השומע שמת לו מת אם הוא בתוך ל' יום ויום ל' בכלל דינו כיום קבורה לקריעה ולהבראה ולכל דין אבילות ואם שמע מיום ל' ואילך אין צריך לנהוג אלא שעה א' ל"ש שמע ביום או בלילה ואפילו שמע על אביו ועל אמו וכתב הרמב"ן ז"ל והני מילי לענין גזירת ז' אבל לענין גזירת ל' נוהג על אביו ועל אמו בתספורת עד שיגערו בו חביריו ובגיהוץ עד שיגיע הרגל ויגערו בו וכן בשאילת שלום וליכנס לבית המשתה ומונה מיום מיתה ולא מיום שמועה לפיכך אם באתה לו שמועה על אביו ועל אמו לאחר י"ב חדש אינו נוהג אלא יום אחד אף בדין ל' וכתב עוד שהשומע שמועה רחוקה אין צריך לנהוג כל דין אבילות אלא דיו בחליצת מנעל וא"צ לא עטיפה ולא כפיית המטה ומותר במלאכה רחיצה וסיכה ותשמיש המטה ובת"ת ואם אין לו מנעלים ברגליו צריך שיכפה מטתו או יעטוף ראשו שצריך שיעשה מעשה שניכר בו שעשה משום אבילות ודאי אם היה עוסק בתורה או במלאכה או שהיה רוחץ וסך ובאתה לו שמועה מפסיק שעה אחת משום אבילות וחוזר למה שבידו אבל אם היה לבוש תפילין אין צריך לחולצן ומ"מ אינו יוצא ידי אבילות בהפסק זה וצריך שיעשה מעשה שניכר שעושה משום אבילות כגון חליצת מנעל או כפיית המטה ועטיפה ומיהו בחדא סגי אין קורעין על שמועה רחוקה אלא על אביו ואמו קורע לעולם כדין קריעה שאינו מתאחה לעולם. השומע שמועה בשבת או ברגל ולמ"ש ורגל נעשית רחוקה אינו נוהג אלא יום אחד וכתב הרמב"ן דשבת ורגל אסור בדברים של צינעא. והשומע שמועה רחוקה בשבת או ברגל אינו נוהג אפילו דברים שבצינעא ולמ"ש ורגל נוהג שעה א' ודיו וכתב בספר המצות השומע שמועה קרובה בשבת השבת עולה לו ליום א' ולמחר קורע והוה ליה יום ו' שביעי לאבילות וכ"כ בה"ג והר"ר יחיאל כתב שאין שבת עולה לו בתחלת המנין אלא יתחיל למנות ביום א' והו"ל יום שבת שביעי לאבילות ונוהג בו דברים שבצינעא: