6-7. שדה בית השלחין אני שוכר ממך, שדה בית האילן וכו'. קטע מן הגניזה הנ"ל, חי' הרמב"ן ק"ד א', רא"ש פ"ט סי' ב', טחו"מ סוף סי' שכ"א, מ"מ פ"ח מה' שכירות ה"ד, חי' הר"ן ק"ד א', ד"ה רבינא, נ"י פ"ט סי' תקמ"ג. ועיין מ"ש ע"ז להלן בסמוך.
7-8. יבש המעיין ונקצץ האילן, חייב להעמיד לו מעיין אחר, וחייב להעמיד לו אילן אחר. וכ"ה בכל הנוסחאות ובכל הראשונים הנ"ל. ובכי"ו: "חייב להעמיד לו", והשאר חסר. וברא"ש הנ"ל: אני חוכר2וכ"ה בטור הנ"ל (בפנים), והיא היא, אלא שחוכר בפירות ושוכר במעות, כלעיל דמאי פ"ו ה"ב, עיין מש"ש, עמ' 265. וכו', או נקצץ האילן, חייב להעמיד לו שדה אחר. ואין כאן אלא ניסוח לשון של רבינו, ולא היתה לו נוסחא המתנגדת לכל כתה"י והראשונים הנ"ל, והרי למעשה אין הבדל. ועיין חי' הריטב"א ק"ד א'.
8-10. שדה בית השלחין זו אני שוכר ממך, שדה בית האילן זו אני שוכר ממך, יבש המעיין, ונקצץ האילן, מנכה לו מן חכירו. וכ"ה בכל הראשונים הנ"ל. והנה לכאורה הברייתא שלנו פשוטה, והיא כמו שאמרו במשנתנו פ"ח מ"ט: המשכיר בית לחבירו ונפל חייב להעמיד לו בית, ובבבלי שם ק"ג א': אי דאמר ליה בית זה, נפל אזל ליה. ואף שם אם נפל אחרי שדר בו מקצת זמן, מנכה לו משכירותו.3עיין חו"מ סי' שי"ב סעיף י"ז ובסמ"ע שם ס"ק ל"א. ברם בשהשכיר לו בית אין ספק במה שהשכיר לו, אבל אם השכיר שדה בית השלחין, או אם השכיר שדה בית אילן, הרי השמות הללו דבוקים להם אף אחרי שיבש המעיין ואחרי שנקצץ האילן, והוא כמו כרם אני מוכר לך, ופרדס אני מוכר לך, שהגיעו אע"פ שאין בהם אילנות.4תוספתא ב"ב פ"ו הי"ח ומקבילות בירושלמי ובבבלי.
ובמשנתנו פ"ט מ"ב: המקבל שדה מחבירו, והיא בית השלחין, או בית האילן, יבש המעיין, ונקצץ האילן אינו מנכה לו מן חכירו, אם אמר בית השלחין זה, או שדה בית האילן זה, יבש המעיין, ונקצץ האילן, מנכה לו מן חכורו. והסיפא של הברייתא שלנו היא כדין משנתנו. אבל ברישא בתוספתא כאן מפורש שחייב להעמיד לו מעיין אחר, ובמשנתנו שנו שאינו מנכה לו מן חכורו, ובאמת הבדל גדול בין הרישא של משנתנו והרישא של התוספתא, ובמשנתנו אמרו שאם קבל שדה "והיא בית השלחין, או בית האילן", ולא הזכירו לא השוכר ולא המשכיר בתנאים שלהם "בית השלחין" וכו', ולפיכך אם אין כאן מכת מדינה אומר לו המשכיר לשוכר טרח והבא בדוולא.
ובבבלי ק"ד א' הקשו על הסיפא של משנתנו למה מנכה לו מן חכורו והרי המשכיר יכול לומר לו לא השכרתי אלא שמא, וכמו שכתבנו לעיל, ותירץ שמואל שטענה זו אינה אלא כשהמחכיר הציע לחוכר, אבל אם החוכר אמר שדה בית השלחין זו אני שוכר ממך יש כאן קפידא, והכוונה בית השלחין עם מעיין. ורבינא אמר שם אידי ואידי (כלומר גם משנתנו) דאמר ליה מחכיר לחוכר, אבל בנידון דידן שהוא עומד בתוך השדה, והיא הרי בית השלחין, למה ליה להזכיר "בית השלחין זו", אלא בוודאי כוונתו שתהיה במצבה של עכשיו (מעיין ושדה אילן).
ונחלקו הראשונים בפירושו. לפי דברי התוספות מ"ש רבינא אידי ואידי דאמר ליה מחכיר לחוכר הוא לאו בדווקא, שהרי במשנתנו מפורש אם אמר לו חכור לי שדה בית השלחין זו, אלא כוונתו שלפעמים גם באומר מחכיר לשוכר יש קפידא, והוא כשאמר לו חכור לי שדה זו, והוא עומד בתוכה.
אבל הרמב"ן, הרשב"א (לפי מ"מ ושטמ"ק הנ"ל), הר"ן ונ"י חולקים, וסוברים שדברי רבינא הם בדווקא, ואם אמר לו שוכר למשכיר הוא בדווקא, ותמיד הוה קפידא, ואין צורך שיעמוד בתוכה וכו', ורבינא מפרש את משנתנו: אם אמר לו חכור לי וכו', כוונתו חכור ממני,5דוגמת "קונם אשתי נהנית לי" בנדרים פ"ג מ"ב ועוד (הרשב"א בשטמ"ק ק"ד א'). וכל הדוחק הזה הוא מפני שרבינא סובר שבאומר החוכר אין צורך בעומד בתוכה. והביאו ראייה מן התוספתא כאן שמפורש בה "אני שוכר ממך", ובכגון דא יש כאן קפידא, ולפיכך חייב להעמיד לו מעיין אחר ברישא, ובסיפא מנכה לו מן חכורו מדין אחריות, ודינו כמוכר באחריות, וכשם שהלוקח שדה באחריות, ובא בע"ח וטרף מקצתה אין המקח מתבטל בכך, אלא שחייב המוכר לשלם, כן גם ביבש המעיין, שהרי בשעת המקח היה שם מעיין, ואין כאן מקח טעות. ועיין בחי' הריטב"א ק"ד א' הנ"ל.
ובטור חו"מ סוף סי' שכ"א כותב שגם הרמ"ה סובר כפוסקים הנ"ל, ומעיר שמן התוספתא הנ"ל משמע כדבריו.
ברם כל הסבך כאן הוא בדברי הרא"ש פ"ט סי' ב', שדבריו מגומגמין, ועיי"ש בפלפולא חריפתא אות ג', בתפארת שמואל שם אות א', בב"ח בטחו"מ הנ"ל, בלח"מ פ"ח מה' שכירות ה"ד, בקצות החושן סוף סי' שכ"א ובבאור הגר"א חו"מ סי' שכ"א ס"ק ז'-י"א.