31-32. האשה שנדרה בנזיר, היפר לה בעלה והיא לא ידעה וכו'. משנתנו פ"ד מ"ג. ועיין ספרי מטות פי' קנ"ג, עמ' 202, ועמ' 204, ספרי זוטא שם, עמ' 327.
33. הרי זו סופגת את הארבעים. כר' יהודה במשנתנו הנ"ל. ולכאורה נראה שהלשון "סופגת את הארבעים" אינו מדוייק שהרי מכות מרדות אינן ארבעים בדווקא, עיין בירושלמי פ"ד ה"ג, נ"ג סע"א, להלן בתוספתא מכות ספ"ד ומש"ש בתוספת ראשונים ח"ב, עמ' 170 ואילך. וכן מוכח מלשון משנתנו הנ"ל (ולהלן בתוספתא): אם אינה סופגת את הארבעים תספוג מכות מרדות, ומכאן שארבעים הן בניגוד למכות מרדות. אבל בפיה"מ להר"מ: היו מכים אותה מלקות מ' על מה שעברה קודם ההפרה, אמנם מכות מרדות בזה המקום וזולתו עניינם תלוי לב"ד וכו', ומה שאמר ר' יהודה הלכה כמותו. ועיין בכ"מ פי"ב מה' נדרים הי"ח. ויש לחלק בין מכות מרדות על סרוב לקיים מצות עשה, ובין מכות מרדות על עבירה לשעבר. ועיין בתוספות רע"א למשנתנו פ"ד אות כ"ט. ועיין בתשובת ר"מ די קאשטרו שפרסם הרח"ז דימיטרובסקי ב"ספונות" ח"י (ירושלים תשכ"ו), עמ' קס"ו.
33-34. וכשהיה ר' עקיבא מגיע לדבר הזה היה בוכה ואמ' וכו'. ובן בבבלי כ"ג א', קידושין פ"א ב': אשה הפרם וה' יסלח לה וכו', וכשהיה מגיע ר"ע אצל פסוק זה היה בוכה וכו'.9בקידושין בארמית: כי הוה מטי להאי פסוקא הוה בכי וכו'. והשוה בבלי חגיגה ד' ב'. ובירושלמי פ"ד ה"ג, נ"ג רע"ב: כתיב וה' יסלח לה, מגיד שטעונה סליחה, כשהיה ר' יעקב (צ"ל: עקיבה) מגיע לפסוק זה היה אומר (כגי' ד) מי שנתכוון וכו'. ועיין בבלי סנהדרין ס"ה ב', פ"א א', ירושלמי חגיגה פ"ב ה"א ומקבילות.
36-37. במה דברים אמורים בתגלחת טהרה, אבל בתגלחת טומאה יפר, מפני שהוא כמיפר לעתיד לבא, שיכול לומר לו אי איפשי באשה מנוולת. יכול לומר לו היא פעולח חוזרת, כלומר יכול לומר לעצמו. ובד: יפר, שמיפר לעתיד לבוא, שיכול לומ' אי איפשי באש' מגולחת, וצ"ל: מנוולת, כגירסת כי"ע. ובמשנתנו פ"ד מ"ה: נזרק עליה אחד מן הדמים אינו יכול להפר (כלומר, שהרי כבר מותרת ביין ולהטמא למתים). ר' עקיבה אומר אפילו נשחטה עליה אחת מכל הבהמות אינו יכול להפר (כלומר, משום הפסד קדשים). במה דברים אמורים בתגלחת הטהרה, אבל בתגלחת הטומאה יפר, שהוא יכול לומר אי אפשי באשה מנוולת. ובמיוחס לרש"י כ"ח סע"א: והוה לה ניוול, כדכתיב (זכרי' ספ"ט) ותירוש ינובב בתולות. ובבבלי (כ"ח א', ב') מוכח שהניוול הוא משום שאינה יכולה לשתות יין. וחשבו שאשה נזירה מן היין היא צוננת ומנוולת.10ובבבלי כ"ט א': אפילו בנזירות דאית ליה ניוול. ופירש במיוחס לרש"י שבנדרים לית ליה ניוול, משום דמותר לשתות יין, ומכאן שאפילו באנשים שייך לשון ניוול אם אסורים ביין. אבל להלן שם בבבלי משמע יותר שניוול שם היא "תגלחת", עיין שם במיוחס לרש"י, ד"ה קסבר, ובתוספות כ"ח ב', ד"ה קסבר. ובבבלי כתובות ס"ח א' אמרו: כוס אחד יפה לאשה, שנים ניוול. וכנראה שביחס לבעלה הניוול הוא אם אינה שותה אפילו כוס אחד.
