1. בית שמיי אומ' כנויי כנויין אסורין וכו'. ירושלמי פ"א ה"א, נ"א ע"א, בבלי נדרים י' ב'. ובארו בירושלמי ובבבלי שם שכינויי כינויין הם כפשוטן, כינויין של כינויין, שהחליפו את הכינוי הראשון והעיקרי בכינוי הדומה לו, ועיין מ"ש בספרי יוונית ויוונות בא"י, עמ' 107, ובהערה 175 שם. ור' יוסה בירושלמי הנ"ל חולק וסובר שכינויי כינויין הם "הרי עלי צפורים" שנחלקו בהם ר' מאיר וחכמים במשנתנו פ"א מ"א, כדעת ר' יוחנן שם. ועיין מ"ש מהרי"ן אפשטין בספר מגנס, עמ' 13, ואילך, ובמבוא לנוה"מ, עמ' 704.
ובתוספתא להלן רפ"ב: בית שמיי אומ' כנויי כנויין אסורין, כיצד, אמ' הריני נזיר מן הגרוגרות וכו', עיין מש"ש.
2. בית שמיי או' אין מעידין על בת קול וכו'. בבבלי יבמות קכ"ב א': אמר רבה בר שמואל תנא בית שמאי אומרים אין משיאין על פי בת קול וכו', קמ"ל דאי משכחת סתמא דאין משיאין, ב"ש היא. ובמשנתנו שם (פט"ז מ"ו): ומשיאין ע"פ בת קול. מעשה באחד שעמד על ראש ההר, ואמר איש פלוני וכו', הלכו ולא מצאו שם אדם והשיאו את אשתו. ושוב מעשה בצלמון באחד שאמר אני איש פלוני וכו', והלכו ולא הכירוהו, והשיאו את אשתו. ובפיה"מ להר"מ שם: "בת קול הוא אשר באר במעשה באחד ומעשה בצלמון". ומתוך פירש"י משמע שהמעשה הראשון גרידא משמש דוגמא לבת קול, ועיין לעיל יבמות פי"ד ה"ז, שורה 47–48, ומש"ש.