1. ספק נזיר טמא, ספק נזיר טהור וכו'. כל ההלכות כאן עד ה"ב ("כל קרבנות צבור והיחיד וכו'") נעתקו בתוספות זבחים ע"ו א', ד"ה למחרת, מנחות ק"ה א', ד"ה למחרת (ועיין שטמ"ק שם), ורובן גם בתוספות נדה ע' א', ד"ה למחרת. ועיין רש"י מנחות ק"ה סע"א.
ובמשנתנו פ"ח מ"ב: נזיר שהיה טמא בספק ומוחלט בספק אוכל בקדשים אחר ששים וכו', ומיטמא למתים אחר מאה ועשרים יום, שתגלחת הנגע דוחה את תגלחת הנזיר בזמן שהוא ודאי, אבל בזמן שהוא ספק אינו דוחה. ומפרשת התוספתא כיצד יעשה, שהרי אם בא לגלח לאחר שבעה כנזיר טמא, אומרים לו שמא טהור אתה, ועליך לחכות עד שתשלים שלשים יום, ומשלים שלשים יום, ואם בא לגלח כטהור על קרבנות טהרה, אומרים לו שמא טמא היית וכו', ומגלח ומונה שלשים יום ומגלח וכו', ועדיין יש לחשוש, שמא מצורע מוחלט היה, ושתי התגלחות לא עלו לו כלל לשם נזירות, וכל הימים שספר לא עלו לשם נזירות, אפילו אם היה נזיר טהור (כמשנתנו פ"ז מ"ג), ועכשיו שטהר מצרעתו צריך למנות מחדש, ומונה שלשים יום (שמא היה טהור ואסור לו לגלח) ומגלח נזירות טומאה (שמא טמא היה), ואח"כ מונה עוד שלשים יום לנזירות טהרה, ומביא את קרבנותיו. ותגלחת רביעית לא נזכרה בתוספתא.1עיין מ"ש לעיל פ"ה, הע' 13. אבל בבבלי ס' א' מפורש: ארבע תגלחיות, ולפיה נמצא מגלח ארבע פעמים, פעם לכל שלשים יום, ויוצא מכלל מצורע ונזיר אחר מאה ועשרים יום. ודין הקרבנות שמביא בין תגלחת ותגלחת מבואר בתוספתא להלן. ועיין בפיה"מ למשנתנו פ"ח מ"ב, ובפירושו מהדו"ק שהביא הר"י קאפח שם, עמ' קצ"ח, ובפי' ר' יהוסף אשכנזי שהביא במלא"ש שם. ועיין ר"מ פ"י מה' נזירות ה"א ואילך, והר"מ פסק לפי הברייתא בבבלי ופירוש התלמוד שם. ועיין בשו"ת הרדב"ז, ללשונות הרמב"ם ז"ל סי' רפ"ו, על כל הפרק ברמב"ם שם.
1-2. ספק נזיר טהור, אבל נזיר ודיי היה, ספק מצורע טמא ספק מצורע טהור, אבל מצורע ודיי היה וכו'. בכי"ע חסרה המלה "היה" אצל נזיר ואצל מצורע, אבל היא ישנה שם גם בד ובתוספות זבחים, מנחות ונדה הנ"ל2ורש"י במנחות ק"ה סע"א קיצר, עיי"ש. ובירושלמי שנביא להלן, והיא גירסא נכונה. והברייתא שלנו מבארת את משנתנו פ"ח מ"ב הנ"ל, שהיא קשה, שהרי מפורש במשנתנו3פ"ט מ"ד, נגעים רפ"ה, שם פ"ה מ"ד, טהרות פ"ד מי"ב. שספק נגעים עד שלא נזקק לטומאה טהור (ואם נזקק לטומאה הרי אין כאן ספק, וחייב לגלח ולהביא קרבנות כשנטהר), כמו שהקשה בפי' הרא"ש נ"ה ב'.4ודברי התוספות שם, ד"ה אוכל, תמוהים, עיין בקרן אורה שם. וכן בארו בירושלמי (פ"ח רה"ב, נ"ז ע"א) את משנתנו: אי זהו מוחלט מספק, שנים שבאו אצלו והחליט את אחד מהן, ולא הספיק להחליט את השני עד שנחלפו לו (כלומר, ועכשיו נתרפאו שניהם) זהו מוחלט מספק. הדא היא דתני ר' חייא ספק נזיר טמא ספק נזיר טהור, אבל נזיר ודאי היה, ספק מצורע טמא ספק מצורע טהור, אבל מצורע ודאי היה. ופירושו שהיה לפנינו מצורע וודאי שנתרפא, אלא שנתחלף5ועל פי הירושלמי פירש ר' יהוסף אשכנזי במלא"ש למשנתנו. ועיין היטב בתוספות זבחים ע"ו ב' ומנחות ק"ה ב'. ולפי מה שרצו לפרש מתחילה "נזיר ודאי היה", כלומר שהיה מתחילה, ועכשיו יש ספק שאינו נזיר כלל, הרי אפשר לפרש גם במצורע שהיה מתחילה מצורע וודאי, אלא שנולד לו ספק בתגלחת שלו, שמא שייר בה שתי שערות (עיין נגעים פי"ד מ"ד), והוא עכשיו ספק מצורע, שהיה מצורע וודאי שנזקק לטומאה. ולכל הפירושים "ודאי נזיר היה" אינו דומה ל "מצורע ודאי היה". ובתוספות הנ"ל דחו את פירושם לעניין נזיר בראיות מכריעות. ובמאירי למשנתנו כתב: מוחלט בספק. ר"ל כגון שנסתפק אם החליטו כהן וכו', ועכשיו נתרפא מצרעתו. באחר שלא נחלט מעולם.
