83. השוכר שדה מחבירו, ועמד השוכר והשכירה לאחר, רשיי בעל הבית שיאמר וכו'. תוספות ערכין כ"א א', ד"ה ת"ק וכל הברייתא (בהשמטה קטנה באמצע) בחי' הרמב"ן כתובות נ"ט א',55נדפסו בסוף המסכת שם. במאירי שם, עמ' 239, ובשו"ת המיוחסות סי' רמ"ב, ותחילתה גם ברמב"ן על ס' הצבא (בשו"ת תמים דעים ריש סי' רכ"ו), ובהגהות הב"ח ספ"ט בשם רי"ף כ"י. והתוספתא הובאה גם בשו"ת מהר"מ ב"ב, הוצ' מק"נ, סי' רמ"א, עמ' 241, ועיין על כל זה להלן. וציינתי לכל הראשונים הנ"ל בתס"ר (ירושלים תפרח"י), עמ' 127 ואילך.56ועיין בח"ד שציין לר"מ פ"ה מה' שכירות ה"ה שפסק שבקרקע, השוכר רשאי להשכיר כל זמן שכירותו ועיין חו"מ ריש סי' שט"ז.
84-85. עמד בעל הבית והשכירה לאחר, רשיי השוכר שיאמר לו אין לי חשבון עם כל אדם אלא עמך. הראשונים הנ"ל קיצרו ודלגו על פיסקא זו, מפני שאין היא נוגעת לעניינים שם. ועיין מ"ש להלן בסמוך.
85-86. עמד בעל הבית ומכרה, מחשבין עם בעל הבית, וכדרך שהעריס השני נהנה, כך [משלם] לראשון. בכי"ו נשמטה המלה "משלם", והשלמתיה ע"פ ד, כי"ע והראשונים. וכתב הרמב"ן, וכן במאירי הנ"ל, בשמו: וברייתא זו אע"ג דקתני שכירו' דהוא במעות, בקבלנות היא (כלומר, באריסות) וכו', והא דקתני בתוספת' במכירה כדרך שהאריס שני נהנה כך משלם לראשון, דלמא (צ"ל: אלמא) מכורה היא מעכשיו לגמרי ולוקח מוריד בה אריס, משום דכיון דמשלם ליה בע"ה לאריס, מהו מפסיד. ובד בטעות: כדרך שהערים וכו', וכן נשתבש גם בפיסקת התוספתא שבשו"ת מהר"ם ב"ב הנ"ל, אבל מתוך דבריו שם ברור שגרס "שהאריס", כלפנינו, ככי"ע ושאר הראשונים. ושיטת הרמב"ן היא שיש לו רשות לבעל השדה למכור אותה אעפ"י שהיא מושכרת לאחרים, וכשיטת ר' אימי בירושלמי פסחים פ"ד ה"ט, ל"א ע"ב. ועיין בירושלמי כאן פ"ח הי"א, י"א ע"ד.
ולולא דברי רבותינו ז"ל היה נראה לפרש את הברייתות הנ"ל בדרך אחרת קצת. והנה לפנינו שלש הלכות. הראשונה, כשהמקבל השכיר לאחר את השדה לזמן שכירותו, והרי כדין עשה, אלא שבעל השדה רשאי לומר לשוכר אין לי עסק עם השני, ואם יש לו לשני טענות בקשר עם האריסות אין לי עסק אתו, ועליך לקיים את התנאים שהתנינו.
השניה, היא כשבעל השדה השכיר את השדה לאחר, אחרי שהראשון זכה באריסות, והשוכר השני הרי דינו כיורד לשדה חבירו (כלומר, של האריס הראשון) שלא ברשות, אין בעל השדה יכול לדחותו לשוכר השני שיגבה מן הראשון, כדרך היורד לשדה חבירו שלא ברשות, אלא רשאי האריס הראשון לומר לבעל השדה אין לי דין ודברים אלא עמך, והיינו אתה הוא, בהשכירך לאחר, ירדת לתוך שדי שלא ברשות, ואתך יש לי דין ודברים, ועליך לדון עם האריס שלך, כדין השוכר את הפועל (ובנידון דידן האריס) לעשות בשלו והראהו בשל חבירו, כבבלי כאן ע"ו א' ומקבילות (ועיין גם לעיל פ"ז ה"ז).
