3-4. כל אילו שאמרו מכבסין במועד מותר לכבס בתוך שלשים יום של אבל. וכ"ה בד, בכי"ע ובכי"ל. וכ"ה ברי"ץ גיאת ולקוטות הרמב"ן הנ"ל. וכן בתוה"א להרמב"ן, עניין תכבוסת, ס"א ע"ד. ובתוספות כ"ג א' ד"ה כל: כל אלו שאמר מותר לכבס במועד אסור בתוך שלשים יום של אבל. וט"ס היא, עיין בהגהות הרש"ש ובקרן אורה, וצ"ל: מותר וכו', כגירסת כל הנוסחאות והראשונים הנ"ל, והכוונה שם בתוספות שדווקא כאן התירו לכבס לאבל, אבל בשאר מקומות אסור בכביסה, עיי"ש.
ולפי הבבלי מתבארת ברייתא זו בתכפוהו אבליו, כמו הרישא, לעניין תספורת, עיין מ"ש בריש פירקין. וכ"ה בתוה"א להרמב"ן הנ"ל: והא מתנית' בשתכפוהו אבליו היא, כדבעינן למימר קמן בתספורת. וכן פירש בה' שמחות למהר"מ סוף סי' ט"ו הנ"ל, וכ"ה בהגה"מ ספ"ו מה' אבל בד"ק (תשובות השייכות לס' שופטים סי' י"ט). אבל הירושלמי יבאר אף בבא זו באבל ובמועד, כלומר, שכל האנוסים מכבסים במועד אפילו הם עומדים בתוך שלשים של אבל, וכמו שכתבנו בשיטת הירושלמי בריש פירקין. אבל אם לא היו אנוסים אסור להם לכבס במועד, אעפ"י שכבר בטלו מהם גזירות (או: ימי) שלשים, הואיל ולא כבסו ערב הרגל, וכמפורש במס' שמחות פ"ז ה"ד, הוצ' היגר, עמ' 138: לא סיפר ולא כיבס בערב הרגל, לא יספר ולא יכבס עד שישלימו לו שלשים יום, עיין מ"ש לעיל בריש פירקין ולהלן, שו' 18–19, ד"ה שמנה.
4-5. אע"פ שהתירו לו לכבס לא יוליך כליו לכובס, אבל מכבס הוא בצנעה בתוך ביתו. רי"ץ גיאת הנ"ל, ריש עמ' כ"ד, תוה"א ולקוטות הרמב"ן הנ"ל, ה' שמחות למהר"מ סי' י"ט הנ"ל, מאירי הנ"ל, שיטה לתלמידו של ר"י מפריס ח"ב, עמ' נ"ג.
ופירש בלקוטות הרמב"ן הנ"ל שלא יוליך לכובס כליו בפרהסיא,8עיין בבלי י"ג ב'. אבל מכבס הוא (כלומר, הכובס) בצנעה וכו'. ודווקא כובס, שהוא אומן, אסור לו לכבס בפרהסיא, אבל המכבס כסות שלו אינו צריך צינעא, וכפי שמוכח ממשיכלי דטבריא בבבלי (י"ח ב'), "אבל מכבס הוא הכובס בצינעה בתוך ביתו בין באבל בין במועד, ולישנא דשוי לתרויהו נקט".
ובשיטה הנ"ל: ונראה דכל הני דשרינן להו לכבס במועד, מכבסין כדרכן אפי' בנתר ובורית, ואפי' בפרהסיא מפני כבוד המועד, שאין כלים מתלבנין כל כך יפה בבית, כמו על גב הנהר ובחמה, והכי משמע בגמ' (י"ח ב') וכו', אלמא מאן דשרי לכבס במועד שרי אפי' בפרהסיא וכו', והיא דתניא בתוספ' אע"פ שהתירו לכבס לא יוליך כלים לכובס וכו', ההיא באבל מיתניא. ומדבריו משמע שהסיפא בלבד מדברת באבל גרידא, אבל הרישא (תספורת) מדברת אף במועד, כמו שהעיר לנכון הגרמ"ל זק"ש בהערה 9 שם.9ולכאורה משמע שהעתיק את דבריו מה' שמחות למהר"מ סוף סי' כ' שנביא להלן, כדרכו (עיין במבוא שם ח"ב, עמ' 6). אבל בה' שמחות בסי' י"ט מביא את שתי הבבות יחד (וכ"ה בהגה"מ ובמרדכי שהבאנו להלן בפנים), ומסדר הדברים נראה ששתיהן הן באבל ובמועד, כמו שהבין לנכון בפירוש מיגון לשמחה שם. ועדיין צ"ע בדבר. ושלא כשיטת המאירי והריטב"א שאף הרישא מדברת באבל גרידא, עיין מ"ש לעיל, שו' 2–3, סד"ה וכל הברייתא. ועיין בטיו"ד סי' שפ"ט שפסק כברייתא זו לעניין כביסה באבלות, והוא הדין בתספורת. אבל לא הביאה לעניין חוה"מ בטאו"ח סי' תקל"א.
ובהגה"מ פ"ז מה' יו"ט הכ"א, אות ק' (לפי ד"ו רפ"ד): תניא בתוספתא אע"פ שהתירו לספר במועד לא יספר ברה"ר אלא בצינעא, אע"פ שהתירו לכבס לא יוליך כלים לכובס אלא מכבס בצינעא בתוך ביתו. וכל אלו שמכבסין במועד מכבסין כדרכן אפילו בנתר וחול, ולמועד לא בעי בצינעא מפני כבוד הרגל, שאין מתכבסין יפה בבית כמו על הנהר, וראיה מבר הדיא (בבלי י"ח ב') וכו' עכ"ל מהר"ם. ולכאורה יש כאן סתירה מיניה וביה, עיין בדרשות מהרי"ל ה' חוה"מ (ד' קרימונה שי"ח, ל"ד ע"ב). אבל כבר העיר לנכון בפי' מיגון לשמחה לה' שמחות למהר"מ שיש כאן קיצור וצרוף מה' שמחות הנ"ל סי' י"ט וסוף סי' כ' שם. ודווקא במקום שהכיבוס יותר יפה התירו לעשות כן בפרהסיא (דוגמת הנהר). אבל כשמכבס בבית יכבס בביתו ואל יוליך לכובס. ועיין גם במרדכי פ"ג סי' תתע"ג הנ"ל. אבל מה שתמה הר"י גאטינייו במיגון לשמחה שם על דברי מרן בב"י טאו"ח סי' תקל"ד שכתב שבהגה"מ ובמרדכי פירשו את הברייתא באבילות גרידא, והרי שניהם הביאו ברישא במפורש: אע"פ שהתירו לספר במועד וכו', אין כאן קושי כלל, משום שבב"י השתמש בהגה"מ ד' קושטא, ושם הלשון: תניא בתוספת' כל אלו שהתירו לו לספר לא יספר ברשות הרבים אלא רק בצנעא, וכל אלו שמכבסי' במועד מכבסין כדרכן וכו'. וחסרה שם הבבא שלנו כאן, ואף במרדכי לא מצאתי בשום נוסח (לרבות ד' קושטא וד"ו רפ"א) את המלה "במועד", ושפיר תירץ לפי גירסתו.
ולעיל, שו' 2–3, ד"ה ובהגה"מ הבאנו את דברי האגודה, קע"א ע"ד, שכתב: תניא בתוספות מקום שהתירו לכבס ולספוד (צ"ל: ולספיר) ברגל יעשו בצנעא. ולפ"ז מפורש בתוספתא גם לעניין כביסה "במועד". אבל אין ספק שהמלה "ברגל" הוא פירוש, והוא מפרש את הברייתא בין ברגל ובין באבלות, או ברגל גרידא.