ובבבלי כ"ח א' (וכן ר' אלעזר בירושלמי פ"ד ה"ה, נ"ג ע"ג) העמידו את סתם משנתנו כמ"ד שהיא מותרת ביין אחרי שנזרק עליה אחד מן הדמים, אבל למ"ד שאינה מותרת ביין אלא עד לאחר כל המעשים יכול להפר אפילו אחרי זריקת דמים. ברם בירושלמי (הנ"ל) מפורש: אמ' ר' יוחנן דברי הכל היא, משניתק מלא תעשה לעשה. והכוונה היא שאפילו לתנא הסובר שעדיין אינה מותרת ביין ובטומאה אלא עד אחר כל המעשים אינו יכול להפר, משום שכבר נגמרה נזירותה לעניין הלאוין שבה, ואין הבעל יכול להפר נדר שעבר.11ומה שאמרו בירושלמי שם "הא תגלחת טהרה אינה מנוולת" אין כאן אלא דיוק מלשון המשנה כפי שמוכח מן העניין, עיין בשי"ק שם, ד"ה מתני', ובס' ניר שם. ואף שעדיין יש כאן עינוי נפש (שאינה יכולה לשתות יין מחמת איסור עשה), הרי הפרת הבעל בנזירות אינה אלא מגזירת הכתוב,12עיין ספרי נשא פי' כ"ב, עמ' 26, בבלי נדרים ד' ב' ומ"ש בצפנת פענח פ"ב מה' נדרים הי"ט. ועיין בבלי נדרים פ"ג א', ושם מוכח שבדבר שאינו עינוי נפש אינו מפר אפילו בנזירות, והטעם הוא משום שהקיש הכתוב נזירות לנדרים לכל דבר. ואין גזירת הכתוב אלא אם כן עומדת לגמרי בנזירותה הראשונה וכל הלאווין עליה, אבל משניתקו הלאווין לעשין, אין הבעל יכול להפר מפני שאינו מפר נדר שכבר עבר.
והפירוש הפשוט הוא שמשנתנו כמ"ד שהנזיר מותר בכל אחרי שנזרק עליו הדם, כבבלי וכהכרעת הירושלמי, והטעם הוא משום שאין הבעל מיפר נדר שכבר עבר, כפי שמוכח מן הירושלמי הנ"ל, וכן משמע מלשון התוספתא כאן (עיין מ"ש להלן), ושלא כבבלי כ"ח ב', עיין מ"ש להלן, עמ' 533, ד"ה ובבבלי.
ברם סתם ניוול בכמה מקומות הוא גידול שער (ירושלמי ובבלי מו"ק רפ"ג ומקבילות), ובפירוש אמרו כן (במ"ר פ"י, י"א) על נזיר: והלא גידול שער ניוול הוא לאדם, שהוא אינו חופף ראשו (עיין במשנ' פ"ו מ"ג) וכו', ואדרבה אשה ששותה יין היא מנוולת.13עיין בבלי כתובות ס"ה א', פסחים ק"ט א', סוטה פ"א מ"ד, ובמדבר רבה ספ"י. ובירושלמי אין זכר לכך שאשה האסורה ביין היא מנוולת. ועיין היטב בירוש' סוטה פ"ב ה"א, ובפ"מ שם.14המלים "מנוולת והיא" נשמטו בירושלמי ד' קרוטושין בטעות הדפוס. ובאמת נראה ממקורות א"י (עיין מ"ש לעיל ח"ב, בכורים, עמ' 893, ד"ה ושמא) שאף אשה מנוולת היא אם אינה יכולה לתקן את שערה במספרים, כפי שמוכח במס' שמחות פ"ז סהי"א. ואפשר שכן פירשו בא"י את הברייתא בתענית י"ג רע"ב. ומטעם זה למ"ד שתגלחת מעכבת אסורה האשה לתקן את שערה במספרים15עיין מ"ש לעיל, עמ' 525, הע' 41. ולהסתרק (עיין במשנ' פ"ו מ"ג), והיא מנוולת, ועדיין עומדת בתוך נזירותה. אבל למ"ד שכבר הותרה בכל אחר זריקת דמים, הרי מותר לה לספר במספרים ולהסתרק ואין כאן ניוול. ואשר לתגלחת טהרה,16שאף היא ניוול, עיין ספרי ריש כי תצא פי' רי"ב ומקבילות. הרי היא מצות עשה שבאה אחרי הנזירות, והיא מצות עשה ככל עשין שבתורה, ואין הבעל יכול להפר.