השלישית היא, שבעל השדה מכר את שדהו, והיא מכורה, אלא שהמכירה אינה מבטלת את האריסות שכבר זכה בה, ואעפ"י שהמכירה קיימת, עליו להניח לו את השדה עד סוף זמן אריסותו, כמפורש בירושלמי כאן פ"ח הי"א, י"א ע"ד, הנ"ל, עכשיו כשבעה"ב מכר את שדהו, הרי הלוקח שנכנס לתוך השדה, דינו כאריס שירד שלא ברשות לשדה העשויה ליטע, שהרי השדה באריסות אצל אחרים, וביחס לבעה"ב דינו כשוכרו לעשות בשלו והראהו בשל חבירו, כלעיל, וכבר אמרנו שהשוכר רשאי לומר לבעה"ב אין לי עסק אלא עמך, ומלמדת התוספתא שבעה"ב משלם לו כדרך שהעריס השני (כלומר, הלוקח) נהנה, והיינו כל השבח שהוא צריך לשלם ללוקח, משלם לו לאריסו, שהרי קבל כסף משניהם. ופשיטא שמנכה לו את הטירחא שלא טרח בה. ועיין בפי' הריצב"א שהביא במהר"מ ב"ב, הוצ' מק"נ, עמ' 241, הנ"ל.
86-87. עמד בעל הבית והקדישה, אינה מוקדשת עד שתחזור לרשותו. בבבלי ערכין כ"א א' מביא את התוספתא שלעיל פ"ח ה"ל (הקדישו, הדר בו מעלה שכר להקדש), ושאלו אם הקדישו המשכיר היכי דייר בו, והרי הוא במעילה וכו', והעמידוה שהמשכיר אמר שהשכר יהא קודש כשיבוא לידו, וכר"מ הסובר שאדם מקדיש דבר שלא בא בעולם. ושאלו הראשונים הנ"ל מן התוספתא כאן שמפורש בה שאין המשכיר יכול להקדיש, וכן מוכח מן הבבלי כתובות נ"ט ב' שאמרו שם: לאומר שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה תקדש, ומוכח שכל זמן שלא פדה אותה אינו יכול להקדיש אותה כמפורש כאן, עיי"ש בתוספות ערכין הנ"ל, ובראשונים לכתובות נ"ט ב' הנ"ל. ויש שחילקו בין שכירות להלואה, או שפירשו ע"פ הירושלמי פסחים פ"ד ה"ט, ל"א ע"ב, שחילקו בין הקדים לו שכרו ללא הקדים לו שכרו.
87-88. כל מה שנהנה ממנה הרי הוא הקדיש. כלומר כשהמשכיר מקבל חלקו הרי הוא הקדש, וכר"מ שאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, וכמו שהעמידוה בבבלי ערכין כ"א א' הנ"ל. ובמאירי כתובות הנ"ל, עמ' 240: וכגון שכבר עלו העשבים שהוא דבר שבא לעולם (כלומר, ואפילו כרבנן), וכל אחד זוכה בשלו, ופירוש הדברים אינה מוקדשת לגמרי להפסיד חלקו של אריס, אלא שחלקו (כלומר, של בעה"ב) הקדש.
89. ומעלת שכר לבעלין ומעלת שכר להקדש. וכ"ה בכי"ע. ובד: ומעלה שכר לבעלים ומעלה שכר להקדיש. וכ"ה בחי' הרמב"ן הנ"ל, וכן היה גם לפני המאירי והתוספות הנ"ל. והגירסא שלפנינו ושל כי"ע נכונה, ופירושה שהשדה מעלת שכר לבעלים וכו', עיין מ"ש על סיגנון זה לעיל ח"א (דמאי), עמ' 288, הערה 30, ובח"ה (תקונים והוספות לשני החלקים הראשונים), עמ' 1340.