40-41. מי שהיה טמא ונזר, אסור לגלח, ולשתות יין וכו'. בבלי ט"ז ב', י"ז א'. והרבותא היא שאעפ"י שאין ימי טומאתו עולין לו, ואינו מתחיל למנות אלא כשיטהר מ"מ כל דקדוקי נזירות עליו, עיין בבלי הנ"ל, וירושלמי פ"ג ה"ה, נ"ב ע"ג. וכאן מדברים אפילו בטמא בטומאה שהנזיר מגלח עליה, אלא הואיל ונזר כשהיה טמא אינו מביא קרבן על טומאתו. ועיין במשנתנו פ"ג מ"ה, בפיה"מ להר"מ שם ובחיבורו פ"ו מה' נזירות ה"ח וה"י, ומ"ש בקרן אורה ט"ז רע"ב, ד"ה מי שנזר.
41. ואם גילח ושתה יין וניטמא למתים וכו'. וכ"ה בכי"ע, בקג"נ ובבבלי הנ"ל, ובד נשמט בטעות "וניטמא למתים".
42. מזה ושונה. כ"ה בכי"ע. אבל בכי"ו, בקג"נ ובד בטעות: מזה ושותה.
42-43. ואין יום השביעי עולה לו מן המניין. וכ"ה בד, בקג"נ ובכי"ע. וצ"ל: ואף יום השביעי (כלומר, ולא רק יום השמיני שהוא כבר טהור אחרי הערב שמש) עולה לו וכו'. וכן מפורש להלן בסמוך, עיין מש"ש. אבל עיין בפי' הראב"ד לעדיות פ"ד מי"א שהיתה לפניו הגירסא בבבלי י"ז א' (ומקבילות) להפך ממה שהיא לפנינו, וכמו שהוא בתוספתא כאן בכל הנוסחאות.
43-45. כל אילו שיאמרו אין מתחיל לימנות עד שיטהר אין יום השביעי עולה לו מן המניין. כל אילו שיאמרו מתחיל מונה מיד, יום השביעי עולה לו מן המניין. להלן רפ"ה: כל אילו שאמרו31ואף לפנינו כאן אין "שיאמרו" אלא "שאמרו"", עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוסח המשנה, עמ' 1243. אין מתחיל לימנות עד שיטהר, אם נטמא אין מביא קרבן טומאה, כל אילו שאמרו מונה מתחיל ומונה מיד, אם נטמא מביא קרבן טומאה.32עיין מש"ש בפירוש התוספתא. ובמשנתנו פ"ז מ"ב: על אלו הנזיר מגלח וכו' ואינו מתחיל למנות אלא עד שיטהר ומביא את קרבנותיו. ובמ"ג שם: על אלו אין חנזיר מגלח וכו' ומתחיל ומונה מיד, וקרבן אין לו. ואנו למדים ממשנה ג' שמניין לחוד וקרבן לחוד, שלפ"ז אף במשנה ב' הפירוש כן: עד שיטהר, ואח"כ מביא את קרבנותיו. ובבבלי נ"ד א' הסתפקו בפירוש המלה "עד שיטהר", אלא שהגירסא שבהוצאות שלפנינו משובשת, והנכון הוא בכי"מ, וכ"ה שם: אבעי' להו. דקתני עד שיטהר בשביעי קאי,33כלומר, אחרי ההזייה והטבילה, וכבר נקרא טהור, עיין בתוספות י"ז א', סד"ה אין בין. ומני ר' אליע' הי',34כשיטת הבבלי י"ח ב'. ועיין מ"ש להלן פ"ד, שו' 41–42, ד"ה וכדי לברר. או דילמ' עד שיטהר, עד שיביא קרבנותיו, ומני רבנן היא.35כלומר, "ומביא קרבנותיו"" שבמשנה הוא פירוש ל"עד שיטהר". ועיין בתוספות מ"ט ב', ד"ה ומזה, ומ"ש עליהם במלא"ש למשנתנו. ת"ש מדקתני סיפ' מתחי' ומונ' מיד, הא ריש' עד דעביד הערב שמש הו', דא' נזירו' דטהר' עד שמיני לא חייל'. כלומר, ומשנתנו כרבי, עיין בבלי י"ח ב'. וכן בפיה"מ להר"מ למשנתנו הנ"ל: ומה שאמר עד שיטהר, ר"ל עד שיעריב שמשו, אחר שיטבול אחר ההזאה ג' וז'.36ובהוצאות שלפנינו בבבלי הגירסא משובשת. ועיין בתוספות י"ח ב', ד"ה מתחיל, ובפירוש הרא"ש נ"ד א', ומוכח מדבריהם שאף לפניהם היתה גירסא אחרת מגירסת הדפוסים ומגירסתו של המיוחס לרש"י. ובספרי זוטא, עמ' 243: ביום ההוא. ביום שטהר. והוא כסתם משנתנו הנ"ל, והכוונה ליום הקרבת קרבנותיו, ליום השמיני, והוא כרבי הנ"ל, או כחכמים, ולשניהם מתחיל למנות מיום השמיני,37אם הקריב קרבנותיו בו ביום. ואין בין רבי לחכמים אלא אם ניטמא לפני הקרבת הקרבנות, שלרבי מונה מיום השמיני, ולחכמים מונה מיום הקרבת הקרבנות. ועיין בבלי י"ח ב' וכריתות כ"ו א', ותוספות סוטה ט"ו א', סר"ה סבר. ועיין מ"ש בשיטת הירושלמי להלן, עמ' 552, ד"ה וכדי. ודורש ביום ההוא, ביום, הבאת קרבנותיו,38עיין ירושלמי פ"ו ה"ח, ו"ה ע"ב, ובבלי י"ח א'. או אעפ"י שלא הביא את אשמו, כסדר הכתובים שם, עיין בבלי י"ח ב'.
