Tosefta Kifshutah on Bava Metzia 9:29

71-73. המקבל שדה מחבירו, נרה ולא זרעה, נותן לו חכירו, אע"פ כן שמין לו, שאינו דומה מניחה נירה למניחה שלף. וכ"ה ("המקבל") בד, בחי' הרמב"ן ק"ד ב' ובחי' הר"ן שם (בשמו). אבל בכי"ע: החוכר שדה מהבירו וכו'. ואף לפנינו המקבל פירושו "חוכר", וכמפורש להלן "נותן לו חכירו", וכן מוכרח מן העניין. ואמרו בבבלי ק"ד ב': ההוא גברא דקביל ארעא לשומשמי⁴⁸ופירש"י שהם יקרים יותר מחטים, אבל מכחישים את הקרקע יותר מחטים. זרעה חיטי, עבדא חיטי כשומשמי.⁴⁹פירש"י שהצליחה זריעתו, והחטים היו שוות כשומשמין, ונמצא המחכיר משתכר את כחש הקרקע. סבר רב כהנא למימר מנכי ליה כחשא דארעא. אמר ליה רב אשי לרב כהנא אמרי אינשי כחשא ארעא ולא לכחוש מרה. ופירש"י: היה לו לזרוע שומשמין אפילו היו מכחישין את הקרקע יותר, ולא יכחוש עצמו, ליטול עכשיו פחות. ובתוספות שם, ד"ה סבר, כתבו שלרב כהנא מה שאמרו במשנתנו (פ"ט מ"ג): המקבל שדה מחבירו והובירה שמין אותה כמה ראויה לעשות ונותנין לה, היינו בר מכחשא.
וכתב הרמב"ן שם שדין תכחוש ארעא ולא לכחוש מרא הוא באריסות גרידא, שהרי היה יכול לכופו לזורעה שומשמין, ואינו רשאי לשנות מדעתו של בעה"ב, ומכיוון ששינה ידו על התחתונה וכו', ובאריסות מכיוון שקיבל עליו וכתב אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא אינו מנכה לו, אבל בחכירות מנכה לו כחשא דארעא, והביא את התוספתא שלנו כאן: אע"פ כן שמין לו שאינו דומה מניחה נירה וכו'. ובחי' הרשב"א (לפי שטמ"ק שם) חלק עליו, ואמר שמן התוספתא אין ראייה שאפשר שהיא סוברת כרב כהנא בבבלי הנ"ל שנותנין לו כחשא דארעא, ורב אשי שהוא חולק עליו סומך על משנתנו שלא נזכר שם כחשא דארעא. ובחי' הר"ן שם מביא את דברי הרמב"ן וכותב "ויש שחלקו עליו", ומביאים ראייה ממשנתנו פ"ח מ"ט (חטים יזרענה שעורים), ואם מנכה לו האיך יכול הוא לשנות מחטים לשעורים, אלא ודאי אין מנכה, והך תוספתא משבשתא.
וראיתי בחידושי הגרמ"ש (בעל או"ש) שתמה על הרמב"ן והרשב"א שהביאו את התוספתא, והיא אינה שייכת כלל לכחשא דארעא, שהרי החוכר חרש אותה והוציא את השלפים כשקבלה ("נרה, ולא זרעה"), ויהא דינו כיורד ברשות ששמין לו וידו על העליונה, ומה לה לתוספתא לכחש ארעא. והניח בצע"ג. ולא התחוורתי בדבריו ז"ל, שהרי מתוך התוספתא ברור שהמנהג היה שלא לחרוש אחריו (כמשנתנו פ"ט מ"א), שאם לא כן, הרי לא הרויח כלום לבעל השדה. ואשר לחרישה לפני הזריעה, הרי התחייב בפירוש "אם אוביר ולא אעביד" ופירש"י: ולא אעשה בה פעולה הראויה לה, וכאן מפורש שנרה ולא זרעה, ובעד חרישה זו הרי ניכה לו מן החכירות, שאם בעל השדה ישכור פועלים לחרוש, יוסיף לו על חכורו, ונמצא שבעד החרישה עצמה כבר שלם לו, אלא שאם היה זורע וקוצר היה משאיר שלפים בקרקע, ועכשיו שלא זרעה חסך לו לבעה"ב שכר חרישה להוצאת השלפים, והוא ממש כעין כחש הקרקע, ויפה הסתייעו רבותינו מן התוספתא כאן. תדע לך שהוא כן, שהרי לסברת הגרמ"ש היה צריך לומר שמנכין לו את החרישה, שבעל השדה אינו צריך לחרוש אחריה.
ואשר למלה "שלף", השתמשו בה בתבן ובעשב שנשאר בקרקע, וכמו שאמרו בשה"ש רבה ספ"ו: שהיתה מלקטת בשלפים וכו', מלקטת בשלפים. וכן בב"ר פ"כ, י' עמ' 194: ואכלת את עשב השדה, שאדם משליף משדהו ואוכלה עד שהיא עשב, והוא מלשון המקרא (תהלים קכ"ט, ו'), כמו שהעיר במנחת יהודה שם.