2-3. אוכל בקדשים אחר ששים יום. וכ"ה בד, בכי"ע, בתוספות זבחים ומנחות הנ"ל לעיל, שורה 1. וכ"ה במשנתנו פ"ח מ"ב הנ"ל. ובתוספות נדה הנ"ל העתיקו בשם התוספתא: אחר ס"א יום. ועיין בתוספות כאן נ"ה ב', ד"ה ומדקדק הר"ם, ומ"ש בהגהות הרש"ש שם. ובכי"ו כאן: אוכל בקדשים אוכל בקדשים וכו', והשארתיה בפנים במוקפות, משום האפשרות לקרא: היה אוכל בקדשים, אוכל בקדשים וכו', שהרי הפיסוק שלי הוא. ועיין מ"ש לעיל בסמוך, שורה 1–2.
4-5. הזה ושנה, גילח והביא קרבן וכו'. כולם ציווי הם, וכן מנוקד בכי"ע: היזה ושנה גילח וכו'. ועיין בתוספות הנ"ל. וכל הברייתא בירושלמי פ"ח ה"ב (ואילך בד' ישנים), נ"ז ע"א ואילך, ובקיצור בבבלי ס' א', עיי"ש.
6. צא מנה עשרים ושלשה להשלים שלשים. שהרי לא נתנו לו לגלח כנזיר טמא, ויש לו שלשים לגידול שער.
7. גילח והביא קרבן. אף כאן ציווי הוא, כלעיל. ובכי"ע ליתא.
8-9. מביא עולת בהמה ומתנה עליה, ואומ' אם טהור אני הרי זו חובה וכו'. בכי"ו ובכי"ע: אם טמא אני, והוא שיבוש ברור, שאם טמא הוא מגלח לפני הקרבן,6עיין מ"ש להלן, הע' 7. וכאן הוא מגלח אחרי העולה, ולפני חטאת העוף. והנכון הוא בד, בתוספות זבחים, מנחות ונדה הנ"ל: אם טהור אני וכו'. וכן יוצא מן הירושלמי הנ"ל ומן הבבלי ס' א' (ואי לאו מצורע הוא ולאו טמא הוא וכו' עולת בהמה הויא חובתו). וכ"ה בר"מ פ"י מה' נזירות ה"ו.
9. ואם לאו, הרי זו נדבה. כלומר, אם אני טמא (עיין מ"ש לעיל), ועלי לגלח לפני הקרבן,7ואם גילח אחרי הקרבן לא יצא, כמפורש בספרי נשא פי' כ"ח, עמ' 35, והביאו בס' המצות לרב חפץ, הוצ' הלפר, עמ' 170, שו' 16. וכן כתב הרלב"ג נשא, קפ"א ע"ג: למדנו שהתגלחת קודם להבאת הקרבן, כי הוא בא לקדש את ראשו שנטמא, ולא יתכן שיקדש ראשו אם לא יוסר תחלה השער שנטמא. וכן משמע מפשוטה של משנתנו (פ"ו מ"ו). וכן תפס בקרן אורה נ"ז ב' (ד"ה אבל הרמב"ם) כדבר פשוט. והר"מ פסק בפ"י מה' נזירות (ועיי"ש בלח"מ ה"ט) שגילוח טומאה אינו מעכב, והוא כשיטת הבבלי שהעמידו את הברייתא שלנו באשה וקטן שמותר להם לגלח (עיין מ"ש להלן, שו' 17, ד"ה ובבלי), אבל בירושלמי העמידוה בנזיר גדול (עיין מ"ש להלן שם, ד"ה ומגלח), ואם נאמר שגילוח טומאה אינו מעכב, למה לו לגלח אח"כ גילוח שלישי, יקריב קרבן טהרה וטומאה בלי גילוח כלל, ולא יעבור בלי צורך על הקפת הראש. ועיין בבלי ספ"ח ס"א א', בפירוש הרא"ש ובקרן אורה שם. ובמיוחס לרש"י נ"ט ב': ועולה זו לנדבה, דנזיר טמא לא מייתי עולת בהמה. ועיין בפירושו לעיל כ"ו א', ד"ה ע"א (-עניין אחד). אבל עיין לעיל שקלים פ"ג הכ"א ומש"ש בח"ד, עמ' 711. ועיין בהגהות הרש"ש נ"ט ב'. ובכ"מ פ"י מה' נזירות ה"ד כתב: שנזיד טמא אינו צריך להביא עולת בהמה. הרי זו נדבה, ועכשיו אם הוא נזיר טהור ואינו מצורע יכול לגלח על העולה (עיין במשנתנו פ"ו מ"ז). ושלמים אינו מביא משום הבאה לבית הפסול ומשום שצריכים תנופה,8ויביאם אח"כ, עיין מ"ש להלן, שו 29–30. ועיין בתוספות זבחים, מנחות ונדה הנ"ל שהבאנו בפנים בראש פירקין. ועיין בתוספות כאן ס' א', ד"ה תגלחת. ואינו יכול להניף משום ספק מצורע, וחטאת בהמה אינה באה על הספק.
9-10. כיצד תיעשה לו להחמיר עליו וכו'. וכ"ה בירושלמי הנ"ל. והכוונה, שהרי הוא גם ספק מוחלט, ועליו להביא צפורים ולגלח אח"כ תגלחת ראשונה של ימי החלטו. ובבבלי ס' א': תגלחת ראשונה מביא צפורים וחטאת העוף ועולת בהמה.
10. מביא פילי של חרס חדשה וכו'. הכל כמשנת נגעים רפי"ד. ופילי הוא φιάλη, כלומר, קערה,9וכן השתמשו היונים (לאחר תקופת הומירוס) במלה זו למזרק רחב. עיין בספרו החשוב של ר"י בראנד "כלי חרס בספרות התלמוד", עמ' תכ"ד, הערות 29–30.
11-12. חפר וקברה בפניו. וכ"ה במשנתנו הנ"ל, ועיין תמורה פ"ז מ"ד. ומ"ש וקברה בפניו, כתב בתיו"ט בנגעים שם: מפני חחשד, שלא יחשדנו שיאכלהו.
12. ומביא חטאת העוף ומתנה עליה וכו'. וחטאת העוף היא משום ספק טומאת נזיר, שהרי בתגלחת ראשונה של מצורע אין קרבן, ומשום תגלחת נזיר טהור, כבר הקריב את עולתו והתנה עליה שאם הוא נזיר טהור ואינו מצורע, העולה לחובתו, ומותר לו עכשיו לגלח. וכאן אינו צריך להפקיר נכסיו, שהרי אמרנו שבתגלחת ראשונה חטאת העוף אינה באה אלא משום ספק נזיר טמא, ודינו בחטאת העוף אפילו הוא עשיר, כמפורש בכתוב.
12-13. ואומ' אם טמא אני חטאת מחובתו וכו'. והוא מתנה עכשיו, אבל עדיין אינו מקריבה אלא לאחר תגלחתו.
14. ומגלח ראשו וזקנו וגבות עיניו וכו'. כלשון המקרא ויקרא י"ד, ט'. ועיין מ"ש להלן, שורה 17, ד"ה ומגלח ראשו, כיצד מגלח את זקנו מספק, ושמא אינו מצורע. אבל את ראשו מגלח כאן ממה נפשך, ואפילו אם אינו מצורע ואינו נזיר טמא, שהרי תגלחת ראשונה וודאית היא.
ולאחר התגלחת מקריב את חטאת העוף, ונמצא שתגלחת הראשונה היתה כדין, שהרי גילח לאחר זריקת דם העולה, ואם הוא נזיר טהור יצא. ואם הוא טמא, הרי העולה שהקריב היא נדכה, והוא כבר טבל מזמן אחרי ההזייה (עיין במדבר ו', ט', ובר"מ פ"ו מה' נזירות הי"א), ומגלח עכשיו ואח"כ מקריב חטאת העוף באותו יום, וכר' עקיבא במשנתנו פ"ו מ"ו, עיין בתוספות זבחים מנחות ונדה הנ"ל. נמצאנו למדים שאפילו אם לא היה מצורע גילח כדין, בין שהיה נזיר טהור (שהרי גילח אחרי עולתו) ובין שהיה נזיר טמא (שהרי גילח והביא אח"כ חטאת העוף). ואשר לאשמו עיין להלן. ועדיין הוא ספק נזיר, שמא היה טמא, וצריך עכשיו למנות ל' יום בטהרה, ואם היה מצורע יצא ידי תגלחתו הראשונה, וקרבן הרי אין לו בתגלחת ראשונה, ועדיין הוא מצורע בימי ספרו, ונזיר ספק טמא ספק טהור.
ומביא עולת בהמה וכו'. וכ"ה בכי"ע ובתוספות הנ"ל (לעיל שו' 1). אבל בד: ומונה ל' ומביא עולת בהמה וכו', וכן הגירסא בירושלמי. וכן כתבו בתוספות זבחים ונדה הנ"ל: ונראה שחסר מן התוספתא וסופר שלשים יום, וגרסי' וסופר שלשים יום ומביא עולת בהמה. וכן ברור, שהרי עדיין בספק הוא עומד, ושמא היה נזיר טמא, ובתגלחת ראשונה טהר, וצריך למנות שלשים יום בטהרה. ובבבלי ס' א': [תגלחת] שנייה, מביא חטאת העוף ועולת בהמה. וחטאת העוף היא משום תגלחת מצורע, עיין בתוספות שם, ד"ה ה"ג.