5-6. וכשם שאסור לספר כך אסור ליטול צפרנים דברי ר' יהודה ור' יוסה מתיר. כלומר, בין ברגל ובין באבלות. ובבבלי י"ז ב' חלקו ברייתא זו לשנים: כשם שאמרו אסור לגלח במועד כך אסור ליטול צפרנים במועד וכו', וכשם שאמרו אבל אסור לגלח בימי אבלו כך אסור ליטול צפרנים וכו'. ובלי מחלוקת במס' שמחות פ"ז הי"א, הוצ' היגר, עמ' 141: וכשם שהוא אסור בנטילת שער כך אסור בנטילת צפרנים.
ובירושלמי פ"ג ה"א, פ"ב ע"א: שפם ונטילת צפרנים. אית תניי תני ברגל מותר ובאבל אסור. אית תניי תני ברגל אסור ובאבל מותר. מאן דאמר ברגל מותר, בשיש10המלה "בשיש" היא באשגרה מלעיל שם, לעניין תספורת, וכאן צ"ל: שיש. שם רגל, ובאבל אסור בשאין שם רגל. מאן דאמר ברגל אסור בשיש שם הערמה. באבל מותר בשאין11המלה "בשאין" היא אגב "בשיש" שברישא, וכאן הכוונה: שאין, שהרי באבל אינו שייך הערמה, עיין מ"ש להלן בפנים. שם הערמה. ונראה בפירושו שהירושלמי מתרץ: מאן דאמר ברגל מותר, שיש שם רגל, ולפיכך מותר אפילו אם הוא אבל, ומשום כבוד הרגל התירו בצפרנים ובשפם (כלומר, הנוטה, עיין להלן שם בירושלמי), אפילו אם הוא אבל, אבל אם הוא אבל בלי רגל אסרו לו ליטול צפרנים ושפם הנוטה. מאן דאמר ברגל אסור, בשיש שם הערמה, כלומר, שלא היה אבל, ולפיכך חיישינן שבכוונה דחה את נטילת הצפרנים לשעה שהוא בטל, לחולו של מועד, ולפיכך אסור, כבתספורת. מאן דאמר באבל מותר, כלומר, אם היה אבל ברגל מותר, שאין שם הערמה, שהרי לא היה יכול ליטול אותם לפני הרגל. והבדילו בין נטילת שער ובין נטילת שפם וצפרנים, ובנטילת שער אסור, אפילו אם היה אבל לפני הרגל, וכל זמן שלא בטלו ממנו גזירות שבעה לפני הרגל עדיין אסור להסתפר ברגל, מה שאין כן בנטילת צפרנים, שהרי יש שמתירין לאבל בנטילת צפרנים, אפילו בלי רגל.
ולפי הברייתות האילו בירושלמי אסרו נטילת צפרנים ברגל (בלי אבילות) משום שהיה צריך ליטלם לפני הרגל, וכן אסרו נטילת צפרנים באבל, אבל באבל ברגל מותר, משום כבוד הרגל, ומשום שלא היה יכול ליטלם לפני הרגל.
ולעניין הלכה עיי"ש בהמשך הירושלמי ובבבלי י"ז ב' ואילך, בה"ג ה' אבל, ד"ו, מ"ג ע"ג, ד"ב, עמ' 214, באוה"ג, עמ' 20 ואילך, ברי"ף פ"ג סי' אלף קצ"ג ואילך, בבעל המאור ובמלחמות שם, ברי"ץ גיאת ה' חוה"מ, עמ' כ"ד, בראבי"ה ח"ב סי' תתמ"א, עמ' 531, בראשונים שצויינו בהערות שם, ובשו"ע או"ח סי' תקל"ב ס"ק א', יו"ד סי' ש"צ ס"ק ז', ובבאור הגר"א באו"ח שם.
