ נהגו לומ׳ חמש מאות איש ואת פרשנדתא בנשימה א׳ ופלא הוא שהרי בגמרא מביא טעם לעשרת בני המן משום דכולהו בהדי הדדי וכו׳ אבל בת״ק איש לא שייך האי טעמא אלא המנהג ללמדנו שכל אחד מעשרת בני המן היה שקול ברשעתו כת״ק איש כמש״ל וזהו כוונת המנהג אבל בין פסוק לפסוק בכל הפסוקים חוץ מזה יכול להפסיק דהכי הוי הלכתא. ובביזה לא שלחו את ידם ירצה שאף על פי שבספרים כתב ושללם לבוז להם לישראל אנשי שושן לא רצו לשלוח ידם בביזה למצא חן בעיני המלך שיראה שכונתם לא היה בשביל חמדת הממון שהרי הוא צוה להם ושללם לבוז והם לא שלחו ידם בשללם: