18. ישראל שקיבל מחבירו שדהו לקצור כשהוא שבלין וכו'. רוב המפרשים פירשו בישראל שקיבל מישראל חבירו, ולפי פירוש זה קשה לפרש את הסיפא: זיתיו למסוק בשמן מעשר ונותן לו, והרי בפ"ו מ"ה שנינו: המקבל זתים לשמן, כשם שחולקין בחולין כך חולקין בתרומה, ועיין בירושלמי שם. ואם במקבל במחובר ("למסוק") מעשר ונותן, מכ"ש כשקבל בתלוש ("זתים לשמן"), וממילא אין כאן שאלה למי הן המעשרות, שהרי המקבל פורע לו חולין מתוקנין. ולפיכך נראה כפירוש בעל מנחת בכורים שפירש ע"פ הירושלמי (פ"ו ה"א, כ"ה ע"ב) שבמקבל מגוי עסיקינן,16ועל חבירו שפירושו "גוי", עיין מ"ש לעיל שו' 10. ועיין מ"ש להלן.
19. נותן לו כמות שהן. וכן בירושלמי הנ"ל: מניח כמות שהן. והטעם הוא שמכיוון שמשלם בפירות שלא נגמרה מלאכתן למעשרות כ"ע מודים בה, שהקלו על המקבל מן הגוי, שמניח לפניו כמות שהן.
שדהו לקצור בחיטין וכו'. כלומר שיתן לו מפירות שנגמרו מלאכתן, מעשר ונותן לו. ואפילו לשיטת משנתנו (פ"ו מ"א, ועיין מ"ש בריש פירקין) שהמקבל מן הגוי נותן לו טבל, שאני כאן שקבל ממנו שדה שהיתה כבר זרועה, ואין כאן חשש שמא תבור א"י, ולפיכך מעשר ונותן לו, כמו שבארו בירושלמי הנ"ל.