6-7. וכן היה ר' יהודה או' הבאין מחוף הים וממדינת הים אסורין לספר ולכבס וחכמים מתירין. וכ"ה הלשון ("שכן הבאין מחוף הים וממדינת הים מכבסין") לעיל פסחים פ"ג, שו' 65. ובמשנת כלאים פ"ט מ"ז: הברסין והברדסין וכו' הבאים מחוף הים וממדינת הים אינן צריכין בדיקה, מפני שחזקתן בקנבוס. ובירושלמי שם ה"ה, ל"ב רע"ד: מה חוף הים ומדינת הים, או מחוף הים שממדינת הים? מן מה דתני, כגון צור וחברותיה קיסרין וחברותיה, הדא אמרה מחוף הים שממדינת הים.12כ"ה הגירסא לפנינו, בכי"ל ובנוסה הרש"ס. ובכי"ר שם: הדא אמרה הבאין ממדינת הים. והואיל ובכי"ר מרובות מאד ההשמטות הרי אין לסמוך עליו כלל, ואפשר שצ"ל שם: הבאין [מחוף הים שממדינת הים]. ממדינת הים אינם צריכים בדיקה וכו', והיא פיסקא ממשנתנו שם. ושאלת הירושלמי היתה האם הכוונה לחוף הים שבא"י ולאיים של יון בים התיכון, או לחוף הים של א"י גרידא. ולמעשה קראו היהודים שבא"י את ערי החוף "מדינת הים". ופשטו מהגדרת הברייתא למדינת הים כאן שהכוונה לצור וקיסרין, הרי לך שמשנתנו מדברת בערי החוף של א"י גרידא, וידעו ששם אין פשתן מצוי, וחזקת הבגדים הללו מן הקנבוס, אבל הבגדים המובאים מרחוק צריכים בדיקה אף לר' יוסי, שמניין לנו שאין פשתן מצוי שם. ותמימות יתירה היא לקשר הלכות גיטין לנידון שלנו, וכאן מדברים בתוצרת מדינת הים, ולא ההלכה גורמת (אם דינה כחו"ל או לא) אלא המציאות, ובוודאי שהיהודים ראו את קיסרין לעניין זה כמדינת הים, עיין לעיל שם בירושלמי ה"ד, ל"ב רע"ג. והעירונו על כך מפני דברי אחד מרבני זמננו. ובריטב"א רפ"ג: "כל שבא מחוץ לעיר13כן מעתיק בשמו בא"ה ה"א ה' חוה"מ סי' י"א, צ"א סע"ג. ולפנינו בד"ר בטעות: חוץ לחוץ, ובדפוסים חדשים הדפיסו: חוץ לארץ, ולא העירו שתקנו גירסת ד"ר. ולפי בקשתי הודיעני הרס"ד ששון שבכ"י ששון (613) הגירסא היא: כל שבא מחוץ לעיר וכו', והיא כמו שהביא בא"ה הנ"ל. קרי מדינת הים, ואע"פ שאינו מקום רחוק, ואינו דומה לההוא דמס' גיטין, ואורחא דתנא הוא דזמנין דלא דייק בהכי". ומיהו מלשון התוספתא כאן אינו משמע כן.
ובמשנתנו רפ"ג: אילו מגלחין במועד הבא ממדינת הים וכו', ואילו מכבסין במועד הבא ממדינת הים וכו'. וכ"ה בהבאות שבירושלמי ובבבלי. ולא מצאנו שום נוסחא "מחוף הים וממדינת הים". אבל מתוך התוספתא בפסחים פ"ג הנ"ל והברייתא כאן משמע שכן שנה התנא של התוספתא גם במשנתו, וכאן בוודאי הכוונה לערי חוף הים, וקל וחומר למדינת הים. ואף מי שבא מחוף הים קלא אית ליה (עיין בבלי י"ד א'), ומגלה במועד.
