47-49. המקבל שדה מחבירו ליטע, מקום שנהגו להיות נוטע על ארבע נוטע על ארבע, על חמש, חמש, על שש, שש, על שבע, שבע, ואין משנין ממנהג המדינה. והוא כשמואל בבבלי ב"ב פ"ב ב', ועיין במשניות כלאים ספ"ד, פ"ז מ"ב, וירושלמי פ"ד ה"ח, כ"ט ע"ד, פ"ה ה"ד, ל' ע"א. ובכלאים פ"ה מ"ה: אימתי בזמן שהיו נטועות על ארבע ארבע, או על חמש חמש, היו נטועות על שש, או על שבע וכו'.
49-50. המקבל שדה מחבירו ליטע, עד מתי חייב ליטפל בנטיעות וכו'. כ"ה ("מחבירו") בד ובכי"ע. ובכי"ו בטעות: לחבירו. וכל הברייתות עד סוף הכ"א נעתקו בנ"י פ"ט סי' תקע"ב בשם התוספתא. ובדרך כלל המקורות מן התוספתא ומן הירושלמי לקוחים בנ"י מן הר"ן, הריטב"א, הרמב"ן והרשב"א, ולפנינו חסרים כמה מן הראשונים לסוף המסכת. והעיר בח"ד שהברייתות אינן נמצאות לא בירושלמי ולא בבבלי ולא בפוסקים, אלא בנ"י הנ"ל.
50. עד כדי שיחולו. וכן בנ"י הנ"ל (ואני מעתיק מד"ק): עד כדי שיחילו. ובהגהות מכ"י בדפוס ווילנא ציין לירושלמי שביעית ספ"א שנחלקו שם בפירוש "עד שיחולו" שבמשנתנו שם, ולחד מ"ד הוא עד שיפדו (כלומר בשנה רביעית לנטיעתם), ולחד מ"ד הוא שיעשו חולין מאליהן (כלומר בשנה החמישית). וכן פירש בח"ד, והביא גם את המשך הירושלמי: בגפנים בנות חמש, בתאנים בנות שש, בזיתים בנות שבע (כלומר, עד כאן נקראות נטיעות), והיינו עד כאן חורשין כל בית סאה בשבילן עד ר"ה.
50-51. בתאנים משיעכבו המחרישה. וכן בד: משעכבו המחרישה. אבל בכי"ע ובנ"י הנ"ל: עד שיעכבו את המחרישה. והכריע בח"ד הנ"ל שגירסא זו נכונה יותר, שהרי ראינו לעיל בירושלמי שתאינה נקראת נטיעה עד בת שש שנים. ובירושלמי שם אמרו שאעפ"י שהיא מביאה פירות בפחות משש שנים, ביחס לעוביה היא נקראת נטיעה עד בת שש שנים. וכנראה שעד שנה זו השרשים אינם יורדים למטה מג' טפחים.