כזיב עצמה פטורה מן דמיי. וכ"ה בירושלמי (פ"א ה"ג כ"ב ע"א), ועיין להלן שו' 28 ואילך. ובכפו"פ פי"א, עמ' רע"ז, מביא את התוספתא, (עיין גם בריבמ"ץ כאן) ומוכיח מכמה מקומות שכזיב כלחוץ. ובמשנתנו (פ"א מ"ג): מכזיב ולהלן פטור מן הדמאי. ובהוצ' לו שם: חייב בדמאי. וכ"ה במשניות כתי"י עם פי' הר"מ (בכמה נוסחאות), וכן הוגה בהגד"נ,9ובפיה"מ הוצ' ציפי: פטור בדמאי. והעיר המו"ל (שם במבוא, עמ' 13 הע' 31) שבמקור היה כתוב "חייב", והוגה אח"כ "פטור", ושכחו לתקן "מן הדמאי" (במקום "בדמאי"). ועיין להלן הע' 10. וכן מפורש בפיה"מ עצמו להלן רפ"ב (בד"נ): כבר הקדמנו בפרק הקודם לזה שמכזיב ולהלן חייב בדמאי. 10ובד"ו כבר הוגה פטור בדמאי. והמלה "בדמאי" (במקום "מן הדמאי") עדיין מעידה על הנוסח הקדום: חייב בדמאי. עיין לעיל הערה 9. ולפ"ז ברור שהר"מ פירש שמשנתנו סימנה את א"י שהחזיקו בה עולי בבל שהיא חייבת בדמאי, והיינו מכזיב ולדרום (ומן הירושלמי מוכח לכאורה שלא כגירסת הר"מ, עיין להלן). וכזיב עצמה כלחוץ (עיין ר"מ פ"א מה' תרומות סה"ח ופי"ג מה' מעשר ה"ג).
ולעצם העניין הרי מפורש להלן בסמוך ובמשנה (פ"ו מי"א) שהלוקח מע"ה בסוריא (וידוע שרוב מכנסו משדהו) חייב בדמאי. אלא שבמשנתנו פ"א כאן מדברים בלוקח מן עם הארץ סתם, ואינו ידוע לנו שהוא מוכר ממכנסו, ולפיכך פירות הללו פטורים ממעשר, ואפילו אם אומר ע"ה בפירוש שלא עישר אותם, מפני שחזקתם ממקומם (שהוא רובו בידי גויים), ואין אנו חוששים שמא באו הפירות מא"י. וכן מפורש בירושלמי (רפ"א): מגזיב ולהלן פטור מן הדמאי. שניא היא מגזיב ולהלן בין דמאי ובין ודאי, כלומר, בתמיה, והרי אפילו אמר ע"ה שלא עישר אותם ג"כ פטורין, ומכאן מוכיח הירושלמי שהקלים שבדמאי פטורין, אפי' אמר בפירוש שלא עישר אותם (ע"פ פירוש הגר"א בירושלמי), וכשיטת ר' יוחנן שם.11ועיין מה שהאריך בר"ש פ"א מ"ג. ועיין בתיו"ט רפ"ב ומ"ש בשושנים לדוד שם. והנוסחא המתוקנת בפיה"מ להר"מ רפ"ב היא בכתי"י, בהגד"נ ובהוצ' ציפי: "שאלו הדברים הנזכרים מחוייבים דיני דמאי בכל מקום, אחד שיהיו בארץ ישראל שהחזיקו בה עולי בבל או בשאר ארצות", וכוונתו לארץ שהחזיקו בה עולי מצרים וסוריא וכו', אבל לא לחו"ל ממש. ועיין היטב בירושלמי חלה פ"ד ה"ז, ס' ע"א.
9-10. חזקת ארץ ישראל חייב עד שיודע וכו'. בפיה"מ להר"מ (פ"א מ"ג): "והעיקר שיש אצלינו חזקת ארץ ישראל חייב עד שיודע שהוא פטור, ועל כן יתחייב בה הדמאי בדינין אשר זכרנו, וחזקת חוצה לארץ פטור עד שיודע שהוא חייב, לפיכך לא נחייב פירות הבאים מחוצה לארץ חיובי הדמאי, ולא נאמר שמא פירות ארץ ישראל הם והוציאם לחוצה לארץ". וברור שהוא פירש את התוספתא שלנו לעניין פירות שנמכרו בא"י או בסוריא (ועיין בחיבורו פי"ג מה' מעשרות סהי"ג). ולפ"ז עלינו לפרש שאין מדברים כאן אלא בפירות שכבר נקבעו למעשרות, שאם לא כן חייבין בא"י אפילו באו בוודאי מחו"ל (עיין ר"מ פ"א מה' תרומות סהכ"ב, ובשו"ת שלו הוצ' רא"ח פריימן ז"ל סי' קל"ב, עמ' 128).
ברם בכפו"פ פי"א, עמ' רע"ב, הביא את התוספתא שלנו, ומתוך דבריו בכל העניין שם משמע שהוא פירש שהמדובר הוא במקומות עצמם, כלומר כל מקום בתוך גבולי א"י הוא בחזקת א"י, וכן להפך. והעניין עצמו מבואר גם מתוספתא אהלות:12פי"ח הי"ד, והובאה בירושלמי שביעית פ"ו ה"א, ל"ו ע"ב. ובבבלי גיטין ז' ב' נשנית בגירסא הפוכה, עיין מ"ש בתס"ר ח"ג, עמ' 158. הדרך טהורה משום ארץ העמים וחייב במעשר ובשביעית עד שתיודע שהיא פטורה וכו', ופטורה מן המעשרות ומן השביעית עד שיודע שהיא חייבת.13וכן הלשון בתוספתא שם ה"ג: חזקת דרכים של עולי בבל אעפ"י שמובלעות בארץ העמים טהורות, עיין מ"ש בתס"ד ח"ג, עמ' 154. ולשון הר"מ (פ"א מה' תרומות ה"ז): הרי היא בחזקת ח"ל וכו' עד שיודע לך שאותו המקום מא"י וכו', הרי היא בחזקת א"י וטהורה משום ארץ העמים וחייבת במעשר ובשביעית עד שיודע לך שאותו מקום חוץ לארץ. ומכאן אנו רואים ברור שהיו מקומות מסופקים על יד גבולות א"י, והתוספתא באהלות קובעת אותו הכלל כמו שהוא לפנינו כאן, לעניין קדושת המקומות עצמם וחיובם במעשרות.
11-12. חזקת בעלי בתי ישראל שבסוריא וכו'. מפני שחזקתן משדות הגוים, וכמו שפרשנו לעיל, ועיין מ"ש להלן בשם הירושלמי חלה.
12. שרוב הפירות שלהן וכו'. במשנתנו (פ"ו מי"א): ואם ידוע שיש לו שדה בסוריא חייב לעשר. ובירושלמי שם: א"ר בון בר חייא והוא שיהא רוב מכנסו משלו. והוא ע"פ התוספתא שלנו. ומכאן הוא מקור הר"מ (בפי"ב מה' מעשר הי"א): והיה רוב ממכרו משדהו. ובירוש' חלה (פ"ד ה"ז, ס' ע"א): חזקת בעלי בתים בסוריא אינו צריך להפריש חלת דמאי. אם יודע שרוב מכנסו משלו צריך להפריש חלת דמאי.14עיין לפ"ש בס' ניר שם ד"ה א"ל רב מנא, ויתבאר אי"ה במקומו.
13. אמ' שלי הן וכו'. משנה ור"מ הנ"ל.