15-16. ומתנה עליה ואומ' אם טמא הייתי עולה הראשונה חובה וזו נדבה וחטאת העוף מחובתו וכו'. בכי"ו ובכי"ע: אם טמא אני וכו'. ובד בטעות: אם טהור הייתי, אבל בתוספות זבחים, מנחות ונדה הנ"ל: אם טמא הייתי.10ועל פיהם תיקנתי "הייתי", והגירסא "הייתי" מקויימת אף ע"י ד. ובכל הנוסחאות (לרבות קג"נ) עולה הראשונה חובה וכו', כלפנינו. וצ"ל להפך: העולה הראשונה נדבה וזו חובה, וכ"ה בתוספות זבחים, מנחות ונדה הנ"ל. וכ"ה בירושלמי. ועיין בבלי ס' ב' ור"מ פ"י מה' נזירות ה"ו, וכן מוכרח.
וכאן אנו חוששין שמא היה נזיר טמא, והעולה הראשונה שהקריב הקריבה לפני תגלחתו (משום ספק נזיר טהור), ולא יצא בה משום נזיר טמא,11עיין מ"ש לעיל, הע' 7. אבל משום עולת בהמה אין בכך כלום, עיין מ"ש שם. ולפיכך מתנה עכשיו ואומר שאם היה טמא העולה ראשונה נדבה,12וכבר התנה כן בתגלחת ראשונה. וזו חובה לנזירות טהרה. וחטאת העוף שהקריב אחרי תגלחתו הראשונה היא מחובתו, וכבר הביא חטאת העוף (ואשר לאשם, עיין להלן), וטהר מטומאתו.
16-17. ואם טהור אני, עולה הראשונה נדבה וזו חובה, וחטאת העוף ספק. וכ"ה בכל הנוסחאות, לרבות קג"נ. וצ"ל: עולה הראשונה חובה וזו נדבה וכו', כמו שהוא בתוספות זבחים, מנחות ונדה הנ"ל (לעיל שו' 1). וכ"ה בירושלמי, ועיין מ"ש לעיל, שורה 15–16, ד"ה ומתנה, וכן מוכרח, שאם היה טהור העולה הראשונה שגילח אחריה היא עולת חובה, וזו היא נדבה, וחטאת העוף שהקריב היא ספק, שהרי טהור מביא חטאת בהמה. וכאן אינו מביא קרבן טומאה, שהרי בוודאי טהר לפני כן מטומאתו, ואם היה מצורע, הרי גם עכשיו לא תועיל לו, עיין מ"ש לעיל, שורה 14, סד"ה ומביא.
אבל עדיין אנו חוששים שמא היה מצורע מוחלט, ואין לו כלל קרבן בתגלחת ראשונה, ותגלחת זו היא תגלחת שנייה אחרי ספרו, ולא יצא כלל בתגלחת ראשונה משום נזירות, וימי גמרו וימי ספרו אין עולין למניין נזירות. וכיצד יעשה ?
17. ומגלח ראשו וזקנו וגבות עיניו וכו'. וכאן מתעוררת השאלה שמא כבר יצא ידי נזירותו (שלא היה מצורע כלל) וכשמגלח עובר גם על הקפת הראש13אבל בזה נראה שהתנא שלנו סובר שהקפת כל הראש לאו שמה הקפה, עיין בבלי נ"ז א', ומ"ש להלן בפנים, ד"ה ובבבלי, ומ"ש בקרן אורה שם. ועיין להלן, הע' 21. וגם על השחתת זקן.14והוא הדין שגם בתגלחת ראשונה יש ספק על השחתת זקן, שהרי נזיר אינו מגלח את זקנו, עיין מ"ש לעיל ספ"א, שו' 28–29, ד"ה מצורע מגלח. וכבר שאלו שאלה זו בירושלמי בספ"ח, ותירצו שמדברים בסריס. ושאלו: והתנינן זקן, אית לך מימר סריס ?15מפירוש המפרשים מוכח שפירשו: אית לך מימר סריס, והרי אין לו זקן. ופירוש זה תמוה, שהרי בפירוש אמדו להלן נגעים פ"ד ה"י: זקן האשה זקן הסריס וכו' הרי הן כזקן לכל דבר. והכוונה אף לעניין טהרת מצורע, כמו שהעמידוה בבבלי קידושין ל"ה ב', ועיין בפירש"י ובתוספ' די"ד שם, ועיין שם בתוספות ד"ה הרי, ובתוספ' יבמות פ' ב', ד"ה דהביא. ונראה שהפירוש בירושלמי הוא, והתנינן זקן אית לך מימר סריס, כלומר, סריס שאין לו זקן, והרי כאן יש לו זקן, ואף הוא עובר (שלא כאשה), עיין בבלי הנ"ל, ועיין במל"מ ובצפנת פענח פי"ב מה' ע"ז ה"ב, ומ"ש בפחד יצחק (בס' מעשה רק"ם) קידושין ל"ה ב', סד"ה והרמב"ם. והתירוץ שם אינו ברור בוודאות, אבל כנראה שהמסקנא היא שתנא זה סובר שאף ספק צרעת דוחה את לאווין הללו,16כלומר, הקפת הראש והשחתת זקן, אבל אינה דוחה איסור תגלחת נזיר, כלעיל וכמשנתנו ספ"ח. ודווקא ספק צרעת (שהירושלמי קורא לה "תגלחת מצוה"), אבל תגלחת נזירות אינה דוחה את לאו הקפת הראש כסדרו. ועיי"ש במה"פ, ד"ה לא שנייא. ובתוספות זבחים ע"ה א', מנחות ס"ב ב', ד"ה וכן, בכורות ס"א א', ד"ה והא (לעניין סמיכה) כתבו: ובגברא איירי כדמוכח בתוספתא.
ובבבלי נ"ז ב': ומגלח ד' תגלחות. והא קעביד השחתה (כ"ה בכי"מ, במיוחס לרש"י ובתוספות), ועיי"ש בקרן אורה. והעמידוה באשה, או בקטן. וכן פסק הר"מ בפ"י מה' נזירות ה"ט. ועיין להלן נגעים פ"ד ה"י ובבלי קידושין ל"ה ב'.
17-18. ר' שמעון אומ' למחרת מביא אשמו ולוגו וכו'. ירושלמי פ"ח ה"ב (בד"י בטעות: ה"ד), נ"ז סע"א, בבלי זבחים ע"ו סע"א, מנחות ק"ה סע"א, נדה ע' א', ונרמזה במכילתין ס' א'. ופירש"י (מנחות ק"ה רע"ב): למחרת של יום ששים, ועיי"ש בתוספות ק"ה א', ד"ה למחרת, והכוונה גם לאחר התגלחת. והוא הקרבן הראשון. ור"ש לשיטתו במשנת זבחים פ"ח מ"ג (ועיין במשנת פסחים פ"ט מ"ח), ואינו חושש שמביא קדשים לבית הפסול, שהוא ממעט באכילת הקרבן.17שהרי נאכל ליום ולילה ולזכרי כהונה, ואם הם שלמים דינם שיאכלו לשני ימים ולילה אחד לכל אדם. ובירושלמי ובבבלי מפורש בדברי ר"ש להלן: ונאכל ליום ולילה. ועיין ר"ש נגעים פי"ד מי"ג.
20. וטעון מתן בהונות וכו'. כחומרי אשם מצורע ושלמים (חזה ושוק).
21. ולא הודו לו חכמים לר' שמעון, שמביא קדשים לבית הפסול. כמשנת זבחים פ"ח מ"ג. ועיין בירושלמי, וצ"ל שם כלפנינו (ולא הודו), וכמו שתיקנו המפרשים. וכן מפורש בבבלי נדה ע' ב'.
21-22. להביא חטאת בהמה אין יכול וכו'. עכשיו חוזר התנא קמא ומפרש כיצד יעשה למחר אחר תגלחתו בקרבנות מצורע לאחר ספרו. ולר"ש לעיל הקרבן הראשון הוא כדינו (אשם), ולתנא שלנו (בן זומא) האשם אינו מעכב.
23. שהעשיר שהביא קרבן עני לא יצא. כמפורש במשנת נגעים פי"ד מי"ב. כיצד הוא עושה וכו'. במיוחס לרש"י ס' א' בשם התוספתא. וכל הברייתא בירושלמי פ"ח, נ"ז ע"ב. ועיין במשנה סוף נגעים ובתוספתא שם, ובבבלי נדה ע' א'.
24. מביא חטאת העוף. כלומר, למחרתו, כדין מצורע.
24-25. ואומ' אם מצורע אני הרי זה חובתי. כ"ה ("חובתי") בכי"ע, בתוספות זבחים, מנחות ונדה הנ"ל18לעיל, שו' 1, ד"ה ספק. ובירושלמי. ובכי"ו בטעות: אשמו. ובד: הרי זה חטא'. והיא היא, שהרי מצורע עני מביא חטאת העוף. ולר' אליעזר בן יעקב (ערכין י"ז ב' ומקבילות) מפקיר את נכסיו לפני שהביא את צפוריו. ועיין בתוספות זבחים ע"ו א', מנחות ק"ה ב'.
25. ואם לאו, הרי זה ספיקי. כלומר, אם אינני מצורע, אין כאן אלא חטאת הבאה על הספק.19ועולה לא הזכיר כאן כלל, ועיין בכ"מ פ"י מה' נזירות ה"ח ובלחם משנה שם, ומ"ש לעיל פ"ה, הע' 15.
25-26. אבל לשתות יין, וליטמא למתים, אין יכול וכו'. שהרי אפשר שהיה מצורע, ושתי התגלחות לא עלו כלל לשם נזירות, ואף הימים שספר לא עלו לו.
27. כיצד תעשה לו כדברי בן זומא. פירשו בתוספות זבחים ומנחות הנ"ל (לעיל שו' 1): לדברי בן זומא שאינו מצריך לבקש אחד מן השוק לידור כנגדו בנזיר, כמו שמצריך ר' יהושע בפרק שני נזירין (משנתנו פ"ח מ"א). ופירוש זה קשה קצת, שהרי ר' יהושע לא נחלק עליו מעולם, ואף הוא סובר שנזיר מביא קרבנותיו לחצאים, כמפורש בירושלמי פ"ח ה"א, נ"ז ע"א: שלא תנעול תשובה מבית הוועד. וכן בבבלי נ"ט ב': לא אמר ר' יהושע אלא לחדד בה את התלמידים.20אבל עיין בנימוקי רבינו עזריאל ס' סע"א, הוצ' הר"נ זק"ש, עמ' ק"י, ובהע' 25 שם. וכן אמרו במשנתנו הנ"ל: אבל הודו לו חכמים לבן זומא.
ברם בירושלמי פ"ח ה"ב (בד"י ה"י), נ"ז ע"ב: אמר ר' יוחנן זו דברי בן זומא, אבל דברי חכמים לעולם הוא בחליטו עד שיניף האשם וכו'. והכוונה היא שהירושלמי סבר שכל הפרק במשנתנו הוא מדברי בן זומא, ודברי ר' יהושע הוא מאמר המוסגר, והברייתא שלנו מפרשת את דברי בן זומא במשנתנו פ"ח מ"ב. ובן זומא חולק על ר' שמעון לעיל, ועושה לו תקנה בלי אשם, וכבר תיקן את צרעתו בחטאת העוף, כמפורש לעיל. ועיין במשנתנו סוף נגעים, בר"ש ובתיו"ט שם. ועיין בשי"ק כאן פ"ח ה"ב, ד"ה אבל דברי חכמים.
ועכשיו השאלה כיצד יתקן את עצמו מספק נזירות, שהרי אפשר שהיה מצורע ושתי התגלחות לא עלו לו לשם נזירות, ואף הימים שמנה לא עלו לו, ואף שעכשיו בוודאי תיקן את צרעתו, מ"מ עכשיו הוא ספק נזיר טהור ספק נזיר טמא, ספק שאינו נזיר כלל (שלא היה מצורע). סופר שלשים יום. כלומר, שמא נזיר טהור הוא ואסור לו לגלח עד שלשים. ומביא עולת בהמה ומגלח. כלומר, אחרי זריקת הדם. וזו היא תגלחת שלישית.21וסובר תנא זה שמגלח מספק (ובאיש גדול עסיקינן לשיטת הירושלמי, עיין מ"ש לעיל שו' 17, ד"ה ומגלח) נזירות, משום שהקפת כל הראש לאו שמה הקפה, עיין לעיל, הע' 13.
28-29. ומביא חטאת העוף ומתנה עליה, ואומ' אם טמא אני חטאת מחובתי ועולה נדבה וכו'. כלומר, אחרי שגלח מביא חטאת העוף וכו'. ואם היה נזיר טמא (והוא כבר הזה ושנה וטבל לפני תגלחת הראשונה, ועכשיו הוא טהור) וגילח אחר עולת הבהמה, הרי העולה היתה נדבה, וגילח לפני החטאת העוף, ויכול להקריבה בו ביום שגילח, כר' עקיבא במשנתנו פ"ו מ"ו. ועיין בכ"מ פ"י מה' נזירות ה"ד, ולא זכיתי להתחוור בדבריו במ"ש על תגלחת שלישית.
29. אם טהור אני עולה מחובתי וכו'. והרי גילח אחרי עולת הבהמה ויצא ידי נזירותו, כמשנתנו פ"ו מ"ז, והוא הדין שצריך להתנות על קרבנות הראשונים (אם לא היה מצורע), אלא שקיצר התנא, כמו שפירשו בתוספות זבחים ומנחות הנ"ל (לעיל שו' 1). וסופר שלשים יום. שמא היה מצורע ומוחלט ונזיר טמא, ועכשיו עליו למנות נזירות בטהרה שלשים יום.
29-30. ומביא קרבנותיו שלמים, ומביא עולת בהמה ומתנה עליה. בתוספות זבחים ע"ו סע"א ומנחות ק"ה ב' הנ"ל: ומביא קרבנותיו שלמים ודאי, עולת בהמה ספיקו (במנחות: ספק), ומתנה עליה וכו'. ושאלו שם למה לא הזכיר התנא חטאת, והרי עכשיו הוא בוודאי נזיר טהור. ועיין בתוספות נדה ע' ב'. ונראה שהמלים "ודאי" "ספיקו" הן מבעלי התוספות עצמן, ואינן בשום נוסח התוספתא, אבל ברור שהם פירשו "שלמים": קרבן שלמים.
אבל בירושלמי פ"ח ה"ב (בד"י ה"ז), נ"ז ע"ב: ומביא קרבנותיו שלמין ומתנה עליהן,22אלא שיש שם סירוס בהלכות, עיין במפרשים שם. ואומר אם טמא הייתי העולה הראשונה חובה וכו' (צ"ל: נדבה, כמו שתיקנו בד"ח). ואף שבכתיב הירושלמי פעמים ואין הבדל בין שלמים ובין שלמין, מ"מ מוטב ללכת אחר הרוב, וקרבנותיו שלמין פירושו קרבנותיו שלימין,23ואף מן הלשון "ומתנה עליהן" מוכח שאין מדברים בשלמים גרידא, שהרי עליהם אינו צריך להתנות כלל. אבל אם מדברים בכל הקרבנות הכוונה שמתנה עליהם בשעה שמקריב את העולה. כל קרבנותיו, וכפירוש בעל ק"ע ופ"מ.24ועיין בשי"ק שם, ר"ה ומונה, שהעיר על התוספות בזבחים. ואף שבמשנתנו פ"ח סמ"א קראו לכך "קרבנותיו חציים" (כגירסא שבמשנה שבירושלמי), שאני הכא שבשלש תגלחות הראשונות הביא קרבנותיו חציים, וכאן מביא את כל הקרבנות בלי שום תנאי (חוץ מן העולה), ואף בעולה יתכן שהיה מצורע מוחלט ונזיר טמא, ועכשיו הוא מביא את כל הקרבנות כולם בלי יוצא מן הכלל. ועיין בבלי ס' ב' ור"מ פ"י מה' נזירות סה"ד.
ובתוספתא כי"ו וכי"ע ובעלי התוספות לא נזכרה תגלחת רביעית,25ועיין מ"ש להלן, הע' 27, בשם הירושלמי. עיין מ"ש להלן, שורה 32. ואפשר שכאן אינו מגלח כלל, כמו שכתבנו לעיל פ"ה, שורה 33, ד"ה ומביאין, ובהערה 13 שם. ואעפ"י שהתנא של התוספתא סובר שהקפת כל הראש לאו שמה הקפה, מכל מקום אסור לעשות כן מדרבנן, ובמקום שאין הכרח לתקנו, אינו מגלח.
30-31. אם טמא אני עולה הראשונה חובה וזו נדבה. וכ"ה בד ובירושלמי הנ"ל (בד"י), והוא שיבוש. והנכון בכי"ע: עולה הראשונה נדבה וזו חובה. וכ"ה בתוספות זבחים ומנחות הנ"ל. וכן יוצא מן הבבלי ס' ב'. ועיין ר"מ פ"י מה' נזירות ה"ז. והכוונה: אם טמא הייתי בתחילה וכו'. והוא הדין שצריך להתנות על שאר קרבנות שהביא מכבר, אלא שקיצר התנא, וכתוספות הנ"ל. ועיין ר"מ הנ"ל.
31-32. אם טהור אני עולה הראשונה נדבה וזו חובה. וכ"ה בד ובירושלמי הנ"ל (בד"י). ובכי"ע: העולה והאשם נדבה וכו', וצ"ל שם: העולה הראשונה נדבה וכו'. והנכון הוא: עולה הראשונה חובה וזו נדבה, כמו שהוא בתוספות זבחים ומנחות הנ"ל. ועיין בבלי ס' רע"ב ור"מ הנ"ל.
32. וחטאת העוף ספיקי. בד: והחטאת העוף ספקי ומגלח. ובכי"ע: וחטאת העוף ספיקו ושותה יין וכו', עיין להלן. והנכון כלפנינו וכי"ע,26וכן לא היתה המלה "ומגלח" גם לפני התוספות זבחים ע"ו רע"ב, מנחות ק"ה ב' הנ"ל, אלא שהם נקטו שם בדבריהס "תגלחת רביעית" ע"פ שיטת הבבלי כאן ס' א', אבל בתוספתא עצמה חסרה לפניהם מלה זו, כפי שנראה מהעתקתם של נוסח התוספתא. שלא הזכירו תגלחת, וכאן אינו מגלח, עיין מ"ש לעיל, שורה 29–30, ד"ה ובתוספתא,27ובירושלמי שהזכרנו בפנים בד"ח: ואם טהור הייתי העולה ראשונה נדבה והחטאת ספק (עיי"ש בפ"מ) ומגלח. אבל כ"ז הוא תיקון המפרשים בד"ח. ובד"י שם: ומגלח ראשו תקנו וגבות עיניו כו'. ובד' קרוטושין הקיפו את המלים "ראשו וזקנו וגבות עיניו", והניחו את המלה "ומגלח". ובאמת היו צריכים להקיף אף את המלה "ומגלח", כמו שעשו בסוף ה"ב (בר' ישנים), נ"ז ע"א, עיי"ש. ושלא כשיטת הברייתא בבבלי ס' א': ארבע תגלחיות. ואוכל בקדשים לאחר ששים יום. וכ"ה בד, והוא שיבוש ברור ואינו בכי"ע ובתוספות זבחים ומנחות הנ"ל.
33-34. במה דברים אמורים בזמן שנזר שלשים יום, אבל נזר שנים עשר חדש וכו'. בבלי ס' א', נ"ו א', ובמיוחס לרש"י נ"ו א': ותני עלה, בתוספתא. ועיין בירושלמי פ"ח ה"ב (ה"ט בד"י), נ"ז ע"ב, ויש שם חסרון, ואף שם הביאו את התוספתא כאן, עיי"ש במפרשים, ועיין ר"מ פ"י מה' נזירות ה"ב, בהשגות ובלחם משנה שם ובקרן אורה ס' א'.
35-36. טמא בספק ומוחלט בודיי, אוכל בקדשים לאחר שמנה ימים. וכ"ה בבבלי ס' ב'. ופירושו שאין כאן ספק בצרעת, ותגלחת מצורע דוחה תגלחת נזירות, ולפיכך נוהג מתחילה כדין מצורע, ואח"כ כדין נזיר ספק טמא ספק טהור. ועיין בתוספות זבחים ומנחות הנ"ל. והברייתא שלנו גם בירושלמי ספ"ח, נ"ז ע"ב, ושם משובש, עיי"ש במפרשים.
36. שותה יין ומיטמא למתים לאחר ששים ושבעה יום. בכי"ע ובקג"נ: לאחר שלשים ושבעה יום. וכ"ה בתוספות זבחים ומנחות הנ"ל (לעיל שו' 1), אלא שכתבו שם: ונראה דגרס (דגרסינן. כ"ה בתוספ' מנחות) ששים ושבע לפי שיטה שפירשנו. וכ"ה בבבלי הנ"ל, וכן נכון, והיינו שמונה של צרעת, ושלשים שלשים של ספק נזירות טומאה ספק טהרה.28ונוהג כמו בכל ספק נזיר טהור או נזיר טמא, ואחר שלשים יום הראשונים מביא עולה ומתנה עליה, מגלח (ממה נפשך), ואח"כ מביא חטאת העוף מספק, ומונה ל' יום ומביא קרבנות טהרה ומתנה עליהם (ואינו מביא אשם משום ספק טומאה, שהרי אינו מעכב) ואינו מגלח, שהרי עכשיו הוא טהור וודאי, ואין תגלחת מעכבת, עיין מ"ש לעיל, שו' 29–30, ד"ה ובתוספתא. ובד גרס: לאחר ששים ושמונה יום, והיא היא, ולפי גירסא שלפנינו מתחיל למנות ביום שמיני, ומקצת היום ככולו. ובירושלמי הנ"ל משובש.
36-37. טמא בודאי ומוחלט בספק, אוכל בקדשים לאחר שלשים ושבעה יום. וכ"ה בד, בכי"ע ובתוספות ובבבלי הנ"ל. והכוונה שמונה שבעה ימים (ומזה ושונה בנתים, שהרי הוא טמא וודאי) ומגלח לאחר שבעה ימים ממה נפשך, שאם הוא מצורע עולה לו תגלחתו לימי חלוטו,29ואם אינו מצורע הרי הוא נזיר טמא וודאי ומגלח. ואף שכאן מגלח גם את זקנו משום ספק מצורע, הרי כבר אמרנו ששיטת הירושלמי היא שתגלחת ספק מצורע דוחה לאווין של השחתת זקן, עיין מ"ש לעיל, שו' 17, ד"ה ומגלח ראשו. ולפי הבבלי מדברים גם כאן (כמו ברישא) באשה, או בקטן, וזקן לא נזכר שם כלל, עיין מש"ש, ד"ה ובבבלי. ואח"כ מונה ל' יום (שמא אינו מצורע, ועכשיו הוא נזיר טהור, ואינו יכול לגלח לפני ל' יום) ומגלח תגלחת שנייה,30והיא מותרת ממה נפשך שאם לא היה מצורע יש כאן תגלחת טהרה של נזיר, ואם היה מצורע יש כאן תגלחת של מצורע לאחר ספרו. ואף שמגלח גם את זקנו, לשיטת התוספתא אין בכך כלום, עיין מ"ש לעיל, הע' 29. וטהר מצרעתו, ומותר בקדשים, כפירוש המיוחס לרש"י ועוד. ועיין ר"מ פ"י מה' נזירות הי"א, ופירושו קשה מאד. ועיין ירושלמי ספ"ח, והגירסא שם משובשת.
37-38. שותה יין ומטמא למתים לאחר שבעים וארבעה יום. וכ"ה בבבלי הנ"ל. ופירש במיוחס לרש"י שמא היה מצורע ולא עלו לו כלל הימים שמנה, ומונה שבעה ימים,31וימי צרעתו לא עלו לו אפילו לימי טומאה, עיין ר"מ פ"י מה' נזירות הי"ג, ולא עוד אלא שצריך למנות ז' ימים, כדי שיהא בשערו כדי לכוף ראשו לעיקרו. ועיין בירושלמי ספ"ה. לתגלחת טומאה,32וכן בפירוש הרא"ש שם: ולסוף ז' יגלח ג' (כלומר, בפעם שלישית) לטומאתו וכו'. ומותר לו לגלח לאחר ז' ממה נפשך שאם היה מצורע הרי הוא נזיר טמא ודאי שלא מנה ולא גילח, ואם לא היה מצורע הרי כבר שלמה נזירותו ואינו נזיר כלל. ואשר להקפת הראש, סובר תנא זה שהקפת כל הראש לאו שמה הקפה. ולשיטת הבבלי מדברים באשה, או קטן, עיין מ"ש לעיל, הע' 21. וכאן הוא מוכרח לגלח מספק, שמא היה מצורע, ואם לא יגלח תגלחת שלישית לא יוכל למנות נזירות בטהרה לשיטת התוספתא, עיין לעיל הע' 7. ואח"כ מונה ל' יום נזירות בטהרה,33ואינו מגלח, כמו שכתבנו לעיל, שו' 29–30, ד"ה ובתוספתא. וביחד ל"ז ול"ז, ע"ד יום, ובירושלמי ספ"ח משובש.
38-39. טמא בודאי ומוחלט בודיי, אוכל בקדשים לאחר שמונה ימים. שהרי תגלחת מצורע קודמת, ואחר שמונה ימים נטהר ואוכל בקדשים.
39. ושותה יין ומיטמא למתים לאחר ארבעים וארבעה יום. וכ"ה בד, בקג"נ, בתוספות, בירושלמי ספ"ח ובבבלי הנ"ל. ובכי"ע בטעות: לאחר ארבעים יום. ואף כאן מוסיף על ימי צרעתו, שבעה ימים לנזירות בטומאה ושלשים לנזירות טהרה, בסך הכל מ"ד יום. ועיין מ"ש לעיל, הערה 32.