9-10. הרי עלי לגלח חצי נזיר, וחזר ואמ' הריני נזיר, אם גלח לעצמו לא יצא. וכ"ה ("לא יצא") גם בד ובכי"ע. וקשה להגיה שלש נוסחאות. ושמא סוברת התוספתא כחכמים שבמשנתנו שאינו מגלח אלא חצי נזיר, והואיל ואמר אח"כ הריני נזיר בוודאי לא כיוון לקיים בזה את נדרו, ולא יצא ידי נדרו. וצ"ע.
10-11. אילו קרבנות שהזיר עליהן לא אמ' כלום, שנ' קרבנו לה' על נזרו ולא נזרו על קרבנו. צ"ל: שאזיר עליהן וכו', ובכי"ע: שאזור. וכן בספרי נשא ריש פי' ל"ח, עמ' 41: קרבנו לה' על נזרו, ולא נזרו על קרבנו. ועיין במ"ר נשא פ"י, כ"ד, ובהגהות הרד"ל והרש"ש שם. וכן בירושלמי פ"ב ה"ט, נ"ב רע"ב, פ"ג ה"ב, נ"ב ע"ג, שבועות פ"ד רה"ד, ל"ה ע"ג: דתני ר' חייה קרבנו לה' על נזרו שיקדום נזרו לקרבנו, לא שיקדום קרבנו לנזרו. ועיין גם בירושלמי כאן ספ"ד, נ"ג ע"ג, ובירושלמי שבועות פ"ח ה"ג, ל"ח ע"ד. ועיין בפי' הנצי"ב לספרי הנ"ל, עמ' קמ"ז ואילך.
ואף שאמרו במשנתנו פ"ב מ"ה: אם היו פקחים מגלחים זה את זה, כלומר, והראשון מגלח את השני, אעפ"י שבשעה שאמר הרי עלי לגלח נזיר, עדיין לא נזר השני, כבר עמדו ע"ז בירושלמי פ"ב ה"ה, נ"ב ע"א, ואמרו שם: בשעה שנזר (צ"ל: שנדב) סתם מגלח בין נזיר שכבר נזיר, בין נזיר שעתיד ליזור. ועיין בבלי י"ב רע"ב. ועיין בקרן אורה י"א ב', ד"ה הריני. ובאמת אין משנתנו עניין לברייתא שלנו כאן, שהרי בנידון משנתנו לא הפריש קרבנו, אלא קבל עליו בנדר,7והשאלה היא אם הוא יכול להעביר לעצמו חיובו בעד חבירו בשעה שחבירו בעצמו עדיין לא נתחייב בו (שלא בא לעולם), ובנידון דידן הרי חבירו עדיין לא נתחייב בקרבן גזירות, עיי"ש בסוגיין. ובמשנת שקלים פ"ב מ"ה: מותר נזירים לנזירים, והכוונה אפילו לנזירים שעדיין לא נזרו בשעת הגבייה. ועיין בקרן אורה כ"ו סע"א, ד"ה גם בלשונו. ואין כאן קרבנו קודם לנזרו, אבל אם הפריש קרבנו, אפשר שאינו יכול להפרישו על נזיר שעדיין לא נזר, כמו שהעיר בשי"ק פ"ג ה"ב, ד"ה ולא שיקדים. ועיין במה"פ שבועות פ"ד רה"ג, ד"ה הדא היא, ודבריו לא נתבררו לי שהרי "קובע עליו"8בניגוד ל"קובע קרבן", עיין בתוספות כ"ז א', סד"ה אלא. פירושו שהנדר חל עליו, ואינו יכול לחזור בו, אבל אינו עניין להקדש ולהפרשה.9שהרי הירושלמי הוציא את ההלכה ממשנתנו הנ"ל (פ"ב מ"ה), ושם לא אמרו אלא שיכול לגלח את חברו שעדיין לא נזר בשעת נדרו, ומקיים את נדרו בזה שמפריש ומקדיש אחרי שנזר חבירו. תדע לך שהוא כן, שהדי אמרו בירושלמי (פסחים פ"ח ה"א, ל"ה ע"ד): אדם קובע על חבירו קרבן נזיר שלא מדעתו, אבל אינו מפרישו אלא מדעתו וכו', אדם קובע על חבירו חטאת חלב וכו', אבל אינו מפרישו וכו'. הרי לך ש"קובע על" פירושו לקבל על עצמו קרבן שחבירו חייב בו, והוא נדר גמור, ואינו יכול לחזור בו, אבל אינו יכול להפרישו אלא מדעת חבירו. ועיין להלן, שו' 11–12, ד"ה הרי עלי.
ברם הר"מ השמיט את ההלכה שלנו,10אמנם יש שמצאו לה רמזים בדבריו, אבל הואיל ולא פסקה במפורש, הרי משמע שדחה אותה מן ההלכה. ובפי' הרא"ש י"ג א' כתב: והוי כאומר הרי אלו בהמות קדושים לקרבן נזיר שאקבל עלי דמסתבר דקדשי.11ומשמע שקדושים מיד, אעפ"י שעדיין לא קיבל עליו נזירות. ועיין בבלי נדרים ד' א', ויש לחלק. ועיין מ"ש בקרן אורה י"ג א', ד"ה בעי ר' אבא, עיי"ש שהעיר על הבבלי חולין מ"א ב'. ובפי' רבינו הלל לספרי נשא, ט' ע"א, נדחק לפרש ברייתא זו שבספרי הנ"ל (לעיל, רד"ה אילו קרבנות), ולא השגיח לא בתוספתא כאן ולא בירושלמי הנ"ל.
ונראה שרבותינו הנ"ל (רבינו הלל, הרא"ש והר"מ) סברו שאין הלכה כברייתא זו שלא נזכרה כלל בבבלי, ואפשר שפירשו את הירושלמי בפ"ב ה"ט, נ"ב רע"א, "לא חשון להדא דתני ר' חייה קרבנו לה' וכו'", שהכוונה היא לא חשון לה משום שאין הלכה כמותה. אבל בפ"ג ה"ב, נ"ב ע"ג, משמע שהנכון הוא כפירוש המפרשים בירושלמי, ודווקא כאן לא חששו משום שכבר קבל עליו את נזירותו, עיי"ש.
ולהלן בתוספתא תמורה פ"ג הי"ב:12והיא מעין מקבילה להלכה שלנו, עיין ההמשך כאן ושם. הרי אלו לחטאתי והרי אלו לאשמי, אם היה חייב דבריו קיימין, ואם לאו, לא אמר כלום. ולפי פשוטה פירושה בסיפא: אפילו לחטאתי שאתחייב בה אח"כ, לאשמי שאתחייב בה אח"כ, אם אינו חייב בהם לא אמר כלום. ובבבלי (נדרים ו' א') הובאה ברייתא זו, ושם הגירסא (גם בכי"מ): הרי זו חטאתי, הרי זו אשמי וכו'. ועיין בשו"ע יו"ד סי' ה' ס"ק א' ובנו"כ שם. ונראה שבחטאת ובאשם אף רבותינו הנ"ל מודים שאינו יכול להפריש לעתיד, שהרי אין בידו לשגוג ולחטוא,13ואפילו במקום שחייב גם על המזיד, אין מניחים שיעבוד על דברי תורה במזיד, ולא עוד אלא שהוא קרבן בלא תשובה, שמפריש את הקרבן על מנת לעבור עברה במזיד, עיין מ"ש להלן בשם הירושלמי. מה שאין כן בנזיר שבידו ליזור מיד.14ועיין במאירי נדרים ו' א' שמביא בשם התוספות בשמועה זו של נדרים, שאם אמר הרי זו לחטאת באמת חל עליה שם חטאת מעכשיו לכשיצטרך לו. והוא הוסיף: ולא יראה כן. ועיין במיוחס לרש"י, שם, ד"ה דבריו קיימין, ובהגהות ר"ב רנשבורג. ועיין במעשה רקח על הר"מ פי"ד מה' מעשה הקרבנות ה"ח. ועיין במיוחס לרש"י נדרים שם, ומ"ש בשו"ת רמ"ע מפאנו סי' כ"ו (וציין לו ר"ב רנשבורג שם).
ובירושלמי שבועות פ"ד רה"ד, ל"ה ע"ג, משוה הפרשת חטאת קודם החטא, להפרשת קרבן נזיר לפני שנזר, וק"ו הוא, אם אינו מועיל בנזיר, ק"ו שלא יועיל בחטאת. אבל אם נניח שבנזיר יכול להפריש על נזירות שעתיד ליזור, הטעם הוא שבידו ליזור, והוא תלוי ברצונו, אבל בחטאת הרי אסור לו לחטוא,15בנידון הירושלמי שם שמדברים בשבועת העדות, שהדבר תלוי ברצונו, שהרי חייב אף על המזיד, עיין לעיל, הע' 13. ולאו כל כמיניה להפריש חטאת אם אינו חייב בה, כמו שכתבנו לעיל. ובירושלמי שבועות פ"ח ה"ג, ל"ח ע"ד: טענו טענת גנב ונשבע לו והפריש קרבן, מאחר שאילו הודה משבאו עדים לא קידש, אף כאן לא קידש. ופירש בפ"מ שם: חוששין שמא יבואו עדים מקודם שיודה וכו'. ולשונו אינו מדוייק, והפירוש בירושלמי הוא שבטוען טענת אבידה ונשבע לשקר מתחייב מיד חטאת ועליו להודות ולהביא קרבן, והרי אם אפילו עדים מעידים אותו שאכלו, חייב בקרבן אם הודה אח"כ לדבריהם,16עיין במה"פ שם, ד"ה בין. אבל בטוען טענת גנב ונשבע לשקר אינו מתחייב קרבן אלא דווקא אחר שיודה מעצמו (וההודאה היא משחייבת אותו קרבן), ואם באו עדים לפני שהודה אין הודאתו הודאה, ופטור מן הקרבן, ולפיכך אם הפריש קרבן לפני שהודה, אעפ"י שהודה לפני שבאו עדים ומתחייב עכשיו בקרבן, אין הפרשתו שלפני הודאתו הפרשה, שהרי באותו זמן עדיין לא נתחייב בקרבן. ואף שהיה בידו להודות מיד, דינו כדין נזיר שהפריש קרבן לפני שנזר, שאף שהיה בידו ליזור ולהתחייב בקרבן, אין ההקדש חל. זו חיא שיטת הירושלמי, ואם נניח שאין הלכה כתוספתא שלנו כאן, הרי אפשר שאף בטוען טענת גנב ונשבע והפריש קרבן והודה, קרבנו קדוש, שהרי בידו היה להודות, ועדיף מנזיר שהפריש קרבנותיו לפני שנזר.