14-15. השוכר שדה ירק מחבירו, והיה בו שורה של ירק אחר וכו'. בתוספתא כלאים פ"ג הט"ו, עמ' 217, קבעו מה הוא ירק, ועיין מש"ש לעיל ח"ב, עמ' 635. ובוודאי כל מיני דשאים נכללו בכלל ירקות, אלא שלשון בני אדם לחוד וקביעת החכמים, לחוד, עיין מ"ש לעיל כלאים שם, עמ' 630, ובהערה 41 שם, עמ' 631, הערה 51, עמ' 633, מעשרות, עמ' 666 ועוד. ואף לפנינו הפירוש כן ששכר ממנו שדה ירק כשמו, והיתה שם שורה של דלועין וכדומה. ועיין במשנת נדרים פ"ז מ"א, ובבבלי נ"ד א' שם ובמפרשים שם.
ושמא צ"ל: החוכר שדה ירק וכו', ואעפ"י שהוא משלם לו בירק הרגיל, גם הירק האחר שלו, ודינו כלהלן הכ"ב, שורה 57 ואילך.
15-16. היה מקצה בפני עצמו, הרי הוא של מוכר. כלומר, אם הקצה לו מקום בפני עצמו, בגדר, או בסימן אחר, אינו נכלל בשדה הירק שהשכיר. ובמ"ש ציין לעיין בב"ב ס"ט א' (אם אין שם ט"ס, כוונתו, כנראה, לערוגה של בשמים שיש לה שם בפני עצמה, ואינו עניין לכאן). ולהלן ב"ב פ"ג ה"ה: ולא את החורשין המוקצין בפני עצמן. ועיין רשב"ם שם ס"ח ב', ד"ה אימא המוקצין הימנה.