ובבבלי י"ד א': מתניתין דלא כר' יהודה, דתניא ר' יהודה אומר הבא ממדינת הים לא יגלח, מפני שיצא שלא ברשות. ולכאורה משמע שאף הטעם הוא מגוף הברייתא. ובירושלמי רפ"ג, פ"א ע"ג: תני בשם ר' יודה הבא ממדינת הים אסור לו לגלח. ר' יודה כדעתיה דר' יודה אמר אסור לפרש לים הגדול. מעתה כהן14בפיסקי הרא"ש רפ"ג בטעות הדפוס: כיון שיצא וכו', וצ"ל: כהן שיצא כלפנינו, וכ"ה בתוספות הרא"ש עצמו, עמ' מ"ג. וכ"ה בשרי"ר, עמ' 197, ובמאירי, עמ' פ"ב. ובשיטה לתלמידו של ר"י מפריס ח"ב, סוף עמ' ז': ירוש' היוצא לחוצה לארץ וכו', וחסרה לפניו המלה "כהן", עיי"ש עמ' ח', ובהערות שם. שיצא חוץ לארץ, הואיל ויצא שלא ברשות חכמים (עיין לעיל ספ"א) יהא אסור לו לגלח. ולפי הירושלמי יש לפנינו שני דברים, שכל הבא ממדינת הים, אפילו ממדינה למדינה במדינת הים אסור לו לגלח משום שעבר על איסור, ופרש בים הגדול, עיין ברי"ץ גיאת ה' חוה"מ, עמ' כ"ג. והאיסור הוא משום סכנה, עיין בירושלמי פסחים פ"ד ה"א, ל' ע"ד, ובבאור הגר"א או"ח סי' תקל"א סוף ס"ק ד'. וכן אם יצא כהן לחוף הים שבא"י למקומות שדינם כחו"ל, כגון צפון עכו מן הכיפה ולעיל (עיין ירושלמי שביעית פ"ו ה"א, ל"ו ע"ג, גיטין פ"א סה"ב, מ"ג ע"ג) וכדומה, אינו מגלח, מפני שעבר ונטמא, ואפילו אם יצא לדבר מצוה, כמפורש בירושלמי כאן רפ"ג, פ"א ע"ג, ובבלי כתובות קי"א א' (חוץ מן הדברים שמנו לעיל ספ"א). אבל בישראל אפשר שלא גזרו אלא שלא יצא זמנית למדינת הים ממש, אבל לא לחוף הים שבא"י. אבל אם יצא למדינת הים ממש לדבר הרשות אפילו ישראל אסור לו לגלח לר' יהודה, עיין מ"ש להלן.
7-8. אמ' ר' נראין דברי ר' יהודה בזמן שלא נטל רשות. ודברי חכמים בזמן שנטל רשות. בירושלמי פסחים פ"ד ה"א, ל' ע"ד, אמרו שרבי סובר כר' יהודה שאסור לפרוש לים הגדול. ולפ"ז בבא ממדינת הים ממש עבר על שסיכן את נפשו, ואפילו הלך בים ממדינה למדינה במדינת הים. ולפי פשוטה משמע שר' יהודה חולק על משנתנו, משום שהחכמים של משנתנו סוברים שמגלח אעפ"י שלא נטל רשות, שהרי סוף כל סוף עכשיו חוזר לא"י, וכחכמים בתוספתא כאן. וכן משמע מן הירושלמי הנ"ל, שר' יהודה חולק, ואין שם שום הסתייגות. ובבבלי י"ד א': מיתיביה אמר ר' נראין דברי ר' יהודה כשיצא שלא ברשות, ודברי חכמים שיצא ברשות, מאי שלא ברשות וכו' להרויחא וכו'. ועיין בריטב"א שם שפירש שלרבה,15וכ"ה בכי"י, בר"ח ובראשונים. ולפנינו בד"ח: רבא. וכן לפי המסקנא, משנתנו גם כר' יהודה, וביוצא למזונות (עיין בתוספ' שם ד"ה מתני').
ובבן חו"ל שבא לא"י סובר הרי"ץ גיאת, ה' חוה"מ, עמ' כ"ג, שהוא מגלח בחוה"מ תמיד, ולא שייך בו נטילת רשות. וכ"ה שיטת הראב"ד (שהובא ברא"ש רפ"ג ועוד), ועיין בגליון של ס' המכתם שהביא הר"א סופר בס' המכתם, עמ' 293, הערה ט', במאירי, עמ' פ"ב, בריטב"א י"ד א' ובנ"י רפ"ג. ועיין בפי' לר"ש בן היתום, עמ' 67.