ואמר וספרתם לכם ממחרת השבת וגומר. להורות שצריך למנות מפסח עד שבועות ממחרת השבת. שהוא בתחלת הלילה שאז מתחיל הדין. ולכן מצותו בלילה להשקיט כח הדין של העומר השולט בלילה בכח מצות הספירה. ולכן אמר וספרתם לכם לטובתכם. כמו לך לך להנאתך. וכל זה להכניע מדת הדין הקשה. ולפי שהם ימי דין אמרו שצריך להראות בהן צער ושאסורים בתספורת. ואעפ"י שאמרו לפי שמתו תלמידי ר' עקיבא בלילה. זהו לפי הנגלה כי הטעם הנסתר הוא מ"ש לפי שהעומר הוא הדין ולכן אסור בתספורת כדי להראות עצבון. ומה שאמרו שמותר בתספורת מל"ג לעומר ואילך לפי שאז פסקו תלמידי רבי עקיבא למות. כבר כתבו התוספות שזה משמע ל"ג ימים של חול ומלבד שבתות ה' ומלבד המועדים נשארו ל"ג יום של חול. כי הימים של שבת והמועד אין צ"ל בהם שאסורים בתספורת. באופן שאיסור תספורת הוא עד שבועות. וכן הוא לפי האמת כי [עד] ל"ג בעומר הוא תוקף הדין. וסימניך עד הג"ל הזה ועדה המצבה. וכן אתה מושל בגאות הים בשוא גליו אתה תשברם. כי העומר הוא ים סוער וכמצולה. והשם בכח הרחמים מושל בגאות הים. וכשמתנשא הגל הוא משברו ומשקיטו. וזהו בשוא גליו אתה תשברם. וזהו גליו שהוא ל"ג לעומר שהוא כח הדין. ולכן אין אנו אומרים במצות העומר שבא מזמן לזמן שהחיינו. לפי שזה אינו נאמר אלא על שמחה. ואנו עצבים מכח דין העומר. ולכן אין לומר שהחיינו בספירה. ועוד כי זאת הספירה היא לצורך המועד. וסמכינן אזמן דרגל כדאמרינן בסוכה ובביעור חמץ. ולכן אמר וספרתם לכם ממחרת השבת שבע שבתות עד ממחרת השבת השביעית. שהוא יום מ"ת שנקראת אש דת. וניתנה ע"י הש"י שהוא אש אכלה. וכל דבריה כאש. ואנו צריכין באלו השבע שבועות לספור ספירה זו להשקיט כח הדין והאש של מעלה. באופן שכל זה הוא לצורך המועד וסמכינן אזמן דרגל. ועוד לפי הטעם הנגלה אין לומר זמן. לפי שאנו מזכירים בעומר חרבן הבית שכשהיה קיים היינו מקריבין בו קרבן העומר. ועכשיו שהבית חרב ואין לנו אלא זכרון דברים. אנו דואגים ועצבים על חרבנו. ואנו מבקשים רחמים מהש"י שיחזיר העבודה למקומה. וא"כ איך נאמר שהחיינו בעונותינו להחריב המקדש. ואין לנו זכות לחזור העבודה למקומה:
ובמדרש הגלוי אמרו. כי זאת הספירה היא לפי שהש"י אמר למשה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים. ולפי שהתורה היתה חביבה עליהם. היו סופרים הימים והלילות והעיתים אימתי יגיע הזמן. ומשלו משל לאדם שיש לו להשיג חפץ מחופץ או לישא אשה לסוף נ' יום. ומרוב תשוקתו הוא מונה הימים והעתים. כן ישראל בדמיון זה. ולכן אמרו מצוה לממני יומי ולממני שבועי:
ובמדרש הנעלם אמרו. שאמר בכאן וספרתם לכם שבע שבתות. כמו שאמר בנדה וספרה לה מעצמה. וזה לפי שישראל היו במצרים טמאים כטומאת הנדה אחרי שקוצי מצרים. כאומרו ובגלולי מצרים אל תטמאו. ואותה נבואה לאהרן נאמרה כדעת חז"ל. ולכן כמו שלטהרת הנדה צריכה לספור ז' ימים נקיים ואחר תטהר. כן הצריך לטהר את ישראל מטומאותם ז' שבועות. וכמו שהנדה צריכה לטבול מטומאתה במים חיים. כך צריכים ישראל לטבול מטומאותם במים. היא התורה שנקראת מים. ולהורות שטומאת ישראל היתה מכופלת מטומאת הנדה. הצריך לישראל ז' שבועות יום לשבוע. לפי שהיו מוטבעים ומורגלים בטיט היון של מצרים ובדעותם הנפסדות. ולא היה די להם ז' ימים נקיים כנדה. אלא ז' שבועות. וכן ללבן ולצרף הלכלוך והטומאה של ישראל. לא עלתה להם הטבילה במי נהרות ובורות ומימיהם. אלא באש התורה שנקראת אש דת. והיא כאש מצרף וכבורית מכבסים. לפי שהיא מסירה כל סיג וכל מחלה וכל מדוי מצרים. ולכן כתבו שם שצריך האדם לטבול באש התורה. ולעסוק בתורה שבע"פ בלילה ובתורה שבכתב ביום. בענין שתהיה טבילתו באש שחורה על גבי אש לבנה. ואל תתמה על זה כי עיקר הטבילה באש. כמוזכר בסנהדרין בפרק חלק ששאל מין אחד לר' פלוני כי קבריה קב"ה למשה דכתיב ויקבור אותו בגיא במאי אטביל ליה. וא"ת במים והלא כתיב מי מדד בשעלו מים. והשיבו לו כי עיקר הטבילה היא באש. ולכן ישראל הוצרכו לרוב טומאתם לטבול באש התורה ביום מתן תורה:
והנה לפי הפשט כבר רמזתי לך כי בכל מקום שאומר בתורה ולקחתם לכם. וספרתם לכם. החדש הזה לכם. וכן הרבה כיוצא בזה. לפי שכל מה שאדם קונה ועושה בזה העולם. הוא עושה לאחרים ולא לו. כאומרו ועזבו לאחרים חילם. אבל מה שעושה בזה העולם מן התורה ומן המצות. הוא לעצמו. כאומרו מרבה בשר מרבה רימה וכו' שהוא לאחרים. אבל בתורה ובמצות מרבה תורה מרבה חיים קנה לעצמו קנה לו ד"ת. הפך מהדברים של מעלה שמרבה לאחרים. ולכן אמר בכאן וספרתם לכם. כלומר אעפ"י שאתם סופרים כל השנה לאחרים ולא לכם. במצוה הזאת אני רוצה שתספרו לכם. לעצמיכם ולא לאחרים. וכן ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר. לעצמיכם. וכן בכל מקום שנאמר לכם. הוא על זה הדרך בענין התורה והמצוה. ולפי שזאת הספירה היא של מצוה. חתם הפרשה בספירה אחרת של מצוה. והיא ובקוצרכם את קציר ארצכם וכו' לעני ולגר תעזוב אותם אני ה':