נמצאנו למדים שבכל מקום שאמרו "אין מתחיל לימנות עד שיטהר" הכוונה לטהרה גמורה אחרי הערב שמש, או אחרי הבאת קרבנותיו, ומונה מיום השמיני, אבל במקום שאמרו "מונה מיד" הכוונה ליום השביעי מיד אחרי ההזאה והטבילה, ובמקום שאינו מביא קרבן, כולם מודים שהוא מונה מיום השביעי. ועיין ירושלמי פ"ב ה"ט, נ"ב סע"א,39ואף שם נשתבשה הגירסא כמו לפנינו להלן רפ"ה. ועיין בצפנת פענח פ"ו מה' נזירות ה"ד שנדחק להעמיד את הגירסא בתוספתא ובירושלמי. פ"ג ה"ד, נ"ב ע"ג, ובבלי י"ז א', י"ז ב', י"ה א'. ולפיכך אמרו שם: אין בין טמא שנזר לנזיר טהור שנטמא, אלא שטמא שנזר שביעי שלו עולה לו מן המניין (שהרי אינו מביא קרבן טומאה, ומתחיל ומונה מיד אחרי טהרתו), ונזיר טהור שנטמא אין שביעי שלו עולה לו מן המניין (שהרי חייב בקרבן, ואינו מונה אלא משמיני, כרבי וכחכמים). וכן פירש את התוספתא בח"ד, ודלא כשאר המפרשים שהגיהו.
45-46. מנה נזירותו ולא הביא קרבנותיו, אסור לגלח, ולשתות יין ולטמא למתים, ואם גלח ושתה יין וניטמא למתים הרי זה סופג את הארבעים. וכ"ה בכי"ע. ובברייתא שבבבלי ט"ו א'.40ועיין בפיה"מ להר"מ ספ"ו. ואין "תוספתא" שם אלא הברייתא שבבבלי שהזכרנו בפנים, עיין מ"ש במחברתי תשלום תוספתא, עמ' 7. ובד: ולטמא למתי'. הבי' קרבנותיו ולא גלח, אסור לשתות יין וליטמא למתים, אם גלח וכו'. ולפ"ז סובר התנא שלנו כר' אליעזר (משנתנו ספ"ו, להלן ספ"ד, ומקבילות, עיין מש"ש), ומה שסיימו: ואם גלח וכו' סופג את הארבעים, בהכרח עונה על הרישא, שהרי אם הביא קרבנותיו אין מקום הגלוח מעכב, ובכל מקום שמגלח טהר לגמרי אפילו לר' אליעזר, כמו שפירש בקרן אורה י"ד ב', ד"ה אמר ריב"ח.41אבל עיין בתוספות ל"ט ב' ומ"ש לעיל פ"א, הע' 38. ולפי זה אם גילח שלא בתער אפשר שהוא לוקה לתנא שיסבור שתגלחת מעכבת. ושיטת הירוש' אינה כן, עיין להלן, עמ' 532.
והברייתא שלנו בבבלי ט"ו א'. ועיין לעיל פ"א, שורה 28, ד"ה נזיר, ומש"ש. ובספרי סוף פי' כ"ד, עמ' 30: כל ימי נזרו, לעשות ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן, שיכול לא יהא חייב [אלא] עד שישלים נזירותו וכו'.42עיין שם בסיום הדברים, ומ"ש הרח"ש הורוביץ בהערות. וכן מפורש להלן שם פי' כ"ה, עמ' 32, ופי' ל"א, עמ' 38. וכן בירושלמי פ"ח ה"א, נ"ז ע"א: כל ימי נזרו. לעשות ימים שלאחר מלאת כבתוך מלאת, ליין לטומאה ולתגלחת. ועיין במשנתנו פ"ו מ"ט.
47. ר' שמעון אומ' כיון שנזרק עליו אחד מן הדמים הותר לנזיר לשתות יין וכו'. משנתנו פ"ו סמ"ט.