ואהבת את ה' אלהיך. שיהא שם שמים מתאהב על ידיך, שיהא אדם קורא ושונה ודבורו בנחת עם הבריות ומשאו ומתנו נאה, כשרואין שנושא ונותן באמונה מה הבריות אומרות עליו, אשרי פלוני שלמד תורה, אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה, אוי להם לבני אדם שלא למדו תורה, ראו פלוני שלמד תורה כמה נאים ויפים מעשיו כמה מתוקנים דרכיו. עליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר, ובזמן שאדם קורא ושונה ואין מקחו ומתנו נאה ואין משאו ומתנו באמונה ואין דבריו בנחת עם הבריות מה הבריות אומרות עליו אוי לו לפלוני שלמד תורה אוי לו לאביו שלמדו תורה אוי לו לרבו שלמדו תורה אשריהם לבני אדם שלא למדו תורה, ראו פלוני זה שלמד תורה כמה מכוערים מעשיו כמה מקולקלין דרכיו ועליו הכתוב אומר עם ה' אלה ומארצו יצאו. כי אתא רבין אמר ר' יוחנן בכל מתרפאין חוץ מאלילים וגלוי עריות ושפיכות דמים. אלילים דתניא ר' אליעזר אומר אם נאמר בכל נפשך [למה נאמר בכל מאדך ואם נאמר בכל מאדך למה נאמר בכל נפשך, אלא לומר לך אם יש אדם שגופו חביב עליו מממונו לכך נאמר בכל נפשך, ויש אדם שממונו חביב עליו מגופו לכך נאמר בכל מאדך]. גלוי עריות ושפיכות דמים דתניא רבי (אליעזר) אומר כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש וכי מה ענין רוצח אצל נערה המאורסה, אלא הרי זה בא ללמד ונמצא למד מקיש רוצה לנערה המאורסה מה נערה המאורסה ניתן להצילה בנפשו אף רוצח ניתן להצילו בנפשו. ומקיש נערה המאורסה לרוצח מה רוצח יהרג ואל יעבור אף נערה המאורסה תהרג ואל תעבור, ורוצח גופיה מנא לן, סברא הוא, כי ההוא דאתא לקמיה דרבא א"ל מרי דוראי אמר לו זיל קטליה לפלניא ואי לא קטילנא לך, אמר ליה ליקטלך ולא תקטול מאי חזית דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דההוא סומק טפי. אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק נמנו וגמרו בעלית בית נתזה בלוד כל עבירות שבתורה אם אומרים לו לאדם עבור ואל תהרג יעבור ואל יהרג חוץ מאלילים גלוי עריות ושפיכות דמים. ואלילים לא והתניא היה רבי ישמעאל אומר מנין שאם אמרו לו לאדם עבוד אלילים ואל תהרג מנין שיעבור ואל יהרג, תלמוד לומר וחי בהם, יכול אפילו בפרהסיא, תלמוד לומר ולא תחללו את שם קדשי, אינהו דאמי כרבי אליעזר דתניא רבי אליעזר אומר אם נאמר בכל נפשך וכו' (כדלעיל). כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן לא שנו אלא שלא בשעת השמד אבל בשעת השמד אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא יהרג ואל יעבור. כי אתא רבין אמר ר' יוחנן אפילו שלא בשעת השמד לא אמרו אלא בצינעא אבל בפרהסיא לא. וכמה פרהסיא עשרה בני אדם, פשיטא ישראלים בעינן דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל. בעי ר' ירמיה תשעה ישראלים וכותי אחד מהו, ת"ש דתני (רבינאי) [רב ינאי] אחוה דר' חייא בר אבא אתיא תוך תוך מהבדלו מתוך העדה הזאת מה להלן עשרה וכולהו ישראל אף כאן עשרה וכולהו ישראל, והא אסתר פרהסיא הואי, אסתר קרקע עולם היתה. רבא אמר הנאת עצמו שאני, דאי לא תימא הכי (נמי) [הני] קוואקי ודימונקי היכי יהבינן להו [אלא הנאת עצמן שאני, ה"נ הנאת עצמו שאני]. ואזדא רבא לטעמיה דאמר רבא האי עו"א דאמר ליה לישראל קטול אספסתא [בשבתא] ושדי לחיותא ואי לא קטילנא לך, ליקטול ולא ליקטליה, שדי לנהרא, ליקטליה ולא ליקטול, מאי טעמא, לעבורי מילתא קא בעי: