30. שני נזירין שאמ' להם אחד, ראיתי את אחד מכם שנטמא וכו'. כל הברייתא (עד שו' 42: "שלשים יום") היא פיסקא ממשנתנו פ"ח מ"א. ולפנינו שני נזירין שקבלו סתם נזירות באותו יום, ועומדים בנזירותם, ואחד מהם בוודאי טמא, והשני בוודאי טהור, ואינו ידוע מי הוא. ולפיכך אין יכולים לגלח אחר שבעה ימים של טומאה, לא תגלחת טומאה (שמא טהור הוא, ועדיין לא נשלמו לו ל' יום) ולא תגלחת טהרה (שמא טמא הוא). ומלמד התנא כיצד יעשו ולא יפסידו כלום. ועיין בפירוש ר' יהוסף אשכנזי שהביא במלא"ש למשנתנו.
31. סופרין שלשי' יום ומביאין קרבן וכו'. וכ"ה בד. ובכי"ע: מביאין קרבן וכו', ואין שם "סופרין שלשים יום", וכ"ה במשנתנו הנ"ל בד' נפולי ובמשניות מטיפוס א"י. ובהוצאות שלנו: מגלחין ומביאין וכו', ועיי"ש בשנו"ס במשנה הוצ' ראם. ולעניינינו הכל אחד, ומתחילה משלימים שלשים יום לנזירותן (לפי הימים שכבר מנה), כדי שיוכלו לגלח ממה נפשך, בין אם הוא טהור, בין אם הוא טמא. ובירושלמי פ"ח ה"א, נ"ז ע"א, אמרו על משנתנו (שלא נזכר שם "סופרין שלשים יום"): בעומד בסוף שלשים, אבל בעומד בתוך שלשים ממתינין לו עד שלשים. והוא כבתוספתא כאן. ובנתים שניהם מזין ושונין וטובלין ומעריבין שמשן.
ומביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה. ומגלחין בין קרבן טהרה לקרבן טומאה, והטהור שביניהן שלא ניטמא גילח כדין אחרי זריקת דמים של קרבן טהרה, והנטמא שביניהן גילח לפני קרבן טומאה, שקרב ביום שלאחריו. וכאן התגלחת היא בלי ספק, שהרי בין הטהור שלא נטמא ובין הנטמא חייבין לגלח. ועיין בבלי נ"ז ב' ומ"ש להלן, והקושיא שם היא מן הסיפא.
33-34. ומביאין קרבן (טומאה וקרבן) טהרה. וכ"ה בד ובכי"ע. והוא באשגרה מלעיל, שהרי קרבן טומאה כבר קרב, ולפנינו שני אנשים, אחד עומד בסוף נזירות טהרה (זה שהיה טמא), ואחד (זה שלא נטמא) שאינו נזיר כלל, וכבר יצא ידי נזירותו לפני שלשים יום. ובמשנתנו בכל הנוסחאות לא נזכר כאן קרבן טומאה כלל. ותגלחת לא נזכרה לא במשנתנו כאן ולא בתוספתא כאן. ושיטת התוספתא היא שאינם מגלחים כלל, משום ספק הקפת הראש, שהרי אחד מהם (מי שלא נטמא כלל) אינו נזיר עכשיו, ואסור לו להקיף את ראשו, ותגלחת טהרה אינה מעכבת, ומותר לשתות יין וכו', ועיין בתוספות רע"א למשנתנו פ"ח מ"א. אבל בבבלי (נ"ז ב') סמכו על הברייתא שם (ס' א') ששנתה: ארבע תגלחיות,13אבל במקבילה שבתוספתא פ"ו לא נזכרה תגלחת רביעית, עיין מ"ש להלן פ"ו, שו' 32, ד"ה וחטאת העוף, ולעיל שם, סוף שו' 29–30, ד"ה ובתוספתא. ופירשו גם את משנתנו שיש כאן תגלחת בסוף, והקשו ממנה, ואח"כ הקשו מן הברייתא שם.