ולפ"ז מדוייק לשון התוספתא כאן: בד"א בתגלחת טהרה, כלומר בה אינו יכול להפר, שהרי נזרק עליה אחד מן הדמים, וכבר הותרה בכל, ואין הבעל מיפר נזירות שכבר עברה, כשיטת הירושלמי, "אבל בתגלחת טומאה יפר, שמיפר לעתיד לבוא" (כגי' ד), שהרי עדיין היא בנזירותה הישנה. וכל ההלכה דנה כאן בשאלה של ניוול האשה, שלא יטעון הבעל אי אפשי באשה מנוולת ויוציאנה, עיין לעיל, שו' 29 ואילך.17ולא נכנסו כאן כלל לעניין עינוי נפש, שאפילו אשה שנשבעה על דעת רבים שלא תשתה יין ולא תטמא למתים (והבעל קיים לה), ואין הפרת נזירותה מועיל לה כלל לעניין זה יש לדון כאן על הפרה מחמת ניוול האשה. ועיין בתוספות כ"ח א', ד"ה בד"א, בשטמ"ק ובקרן אורה שם. ועיין מ"ש לעיל, עמ' 492. ואפשר שאם היא מסתכנת בשתיית יין ונבהלת מן המתים שאינו יכול להפר לה.
ובבבלי אין זכר שגידול שער באשה וחוסר תסרוקת (כלילית) הוא ניוול (עיין מ"ש לעיל ח"ב, סוף עמ' 838, ובבלי תענית י"ג ב'), ומשום זה מוכרחים היו לפרש שהניוול הוא משום איסור ביין.
38-39. ר' אומ' אף בתגלחת טהרה עד שלא גילחה יפר, שיכול לומר אי איפשי באשה מגולחת. וכ"ה ("רבי") במשנה שבמשניות, במשניות מטיפוס א"י ובבבלי כי"מ, וכן מוכח מסוגיית הירושלמי. אבל במשנה שבבבלי: ר' מאיר וכו'. וכ"ה במיוחס לרש"י, בתוספות, במאירי ובפירוש הרא"ש, ועיין בבלי כ"ח ב' ובגליון שם, ובברית יעקב (בשם ליקוטי חגאונים שמ"כ בגיליון מס' נזיר) למשנתנו (קי"ט ע"ב): ר' מאיר אומר ובו'. נ"א ר' אומר, או ר' יהודה, או ר' יוסי.
ובבבלי כ"ח ב' פירשו שלת"ק אין כאן טענה "אי אפשי באשה מגולחת", משום שאפשר לה לחבוש פיאה נכרית, אבל לתנא שלנו אף פיאה נכרית ניוול הוא, משום זוהמא, ולא ניחא לו. ובירושלמי אין זכר לכל זה. ברם כבר אמרנו לעיל, שורה 36–37, ד"ה והפירוש, ששיטת הירושלמי היא שלת"ק אינו מיפר אחר זריקת דמים, משום שכבר נגמרה נזירותה, ואין הבעל מיפר נדר שעבר (ואפילו לר' אלעזר בן פדת בירושלמי שם הטעם כן, וכל המחלוקת בינו ובין ר' יוחנן היא מהו גמר הנזירות), ואפילו אינו רוצה באשה מגולחת אינו יכול להפר נזירות שכבר עברה, אבל רבי סובר שאפילו אם הותרה בכל, עדיין היא בנזירותה הראשונה, כל זמן שלא קיימה מצות גילוח טהרה, ויכול להפר, משום הטענה של "אי אפשי באשה מגולחת", ואין אומרים לו: הרי היא כבר מותרת בכל איסורי נזיר, ואתה מאי איכפת לך להפר בלי שום עניין.
ורבי סובר שכבר הותרה בכל אחר זריקת דמים, ולפיכך אין כאן אלא טענה של אשה מגולחת, אבל אם היה סובר כחכמים שעדיין עליה איסור עשה בתספורת ובתסרוקת, הרי יש כאן אשה מנוולת ואשה מגולחת,18שאם לעניין מצות עשה של גילוח טהרה היא עדיין עומדת בנזירותה מכל שכן אם יש עליה עדיין איסור תספורת ותסרוקת. כמו שהוכיחו בירושלמי פ"ד ה"ה, נ"ג ע"ג.