2-3. החולק שדה מן הגוי מעשר ונותן לו. וכ"ה גם בד וקשה להגיה. ופירושו שנטל חלקו המגיע לו משדה של שותפות. וכן הסיגנון להלן הי"ג: אונקלוס הגר חלק מאחיו (בירושלמי פ"ו ה"ט: חילק עם אחיו). ועיין מ"ש לעיל פ"ג, שו' 12 ד"ה לחלוק הימנו. ותנא זה סובר שאין ברירה, ואפשר שחלקו הוא ביד הגוי, ולפיכך מעשר ונותן לו מדינא. ועיין מ"ש להלן בשם הירושלמי.
3. ר' שמעון או' תורם ונותן לו. אפשר שר' שמעון זה הוא ר"ש בן גמליאל, ומכיוון שנזכר כבר בהלכה זו לא חזרו על שם אביו, כסיגנון המשנה.1אבות פ"ב מ"ט, מי"ג ומי"ד. וכן מצוי בירושלמי. אבל עיין מ"ש להלן שו' 5–6. ורשב"ג סובר יש ברירה,2להלן תרומות פ"ב סה"י; ירוש' דמאי פ"ו ה"ה, כ"ה ע"ד. ועיין בבלי גיטין מ"ז ב'; חולין קל"ה ב'. אלא שבא"י קנסו את הישראל שלכל הפחות יתרום ויתן לו, כדי שיטרח ויקנה את חלק הגוי. וכנראה שרשב"ג קנס יותר בשותפות מאשר בקבלה, ובקבלה אנו מקילים, כדי שלא תבור א"י, וכירושלמי הנ"ל.
3-4. לפיכך אם חזר הגוי ונתגייר וכו'. כלומר, מכיון שהישראל אינו אלא תורם, הרי חזקה שלא עישר, וצריך הגר והקונה לעשר. ומכאן משמע קצת שלא כפירוש הר"מ הנ"ל שצריך להודיעו שנותן לו טבל, שא"כ מאי קמ"ל הכא.
4. שכר ממנו שדה מעשר וכו'. נראה שבבא זו כ"ע מודים בה, שהרי השוכר צריך לשלם ממעותיו, ואם נותן לו טבל טבול למעשרות נמצא פורע חובו בטבל. ועיין ב"מ פ"ט מ"ו.
5. מה בין שוכר לחוכר וכו'. עיין ב"מ ק"ד א'. וברי"ף שם (פ"ט סי' תקמ"ב) תניא במסכת דמאי מה בין שוכר לחוכר (ועיי"ש בנ"י וברבינו יהונתן מובא בשטמ"ק שם ק"ד רע"א) וכו'. וכ"ה בס' השטרות לר"י הברצלוני, עמ' 95 שו' 2; גנזי קדם הוצ' לוין ס"ה, עמ' 99; ערוך ערך חכר; עיטור קבלנות, הוצ' רמא"י ס"ב ע"ג; חי' הר"ן ב"מ ק"ד רע"א; מ"מ פ"ח מה' שכירות ה"א, ופירוש הגליון לבתי הנפש והלחשים (הוצ' דוידסון בידיעות המכון לחקר השירה העברית ח"ה עמ' כ'). ועיין בירושלמי כאן רפ"ו. ובאו"ז ב"מ סי' של"ח מ"ו סע"ד: תניא בתוספתא דדמאי וכו'. ועיין ב"מ פ"ט מ"ו ובפיה"מ להר"מ שם שפי' את דברי הת"ק (בניגוד לר"י) ע"פ התוספתא כאן, וכמו שפסק ברפ"ח מה' שכירות ובפ"ו מה' מעשר הי"ג.
חוכר בפירות. בירושלמי הנ"ל: החוכר בפירות, השוכר במעות, המקבל למחצה לשליש ולרביע.
5-6. החוכר שדה מן הנכרי מעשר וכו'. תנא זה סובר שאף בחוכר (ולא רק בשוכר), זרע ישראל קרינן ביה. ועיין מ"ש לעיל בריש פירקין. ובירושלמי פ"ו ה"ב מוסיף אף כאן: ר' שמעון אומר תורם ונותן לו. ומדברי הירושלמי מוכח שר"ש כאן הוא רשב"י, ולא רשב"ג (עיין מ"ש לעיל). והתלמוד שם מפרש שטעם הת"ק הוא שקונסין לחוכר מן הגוי שיעשר (כדי שלא ימצא הגוי חוכרים, וימכור שדהו), ור"ש סובר שלא קנסו. ועיין מ"ש להלן.
6. לפיכך אם חזר ישראל ולקחה ממנו וכו'. כלומר שהוא קנה מן הגוי בחזרה את תבואת החכירה שנתן לו, מעשר דמאי, מפני החשש שמא החליפה. ותנא זה סובר כר"ש במשנתנו פ"ג סמ"ד, ודינו כמפקיד פירות אצל הגוי. ועיין מ"ש להלן בשם הירושלמי.
6-7. או שמכרו של ישראל חוזר וכו'. בד לנכון: או שמכרה לישראל אחר נוהג בה דמאי. ופירושו שמכר את תבואת החכירה לישראל אחר, וכמו שפירשנו לעיל. ובירושלמי (פ"ו ה"ב, כ"ה ע"ב): לפיכך אם חזר הגוי ונתגייר, או שמכרן (בכי"ר: שמכרם) לישראל אחר מותר.3צ"ל: [ד]מאי, ונשמטה הדלי"ת. וקרא הסופר מתר. ועיין מ"ש בתס"ר ח"ג, ריש עמ' 154, על החילוף הרגיל בין רי"ש ויו"ד. ואפשר שצ"ל: תורם, כהגהת המפרשים, עיין מ"ש בפנים. ואף בירושלמי צריך לפרש שמכר את פירות החכירה. אלא שבירושלמי היתה להם מסורת אחרת, וגרסו בראש ה"ב: החוכר שדה מן הגוי וכו'. ומדברים בחוכר ע"ה. ולפיכך פירשו שאם נתגייר הגוי או שמכר הגר את אותם הפירות עצמם שקבל בעד החכירה הרי הם דמאי, מפני שחוששין שמא לא עשרם החוכר.